באטשוקה חיה מתה | מחשבות על שתי הבאטושקות, מאת: טל עידן
זה לא מכבר, התרחש מאורע חריג ביותר ביקום הבלאק מטאל: פרשת באטושקה. יסלחו לי הקוראים אם אמנע מלדון כאן בפרטי הטלנובלה המביכה הזו; קיתונות של ביטים הוקדשו לכך באתרי חדשות המטאל וברשתות החברתיות וכל השתלשלות נידונה שם ad nauseam (בהמשך בכל זאת אתייחס לפרשה זו בנקודה מסויימת); בנוסף לכך, אין זו הפעם הראשונה שמקרים בעלי אופי דומה קורים, עקב קרע פנימי קשה בין חברי להקה (עיין-ערך גורגורות', או פאנג'נט סטנץ' האוסטרים), אלא שלמיטב ידיעתי, תוצאה כזו בה להקה אחת מתפצלת לשתי להקות בעלות אותו שם, ואותו קונספט מוזיקלי – היא חסרת תקדים.
ופרשה זו אכן היכתה גלים, בייחוד עקב הנסיבות המיוחדות המאפיינות אותה: להקה חדשה, שהבליחה לפתע מהסצינה הפולנית, אפופת מסתורין ואנונימיות, וכשבאמתחתה אלבום אחד ויחיד היא כבשה כהרף עין את הסצינה העולמית כולה – האלבום Litourgiya, משנת 2015, אלבום בו נטלה הלהקה אלמנטים מן הליטורגיה הנוצרית הסלאבית-אורתודוקסית כפי שהם, מילולית וסגנונית, פירקה אותם לגורמים והרכיבה אותם מחדש באמצעות כלי מלאכה עדינים ומדוייקים להפליא של בלאק מטאל, תהליך שיצר היפוך מורבידי של המשמעות הטקסית המקורית, אותו אתאר בהמשך. האלבום זכה לתפוצה מסחררת ולווה בסיבוב הופעות עצום בהיקפו, כשהלהקה פקדה במשך קרוב לשנתיים כל במה אפשרית באירופה, לרבות הפסטיבלים הגדולים ביותר. חלק בלתי נפרד מהמוניטין הפתאומיים של הלהקה נוצר בעקבות התדמית הבימתית שלהם – חבר נזירים רעולי פנים, נטולי שם ומאפיינים מזהים, עטויים מכף רגל ועד ראש בברדסים כבדים המכוסים באיקונים כנסייתיים מעוותים, עורכים מיסה לקהל צופיהם, בעודם מנגנים את כל האלבום מתחילתו עד סופו, ללא הפסקות, ללא מילים מיותרות. דווקא להקה מיוחדת כזו, היא שנקלעה לסיטואציה עגומה ומגוחכת, שהעמידה בספק את עצם המשך קיומה. והכל – עקב הצלחתו המסחררת של אלבום בכורה אחד.
הרכבה מחדש אל אלמנטים נוצרים-אורתודוקסיים במבנה של בלאק מטאל - באטושקה
מה קרה שם בעצם? מה היה כל כך מיוחד באלבום ההוא, שחדר באבחה אחת אל ליבותיהם של מאות אלפי מאזינים?
אני מוצא שדווקא השימוש המיוחד של הלהקה במוטיב הנוצרי והיפוכו בצורה ישירה ואינטליגנטית כל כך, הוא שתרם לגדולתה של היצירה המוזיקלית הזו. בספרו "החוויה הדתית לסוגיה", מונה הפילוסוף האמריקאי וויליאם ג'יימס ארבעה מאפיינים של חוויה דתית מיסטית אינדיווידואלית, סובייקטיבית, שלדעתו מהווים מכנה משותף ברגש הדתי של כל אדם מאמין באשר הוא:
כל האלמנטים שמנה ג’יימס נמצאים באלבום של באטושקה
אינה ניתנת להבעה במילים – איכותה של החוויה הדתית היא מיסטית במהותה; היא ניתנת לתפיסה בלתי אמצעית, אך הסובייקט החווה אינו יכול להשתמש באמצעי העברת נתונים בסיסיים מקובלים (קרי, מילים, מדוברות או כתובות) בכדי להעביר לזולת את איכותה.
תוכן עיוני – למרות אופיין הרגשי של חוויות דתיות, יש בהן מרכיב משמעותי של ידיעה חדשה, התגלותית, המותירה את חותמה על המאמין גם לאחר תום החוויה.
זמניות – מצבי נפש דתיים אינם נמשכים זמן רב, וכשהם מסתיימים, חוזר המאמין אל שגרת היומיום הבנאלית אליה הוא מורגל. החוויות ניתנות לשחזור בזיכרון בקושי רב, אבל אפשר לשוב אליהן ולזהותן מחדש בקלות.
פסיביות – החוויה הדתית כאילו משתקת את המאוויים מסיחי הדעת ואת כוח הרצון; מרגע שהרוח נחה עליו, המאמין כאילו הופך למשותק ואדיש כלפי הוויות העולם מסביבו, אך למעשה מודעותו מתחדדת והוא מתבונן ופועל מתוך רוח מתחדשת ועמוקה יותר.
זו, לדעתי, הייתה גדולתו של האלבום הנ"ל. מוזיקה מעוררת בקרב מאזיניה קשת רחבה של תחושות והרגשות. ככל שאיכות המוזיקה מקצינה יותר, כך גם התגובה הרגשית נעשית עזה וסוחפת יותר. ואילו במקרה המדובר – כל ארבעת המאפיינים שתוארו לעיל זוקקו באופן חד כתער לכדי יצירה דתית אפלה ונוקבת, 41 דקות שמהוות מסע של פרח-אמונה בוטח בעצמו, התר אחר אנטי-אלוהות אמיתית ויחידה, ובמהלך דרכו המפותלת כל עולמו הרוחני מִטלטל לכל עבר והוא צונח לאיטו אל התהומות הגיהנומיים העמוקים ביותר, שם הוא מוצא את עצמו, שפוף ומותש, אל מול היעד אותו ביקש, בעודו שואף הן להתאחד עמו והן לברוח ממנו כל עוד נפשו בו – וזאת מבלי שידע לאן... לא למותר להזכיר, שלא נעשה כל אזכור באלבום למוטיבים נפוצים בבלאק מטאל, כגון אזכורים לשטן/לוציפר, ישויות דמוניות וכו'. נדירות הן הפעמים שבהן הקו הדק ביותר המפריד בין קודש לחילול הקודש נחשף כך במלוא שבריריותו.
וכעת, לאחר שדעכו הלהבות מעל אותה פרשה אבסורדית ועגומה שתוארה לעיל, הגיעה העת להמשיך את המסע ולעבור לאלבום הבא. ברם, עקב הנסיבות האבסורדיות, הפעם הוא הגיע לעולם בשתי גרסאות, שונות זו מזו בעליל. מי מהן, אפוא, ראויה להיות חובשת הכתר?
הגרסה הראשונה, של הגיטריסט המייסד וכותב החומר, קריסטוף דרביקובסקי, יצאה תחת השם Panihida (רקוויאם). הפעם, הוא נטל את כל המושכות לידיו – כתיבה, עיבוד, נגינה והפקה. והתוצאה מרשימה ביותר. אלבום שמשחזר את הקו המוזיקלי של האלבום הקודם אבל איננו מהווה חיקוי תפל שלו; אדרבה, הקצב הוא איטי יותר, כמעט דומי, ההפקה חדה אך אפופת מסתורין, הקולות עמומים יותר בתוך המיקס, כמעט מרחפים ברקע, והאווירה בכללותה היא המשך רעיוני של הנקודה בה הסתיים כאמור האלבום הקודם – המאמין המתלמד סיים את מסעו הרוחני כשהוא נתון בקונפליקט קשה, ועתה הוא שוקע אל תהום נוספת, עמוקה כקודמתה אך שונה ממנה. הוא התפכח מאשליותיו ומיומרתו להתאחד עם אלוהות כלשהי, אמיתית או כוזבת, והוא מבין שדרכו היא-היא תכליתו: בריאה עצמית מתמדת של האלוהות אותה הוא מבקש, בריאה שסופה להתנפץ אל קרקע האכזבה אך ורק בכדי להתגבש מחדש, שוב ושוב, בתהליך סיזיפי, עד אין-סוף.
הגרסה השנייה היא של סולן הלהקה המקורית, ברתולומיי קריסיוק. כשדרביקובסקי הורחק, הקים קריסיוק הרכב חדש תחת אותו שם, מיהר לחתום חוזה ענק עם Metal Blade, ומיהר גם להקליט אלבום חדש, Hospodi שמו. אלבום מושקע, מופק היטב – ומאכזב ביותר.
מאכזב, משום שמדובר באלבום שמבחינה טכנית הוא מצטיין ברמה גבוהה של כתיבה, עיבוד וביצוע. בלאק מטאל אווירתי לפרקים, דינמי וסוחף, מתאפיין במקצבים מגוונים – אך אין בו אף לא שמץ מהעומק הרוחני והרגשי של אלבום הבכורה או של "מקבילו" הנוכחי. גם לאחר מספר האזנות, ושאיפה לאובייקטיביות, אין מנוס מהתחושה שכל תו וכל אקורד הבוקעים מהרמקולים סובבים סביב ציר אחד: "אנחנו מותג, עלינו על גל של הצלחה, עכשיו חייבים להוציא עוד אלבום כדי להצדיק את ההייפ, אז הנה לכם...". ישנם רגעים בודדים של התעלות, ניצוצות קלושים של בוהק מסמא באפלה, אך הם פזורים על פני השירים בצורה אקראית ולא אחידה, דבר שמקעקע לחלוטין את השפעתם.
יש לציין כי כתיבת השירים הופקדה בידיו של ארתור רומינסקי, הגיטריסט של הרכב פולני משובח אחר בשם Furia. מעובדה זו נולדות שתי תובנות: האחת – גם מוזיקאי בעל יכולות מוכחות לא תמיד מסוגל להוציא תחת ידיו יצירה ראויה; השני – כאשר מפקידים מלאכה חשובה כזו בידיו של נגן סשן שלא קשור מהותית להרכב, התוצאה הסופית מזכירה באופייה פרוייקט ארעי ושטחי. וזוהי מהותה של באטושקה בהנהגת קריסיוק.
לא נותר אלא לכתוב את המילה הקשה המרגיזה ההיא: התמסחרות, ואין דרך אחרת לתאר את ההתפתחות הזו. דרביקובסקי, מייסד הלהקה, שמתחילת הדרך שאף שבאטושקה תהיה מסורה לרעיון המוזיקלי ולא להופעות עתירות קהל, חוזי הקלטות שמנים בלייבלים ענקיים ופריטי מרצ'נדייז מהודרים, מצא את עצמו בחוץ. אך הוא לא וויתר, וממשיך להשיב מלחמה שערה.
לפיכך, כאשר חודרים אל מבעד לענני הרעש התקשורתיים, מעבר לכל השמועות ושברי-האמיתות, ומתמקדים לבסוף במוזיקה עצמה - התוצאה ברורה. דרביקובסקי הוא-הוא באטושקה. הוא האדם בעל החזון המוזיקלי הייחודי שהיווה את ה-raison d'etre של הלהקה מראשיתה. הוא האדם שהוכיח, שלא בטובתו, כי במאבק הנצחי של איכות מול כמות, הראשונה תמיד תצא כשידה על העליונה, וכי אמת אמנותית לא מוכרעת בערכאות משפטיות, אלא ביצירה עצמה.
*
טל עידן
אוגוסט 2019