מחשבות בעקבות האזנות קשובות ל Ulver - Kveldssanger | מאת: יוסף בן עוז
ישנם אלבומים שעצם קיומם הוא תקווה.
תקווה, שהעולם אינו מה שהוא נראה כעת: מכונת האצה קטפולטית המתרגמת אינסוף ניצוצות של חיים לערימה בלתי נגמרת של נתיבי בריחה חסרי משמעות המכלים את היומיום שלנו עד שנבוא קמוטים, שדופים ונואשים אל הקבר – ביתנו האחרון והנצחי.
Kveldssanger הוא אלבום בלתי מונגש בעליל.
לא עולם שהוא רק מכונת האצה קטפולטית של חיים אל בריחה
אמנם גם בבלאק מטאל נודעו יצירות מלטפות ורכות למדי החושפות צד אסתטי שונה ומעניין בפני עצמו בתוך היקום השחור, ואולם כאן המצב אינו כך כלל וכלל. דרקון אקוסטי זה, רחוק הוא מלהיות הנחמה המלודית הנינוחה של הבלאק האווירתי או אפילו של הבלאק נקודה. מבין מיתריו המינימליסטיים מנוגנות לכל אורך האלבום כולו אך ורק נעימות קפואות שאין בהן מרגוע לעיניים עייפות. למעט הנשמות אקראיות פה ושם של סימפולי מזג אוויר סגרירי ובתוספת הבלחות ווקאליות נורדיות-כמו-אופראיות, האלבום כולו הוא ללא פחות ולא יותר ממארג אקוסטי, כמעט אפשר לומר מכאני, של מיתרים ומביאות הן אל החזה את הקור הנורבגי במלוא תפארתו: הרכבה מונוכרומטית, תחושה עמוקה של בדידות שאינה עצובה לחלוטין המשכילה לצייר את התמצית השחורה של המטאל השחור, אילו היינו מפלטרים החוצה את הזעם, הרעש והדרמטיות הלוחמנית.
“East of the Sun and West of the Moon”
כהרגלן של יצירות מופת, גם פה: על שיאי הקסם נטול הדרמות שהאלבום הזה מעביר אל המאזין אחראיות גם לא מעט פאשלות נהדרות ומקריות משובחת: טעויות, עיבוד קלוקל, התפתחויות של טייק אחד וזרימה פשוטה של צעירים שבעיקר מתפלשים במיצי הבוסר של יצירתם והרבה פחות יודעים מה הם עושים (ותודה לאל על כך). בכלל: ידיעה, תכנון ולימוד מסודר וקרטזי מעולם לא הוכיחו עצמם כמנגנונים אמינים להפקת אלבומי מופת, זאת יש לומר בהגינות. נפתוליה של הנפש היוצרת מתעתעים הם בדחף-הסדרני, והיצירה חומקת היא מידיו הכובלות של הסדר והחוקיות כמו דג נהרות חלקלק מידיו של הדב החפץ לבולעו. אמנם אל לנו לטעות: הדברים הנאמרים כאן אינם בשום פנים ואופן שיר-הלל להעדר חוקיות מוזיקלית או רצון לומר שקקי על דופן שירותים לבנים במוזיאון אמנות בברלין הוא אכן אמנות. חרא הוא לרוב רק חרא, וחקיינות מטאליסטית אינה ראויה לנקודות זכות רק בגלל שהוא מוגשת חם על מצע של דיסטורשן. דיסטורשן זה קל לעשות, ויצירת מופת זקוקה היא לכישרון רב והליכה מחוץ למסגרת תוך הכרת המסגרת כמו שהיא.
באחד הראיונות המאוחרים יותר אמר קריסטופר ריג כי האלבום הזה היה ניסיון נואל ליצור אלבום 'קלאסי' (AKA מוזיקה קלאסית) שלא עלה יפה. באותה נשימה הניח לעצמו ולחבריו הנחה באומרו כי גילם הצעיר ממתיק את היומרנות הזו במקצת ואפשר למחול על הרשלנות. מילים אלו זרקו אותי לאחד מהאלבומים הממשיכים להפעים אותי כל אימת שאני מאזין לו מחדש (אף הוא הבלחה ראשונה של ההרכב) – הלוא הוא Vikingligr Veldi של Enslaved, ואשר גם הוא: אלבום ראשון ובוסרי של חבורת זבי חוטם בני 14-15, שספק אם העלה אצלם בית-השחי שערה או שתיים בשעת המעשה, ולמרות זאת: העמידו אלבום מופתי השווה את משקלו הסגולי בזהב.
נקודה מעניינת נוספת בהקשר של Kveldssanger היא היותו בן שני להרכב. בכך, עולה ערכו הסגולי עוד יותר כיצירה ייחודית וכדגל הננעץ באדמה בתולית. בין אם תהיה זאת טהרת-האקוסטיקה שלו הניצבת חצופה כמו נטע זר בינות אלבומי בלאק רבים מכוסחים עד זוב דם (בחלקם יצירות אלמותיות בפני עצמם) והיא עומדת ביניהם בלי טיפת בלאק ומבלי להתבייש, ובין אם תהיה זאת הצרימה הפנים-יצירתית של הלהקה כלפי עצמה – בהעמידה אלבום שני (האלבום האמור לכאורה למצב אותה כלהקה 'רצינית') הצורם באופן בוטה לקו התחילי בו בחרו ואשר קצר תשואות מקיר לקיר.
דווקא על רקע הפסגה הראשונית של ההרכב, Bergtatt – Et eeventyr i 5 capitler, מרוויח Kveldssanger את משכורתו בשל היותו אלבום העומד בפני עצמו ואינו נוסע על אדי הדלק של האלבום הראשון. אין זו יצירת צל והיא מנוגנת בכישרון מלנכולי רב המותירה אותה בלתי נחדרת גם לאחר שמיעות מרובות. העולם הרגשי המתעורר בהאזנה לאלבום הוא בה בעת פלסטלינה ביד המאזין, שעולמו הפנימי רשאי לעצב אותה למה שליבו יחפוץ ובה בעת – היא מה שהיא ולא דבר אחר.
האלבום הזה נחקק לימים כפרקה השני של הטרילוגיה האולבראית, כאשר האלבום הבא Nattens Madrigal - Aatte Hymne til Ulven i Manden – פנה אף הוא לכיוון חדש לחלוטין והפך את ההרכב הזה באופן רשמי להרכב בלתי צפוי בעליל, המסרב בכל תוקף לנסוע בדרך סלולה. אמנם, השלישי הזה הביא בצליליו את מיטב האנרגיה הגנוזה הן באלבום הראשון והן בשני, אך עדיין הסאונד הכללי היה מתכתי ורוויי טריבל עד זרא (המאזין ייאלץ להנמיך את גובה הלהבות שאחרת יישלם על כך בהתחרשות זמנית או תמידית).
לימים המשיך הנחש האולברי לייצר סנסציות שקטות בשוברו כל קיר זכוכית שאפשר רק לשבור. כל אלבום שנוצר היה דגל חדש על פסגה חדשה. ובכל זאת – רק Kveldssanger ולא האחרים, השכיל להעמיד יצירה המושיטה אל המאזין אליה יד וכמו לוחשת באוזנו: "תקווה, שהעולם אינו מה שהוא נראה כעת: מכונת האצה קטפולטית המתרגמת אינסוף ניצוצות של חיים לערימה בלתי נגמרת של נתיבי בריחה חסרי משמעות המכלים את היומיום שלנו עד שנבוא קמוטים, שדופים ונואשים אל הקבר – ביתנו האחרון והנצחי."
*
יוסף בן עוז
תשרי ה'תשפ"ב
ספטמבר 2021