מחשבות על מטאל וזקנה | מאת: יוסף בן עוז
מה אומר לכם? שרדנו.
אמנים (או סתם מטאליסטים) רציניים לא אמורים לחיות מעל גיל 30 כמדומני, אבל אנחנו? אנחנו שרדנו. ניצחה הבורגנות הנינוחה את רוח המרד. זקופי קומה בפינת המוזיקה הנינוחה שבחדר הנינוח שלנו, עם תקליטים והופעות סופשבוע לעת מצוא. האם הפכנו בעצמנו להיות מה שבזנו לו בנעורינו? אולי. החיים הבינוניים ניצחו את המוות המפואר והאצבע המשולשת של הגיבור המעדיף להישרף בכבשן מאשר ליפול קורבן לעליבות החיים המודרניים, אלו המרוקנים מכל תוכן, מכל רוח - הגיבור הזה נותר ציור מקופל יפה יפה בתוך הארון המסודר לפי חורף-קיץ.
אז אני מניח שכן, אפשר לומר זאת: ניצחה הבינוניות היציבה את המרדנות הילדותית.
לחיים, כבר יש ילדים וחלקם גדולים. גם לי, דרך אגב: יש לי ארבע בנות. הגדולה שבהן כבר בת 12.5. אנחנו בכלל סיפור משל עצמנו מכיוון שאנחנו משפחה שומרת מצוות, וזו פרוגרמה תמוהה כשלעצמה שעדיין מרימה גבות בערך אצל כל מי שאני בסוף מספר לו ש - "כן. אני יודע שלא רואים עלי אבל… אני שומע מטאל. מה זה מטאל? זו מוזיקה קיצונית. מה מה? כן…. 'רוק כבד'.".
נופר כבר לא ילדה וגם לה כבר יש ילדה משלה. בחורה מסדרת למשעי. בימייה היא אנליסטית בחברת פארמה. דיי מצליחה. לא בכדי: היא אחראית ומסורה ודקדקנית. לעולם לא היית מנחש שבעורקיה זורמים צווחות הייאוש של Bethlehem או זעקות החירות של Emperor.
וכי עלי רואים? רואים עלי את Burzum? רואים את Urfaust? לא. לא רואים. הכיפה והחולצה המכופתרת מסתירים. גם על נועה לא רואים בכלל, והיא עצמה אפילו עוסקת במוזיקה. עושה בלאק מטאל, בלאק של ממש. אתם צריכים לשמוע אותה. אילו צווחות מקפיאות דם היא יודעת להתיר מכל רסן, לשחררן באחת אל חלל העולם שיישרפו את כל התמים למראה ועבש למגע.
במשפחתו של חיים יש עניינים של בריאות והדבר תובעני למדי. הוא עסוק מאוד בימיו ועובד בחנות לממכר מוצרי בריאות טבעיים, וגם מבין בזה לא רע בכלל. השיער הארוך שלראשו עודנו מעיד אולי על שמץ של אותה הרוח.
אצלי זה כבר מזמן לא המצב. השיער הארוך שלי עם תספורת ה'ג'ייסון ניוסטד' המגולחת בצדעיים שהייתה מנת חלקי בגיל 16, כבר מזמן איננה קיימת. עדיין אין פדחת אבל שיער הקודקוד שבפסגת הראש שלי כבר מגלה סימני תשישות מתקדמים. למען האמת אין בי את היכולת לומר מה חומרת המצב לאשורה, אבל זה לא מאוד משנה לי, אני מקריח וזהו זה. אין לי שום כוונות להסתיר זאת. או! הנה היא. הרוח של המרד והפאק יו נותרה בועטת קצת בתוך דמי, אם אינני מוכן לתת ללהטוטי הזקנה וקמילת הבשר לקחת ממני את העזות התמוהה להתקיים קיום בינוני ופשוט כמו שיש לי. בשנים האחרונות אני משכנע את עצמי שאני קצת מלך בגוף של עבד, והדבר נותן מרגוע מסוים. טיבם המתקתק של שקרים לבנים, הייתי אומר. על כל פנים: כולנו כאלה במובנים רבים.
נועה אף היא עובדת למחייתה ועברו עליה תלאות לא פשוטות. אלו בתורם הותירו חותם על פניה בכל מקום בו היא מדברת על הנושא. לא כל כך מחרטה, כך נראה לי, אולי יותר מתחושת הציפה המלווה אותה תמיד. שלא תטעו, כמוה כמו האחרים: מדובר בחבורת נפשות מבריקות למדי. כמו סכינים, כה חדות עד שתחתוכנה בדיוק של קליפת השערה כל דבר שהטבע יאתגר אותן בו; אבל התכונות הטובות שניחנו כולנו בהן, אינן מנחמות די הצורך. יש מרירות מסויימת והיא אינה מרפה - יום וליל, וזה המצב. לטוב ולמוטב.
חלקנו חצה את קו העשור הרביעי לחייו, והחיים הובילונו אל חיקם הנינוח במן נונשלנטיות שלא שמים אליה לב. רק כשאנו יושבים לשוחח (בפעמים הנדירות שמזדמן), העיניים נופלות אל השולחן והיד נשלחת אל הכוס החמה כשאנו מדברים על ההתברגנות שלנו.
זה לא שחלמנו להיות קוורת'ון ולמות מסמים בגיל צעיר - מותירים אחרינו אלבומים משני מציאות; המטאל שלנו היה בעיקר החבר הסודי. היום הוא הדייר הקבוע של האוזניות שנצמדות אל האוזניים לעת ליל, מול ריצודי מחשב או בדרך ברכבת אל ומן העבודה.
לוחמים של סופשבוע, איך אמרו מיידן? לוחמים של סופשבוע.
אין על גופי ולו קעקוע אחד להצלה, וזה לא רק משום שאני שומר מצוות. אני מניח שגם לו הייתי חילוני (אני שונא את ההגדרות המטופשות הללו, אבל ניחא), גם אז עדיין לא הייתה הקעקע מעטרת את גופי. אני פשוט לא כזה וזהו. נראה לי שגם לאחרים אין הרבה מאלו. אנחנו הטיפוסים השקטים. אלה הכי מסוכנים, זרק לי פעם מגודל שיער אחד בחיוך מקומט הצידה, והשבתי גם אני חיוך זהיר משלי.
בדרך לתפילה אני אשמע Morbid Angel ובדרך ממנה ולעבודה אחליף ל-Emperor או הכי טוב למשהו רוחני כזה - Schammasch אולי.
שרדנו.
לא מתנו מפוגו ולא מסמים. לא הקרבנו שום חתול לשטן ולא שתינו דם יונים על המזבח השחור בבית הקברות, כמו בעטיפה של Mortuary Drape. בנעורינו הציפו את הלב כל מיני דימיונות שנקשרו לקליפים שראינו ב-Headbangers Ball, אבל נדמה לי שידענו תמיד, עמוק בלב, שאנו לא נהיה כאלו באמת.
מעטים מאיתנו לקחו גיטרה או תופים ועשו איתם מוזיקה, מוזיקה של ממש. חלקנו צלחו והפכו למוזיקאים והעולם שלהם נשתנה אבל נדמה שחלקם - אף הוא בדרכו - גם הוא לבסוף פנה אל דרך כל בשר. Orphaned Land למשל לא הצליחו להישאר להקת דת'-מטאל השרה על גופות רקובות העולות מן הקבר. כבר באלבום השלישי ניכר השינוי ובמאוחרים יותר הוא הופיע במלוא הדרו: להקה רוקיסטית, המנגישה כבדות מתומצתת לכולם. חביבת הרדיו ונעימת המופע. פעם קראנו לזה התמסחרות אני חושב. אבל אולי בכלל זו דרכו של העולם. איך אמר פעם ג'יימס הטפילד הסולן של מטאליקה לכשנשאל לפשר האלבום השחור שכה התבלט (במונחים של אז) בקלילותו ובנעימותו התמוהות (אם אפשר לקרוא לזה כך) לעומת חבילת האלבומים שקדמה לו? "כאלה אנחנו" - הוא הפטיר בלי לחשוב הרבה. "אתה לא יכול להיות 120 פעימות לשנייה כל ימי חייך. כבר לא ילדים. רצינו לתת מקום לדברים קצת שונים במוזיקה שלנו, דברים שהפכו לחלק מחיינו בשנים האחרונות".
חלקנו הפכו למוזיקאים, אך אי אפשר להישאר על 120 פעימות לשנייה לנצח.
I never opened myself this way
Life is ours, we live it our way
וזו האמת: כל הענקים של המטאל שלנו, המטאל של פעם, כבר בעצמם לחלוטין אינם ילדים. אמנם עוד מפזזים פה ושם על הבמות, הגיטרה צווחת כבעבר אך השיער מדולדל ומלבין והפנים מזקינות. הקמטים ממלאים את היקף העיניים והחיוך אומר שיבה. עודנה זרה היא התחושה ומוזרה אפילו - לצפות בגיבורי ילדותך הנועזים שהגיטרות שלהם בישרו בעבר את הדרך אל עולמות אחרים, כאלו שתמיד היו לך בלב ואף פעם לא ידעת, מפזזים על הבמות מכוח ההתמד. ליבם אומר להם שהמטאל הוא שלהם לנצח אך מראיהם שפוף, מביך לפרקים; מכה בך כגשם ביום של שמש.
זמנים השתנו. זו לא אותה מטאליקה, זו לא אותה מגהד'ת ואלו לא אותם איירון מיידן. וכנראה שלעולם לא יהיו עוד. אולי עוד נצליח לאהוב אלבום חדש ואולי לא, אך פסגות העבר יוותרו לנצח כבושות בידי הנערים הנועזים ההם, שהזקנים שניהיו מהם בקושי מצליחים להידמות להם.
הזקנה זוחלת, מתחת לעורנו, מתחת לבשרנו, בתוך הלבבות.
הזיקנה מעולם לא הייתה מחזה יפה ואנו נותנים כמעט כל מה שיש בנו כדי להתכחש אליה. אבל היא פה. זוחלת מתחת לעורנו, מתחת בשרנו, בתוך הלבבות. עוד מעט קט והילדים שלנו כבר יהיו מבוגרים. האם לנצח נוכל באמת להיות מטאליסטים? מטאליסטים ממש? אולי באמת לא הייתה זו כי אם משובת נעורים ואין בנו כוח להודות שפשוט צדקו כל המלעיגים: זה יעבור לכם. זו אופנה. האופנה שלנו החזיקה עשרים אולי עשרים וחמש שנים, אבל אולי זה רק עניין של עקשנות ותו לא. "מטאליסטים זה עם שתקוע בעבר, מסרב לחיות את העכשיו. מסרב להתעדכן."
אולי.
האצבע המשולשת, אינה יותר מסמל, וגם לא קרני השטן שבידינו בכל הופעה אליה נלך. ואנו נמשיך להסתתר מאחוריהן, שמא תקפוץ עלינו הזקנה והם לא יהיו איתנו שם, להגן. לברוח.
גל, הצעיר שבחבורה, עדיין לא זקן מכדי שנוכל לדבר בו. גם לו יש עבודה רצינית והוא לומד ומנתק פייסבוק מעת לעת. כמונו, הוא נוטה אל החיים בגולמיותם. לא מתרץ תירוצים רבים מידי ולא מדסקס על איך וכיצד הפכה המרידה שבלב להישאר רק בלב בסופו של דבר.
איילת גרה במינכן והיא סטודנטית. בחורה משכילה ביותר, וחייה רצופים השקעה ועבודה קשה בלימודיה. רחוק ההיום-יום מן הציור התמים שהתנחל בליבנו, כיצד אמורים להיראות חייהם של גיבורים הוללים הבזים לכל מסגרת מודרנית. זאת נוכל - ללא ספק - לומר בבטחה. איש מאיתנו אינו הולל פרוע ומורד עד כלות. וכנראה שמעולם לא היינו.
טל מצא עבודה מסודרת ודבק בה. אפילו זוגיות חדשה כבר יש והבית החדש הוא סיבה מצויינת להיות שמח. החיים מתקדמים בצעדים קטנים ובטוחים. היכן? היכן היא הרוח העזה של De Mysteriis Dom Sathanas המנשבת בכל נימי הלב שלו? שמא כבויה היא ואיננה עוד? ומדוע לא נשאה אותו אל המחוזות האפלים של המאגיה או השנאה לכל ממסד, לכל סדר, לכל חיים רגילים? הוא בהחלט כותב על זה. גם אנחנו כותבים על זה.
אולי אין לנו, לכולנו, יותר מן הקתרזיס העלוב; ואולי אנו רק שואפים אליה, מדברים עליה - על 'הפסגה' ההיא שאין איש יודע מה היא, אך בפועל מסתפקים ב'גבעה' שליד.
אולי.
שרדנו.
יום אחד גם אנחנו נמות כמו כולם. יבוא המלאך השחור וייקח אותנו אל מחזותיו של הלא נודע, ושם אולי, נבין שהכל היה בלוף. פספסנו בגדול, ועכשיו יש עולם אחר לחלוטין ללמוד עליו. אולם ייתכן מאוד שהמשפחה שהותרנו מאחור - תמשיך את רוח המרד אל הילדים הבאים, לא יוותרו על החלום הפשוט יותר, הקטן יותר: לשנות באמת, זה לשנות שינויים קטנים שסופם גדול.
ואולי המרד האמיתי הוא זה בדיוק.
אולי.
*
יוסף בן עוז
תמוז ה'תשע"ט, יולי 2019