מילים אחדות על 'פוסט-מטאל' | מאת: יוסף בן עוז
דומה, כי מה שמושך את לבבות המטאליסטים הנוהים אחרי קסמו של Alcest – הרכב צרפתי רב פעלים אשר תו-הפוסט מטאל / פוסט בלאק / פוסט כל מה שרק תרצו חקוק על מצחו – הוא לאו דווקא המטאל שבו.
גם סערה זקוקה לרגעי מנוחה לאזור כוחות
הגם שיכולתי לבחור ברבות אחרות, הבחירה ב-Alcest היא משמעותית בעיני בראש ובראשונה משום שמדובר בהרכב שאינו מחלטר מוזיקה נעימה. למנגינות שלהם יש ריתמיקה פנימית המזמינה את המאזין אל עולמות קסומים שאינם מן הקיום המשמים והרגיל, ובכך כוחם. זוהי בעיני אחת הלהקות שיותר מכל חתומה על האסתטיקה המלודית בה"א הידיעה; אסתטיקה שנתפסת כספינת הדגל של הז'אנר הזה.
במשיחות העדינות של הנעימות המוזיקליות שמביאה עימה הלהקה הזו, ניכרת בשורה של עדינות שכמעט ונשתכחה ממחוזות המטאל באשר הם. טוב, אמרנו כמעט: בשנים האחרונות אנו עדים להתעשרות של הז'אנר ביצירות ובהרכבים הלוקחים את הבלאק מטאל (בעיקר, אך לא רק) הרבה יותר כחומר גלם מאשר כמוזיקה, ומטפחים קו מוזיקלי שמרחיב את המנעד שהתרגלנו לשמוע עד כה. היצירות הופכות לעשירות יותר ברגש, אסתטיקה, השפעות פולקיות למיניהן ועוד מיני מתיקה – ובעצם בכל מה שמאפיין הליכה החוצה אל מחוזות מוזיקליים השונים בתכלית מהסגנון הפרימיטיבי שהיה נחלת הימים הראשונים של הבלאק מטאל, במיוחד מהאסכולה הנורווגית. יש נטייה לאמץ קו מוזיקלי הרבה יותר אפי, מפעים ולאו דווקא מקפיא דם, מגוון ולאו דווקא מונוטוני ומחוספס ובעיקר עשיר במלודיה ובעל מבנה מתפתח.
אצל Alcest המטאל הוא בהחלט התשתית, או לכל הפחות כך היה ביצירותיה הראשונות של הלהקה. לאחר שקם ב-1999, הבשיל ההרכב הקלטת דמו ראשונה שראתה אור רק ב-2001 – Tristesse Hivernale. כל המאזין לדמו הזה במן מבחן קוקה-קולה עיוור בפעם הראשונה בחייו ובייחוד אם שמע מעט מזער מהחומרים המאוחרים של הלהקה (שכמעט ולא ניתן להתחמק מהם למען האמת), יתקשה להאמין שמדובר באותה פלנטה: זוהי יצירה מחוספסת, באיכות הפקה גראז' סטייל (כיאה ליצירות הבלאק של התקופה), ריפים מונוטוניים של בלאק פרימיטיבי אולדסקול, ובקיצור – יצירה שכל כולה היא תנועת גלשן המרחף על הקצף של הגלים של הבלאק של זמנם. כמעט כלום בדמו אינו מזכיר מאומה מן הסגנון המאוחר. אמנם המקשיב יפה, תמצא אוזנו את הבריחות המלודיות הקטנות פה ושם, שמאוחר יותר יהפכו להיות הרוח המאפיינת את ההרכב, אלא שעדיין אין כאן כי אם איתות עמום לבאות, לכל היותר.
המאזין לדמו הזה לראשונה חושב לעצמו - האם זו אותה הפלנטה בכלל?
לאחר הדמו הגולמי הזה נכנסה הלהקה לשתיקה אולפנית של כ-4 שנים, שתיקה שאיננה מאפיינת בד"כ להקות בתחילת דרכן. דמם של המתחילים הרי בוער הוא בתוכם לנגן, כמו דם העולם הנולד מבראשית המשתוקק לצאת מן הכוח אל הפועל. מה שהתחולל בשתיקה הזו בליבם של חברי ההרכב כנראה שלעולם לא נדע, אך התוצאה הייתה בהחלט מכוננת. לאחר 4 שנים הסתיימה שתיקה זו ב-Le Secret – EP קצר של כחצי שעה עם שני שירים בלבד.
Le Secret - פניית פרסה במלוא תפארתה מן הדמו הראשוני
לה-סיקרט הוא לא פחות מפניית פרסה במלוא תפארתה מן הדמו הראשוני: מדובר ביצירה המנוגנת על טהרת המלודיה. הכל כאן הוא קישוטים סביב הנעימה המרכזית שכל כולה "פריטת-גיטרה פשוטה" בסופו של דבר עם הסאונד הממכר של ה-diminished fifth כמובן, המקנה לכל המזיקה את הסאונד האפלולי שלה (ותודה לבלאק סאבאת' שהביאונו עד הלום).
אלא שהסוד המוזיקלי של ה-EP הזה עוד יהדהד את יצירת הלהקה ויהיה כמעין נר לרגליה ליצירות שתבואנה לאחריו. למעשה הוא יצא מחדש לאור ב-2011 בתוספת של עיבודים מחודשים המעידים עד כמה מהווה ה-EP הקצר הזה קריאת כיוון מחודשת לרוח שאותה חיפשה הלהקה בראשית ימיה אך לא הצליחה לאחוז בשתי ידיים בתחילת הדרך. היה זה שם, שניטעה המגמה של הלהקה באופן מובחן. מעניין לשמוע את קולו הנקי של הסולן, המושר כמן פיית יער, בטון גבוה. שירה זו כשהיא מושמעת על הרקע המטאלי החזק מתעתעת בנפשו של המאזין והוא כמו מחפש אחר הצליל הפנימי העדין של הרעש הסובב. המנגנון הזה בדיוק – רעש, שאינו אלא כסות מחוספסת של נעימה פנימית חלקה ועדינה – הוא לא פחות מעמוד השדרה של הפוסט-מטאל בכללותו, והוא מצדיק את ההתבוננות בAlcest- כמקרה בוחן לז'אנר הזה כולו. האזנה חוזרת מלמדת אותך מהו הדופק הפנימי שבעורקיו: פוסט-מטאל הוא כמו איזה מן מטאל שמחפש להניח את נשקו אבל עדיין אוהב אותו. אז הוא לוקח אותו איתו לתוך עולם אחר. ובאמת הנשק ממשיך לרעום, אך נראה כי מה שמתחולל שם בפנים כבר הרחיק פעמיו ממחוזות המטאל. זהו השקט שלאחר הסערה.
אין זה סוד כי הליריקה והאיורים וכנראה שגם המוזיקה של הלהקה לקוחים מתוך חלומותיו עתירי הדמיון של הסולן. דברים רבים כבר נאמרו בעניין הזה, אך מעבר לכך נראה כי יש ללהקה הזו חיבה יתירה לייצר מוזיקה שכל המבנה הפנימי שלה הוא שיר רועש הנשבר תמיד אל תוך הנעימה המרככת, שהמטאל מפנה לה מקום בתוך השיר משום שהיא הטון המוביל ולא הוא. אפילו החלקים המטאליים עצמם מעובדים לאורה של מלודיה המכתיבה להם את המקצב והסאונד.
עולמות דמיוניים אינם חדשים במוזיקה הזו. כבר ראינו דברים דומים ביצירות שנולדו מתוך מסעות הדמיון אל המרחבים שרק בתוכו הם נמצאים. הבולטת היא כמובן Bethlehem שהבסיסט המקים שלה, מתוך הזיות התמכרותו לסמים, הזה את הדמות המכוננת שעליה נבנו שירים רבים מן הרפטרטואר שלהם. אפילו Judas Priest באלבום המכונן שלהם Painkiller הלכו בקו דומה כשהמציאו בתוך היצירה הזו עולם שלם, שרק בשמיעה שלישית ורביעית אתה מוצא בו רובד מטאפורי המשרטט משמעות ולא רק נהנה מ'המילים התמוהות'. אפשר אפילו, בזהירות המתבקשת, למנות גם את Summoning בקטגוריה הזו. להקה מכוננת זו שפרטיו המסקרנים של האפוס המיתולוגי 'שר הטבעות' היו עבורה רק מבוא ושער ליצירה עשירה מאין כמוה בדמיון גדול ובתימות מרחיבות לב.
הסוד הגדול של Alcest הוא אם כן שהמטאל עבורם הוא רק תירוץ; זהו – איך אמרנו? – רק השער והמבוא של הלהקה, להעביר דרכו את המאזין יד ביד ולהביאו אל מחוזות מלאים בקסמה של הנעימה השמחה-עצובה שלהם. שבירת המטאל, אם תרצו. הקפה והסיגריה שלאחר המעשה.
תופעה מעניינת בקרב מטאליסטים רבים היא שניכר כי הם חולקים תשוקה משותפת לכמה סוגות לוויין, מעבר לתשוקתם למטאל. בין היתר אלו סוגות שאינן מטאליות במובן הפשוט אלא דווקא מלודיות באופיין. ייתכן כי Alcest היא הרכב המשכיל להעניק לשוחרי המוזיקה האפלולית רגעים נחשקים של מלודיה הנעדרים מן המחוזות הסטנדרטיים של המטאל בד"כ. גם סערה זקוקה לרגעי מנוחה לאזור כוחות.
אלא שמעבר לליטוף פני השטח לא אמרנו עד כה דבר זולת ההתייחסות למשקל הסגולי הגבוה של המלודיה במוזיקה ה'פוסט-מטאלית'. כמו פאזל של נקודות אור, הקיום שלנו זועק לחבר את הקווים ולראות את הציור המתגלה מבעד לתפזורת. ואכן, נראה כי בעומקו של ה'פוסט מטאל' חבוי לו זרם מעמקים נוסף, שהוא אולי הקו המחבר את הנקודות. העמדה הנפשית המכוננת של המוזיקה הזו היא עמדה של התנתקות, של נייר לבן חדש; של השלכת כל נכסיה התרבותיים של האנושות אל מאחורי הגב. בדומה לעולם הרעיונות – גם הפוסט-מודרניזם "אינו יודע" להבחין את עצמו אם לא מתוך המשקפיים של תחושת הבטן שהננו כולנו אחרי משהו, אחרי המודרניזם במובן הזה. נשמתו האמורפית של שדון ה'פוסט' היא נשמה העשויה כל כולה מתחושה עמוקה וודאית שכל מה שיש לנו הוא חוסר ודאות. הפרדוקס הזה שאולי הנייר אינו יכול לסבול אותו, הוא התגלמות אותנטית של התסביך האנושי של העידן המאוחר, ומעבר לכל הויכוחים שבין המחנות השונים – שוכנת בו בסופו של יום תחושת נפש שאי אפשר להתעלם ממנה והיא שהעולם נתפס כמנוכר במיוחד משום שכאנושות כבר אין בידינו מאומה המסביר אותו טוב מספיק. דומה כי האנושות ניסתה הכל כדי לפצח את הקוד האדום של היקום, אלא שבכל פעם שהצלחתה נראתה קרובה מתמיד, התהפכה המציאות וטפחה על פניה בחורבן טוטאלי שמתוך שרידיו העשנים רק הצטמקה התקווה והלכה לה.
ואני נפשי אומרת לי כי כאשר מוזיקאי לוקח גיטרה מתוך תחושה שהוא מונח בנפשו בעננים של Post something, הוא כמו קונה איזה חופש מהכל: חופש מהנאמנות לריפים הקצביים, חופש מהמרדף אחר הסאונד הרועש, חופש מהצורך להיות אגרוף חזק יותר לסרעפת מכל מה האגרופים שהיכו לפניך... ואולי זו בעיקר התשוקה להיות חופשי כדי פשוט ליצור על דף לבן חדש. ועם כל זאת נראה שלמרות האנרגיות החדשות הללו, למרות ה'חופש' הזה, לא מובן כל כך מהו אופיו הפנימי העצמי של דור המוזיקאים היוצר את ה'פוסט'. כשכל הקונקרטיות של היצירה מסתכמת ביכולת לספר רק מה היא 'לא', אין שום ייחוד למה היא בעצם 'כן'. במובנה העמוק היצירה הפוסט מטאלית נחווית כתחושה עמוקה מאוד של ריקנות. מוכרחים להודות שיש יופי מסוים ביצירה העושה מלודיה מפעימת לב מחומרים שאין להם שום ייחוד מובחן; ואולי זוהי אפילו הסיבה הפנימית שהמוזיקה של Alcest נרקחת מתוך עולם פנימי מדומיין הלקוח מחלומות בלתי פתורים של הסולן, מדמיונות שווא שאין עימם קיום מוחשי (כזה שנופל על הקרקע, הולך יחף בבוץ ומריח את השתן של המדרכות ליד המועדון שבו מנגנים). מוזיקה שכל כולה היא חוויית הניתוק הבלתי מנומקת. תינוק נצחי שאינו מוכן להבין את העולם. לחיות תמיד ליד הדרך, לנגן במקביל לכביש ואף פעם לא עליו.
המוזיקה של Alcest מחביאה שאנסון של דיסקוטקים בתוך מעטפת של מטאל מכוסח. סוג של תחפושת, אולי אפילו הונאה מתוקה ונעימה. שעטנז שכזה, במיוחד כשהוא נעשה בכישרון הרב כמו שיש לחברי הלהקה הזו, הופך את הבלבול והמבוכה העמוקים הללו לנעימה משובבת נפש. כמו היית אומר לעצמך: הכל מאחורינו, ועכשיו מה?
ועונה לעצמך כמעט מייד: ועכשיו, תן להקשיב קצת.
*
יוסף בן עוז
ניסן ה'תשפ"א
אפריל 2021