לבסוף, המסע שלי הוביל אל קייב

אני וניק קייב | מאת: איילת מרום

בשנת 2016, כאשר האלבום Skeleton Tree יצא ואני הבעתי את תקוותי לראות את ניק קייב בהופעה במינכן במסגרת סיבוב ההופעות המתבקש לקידום האלבום, ידיד שלי אמר לי לשכוח מזה.

"זה לא אלבום להופעה".

עץ השלדים - 'לא אלבום להופעה'?

לאחר בערך שנה, הוכיח אותו קייב על טעותו באחד מהמועדונים היותר גדולים במינכן, ועל הדרך הגשים לי חלום (והשתמש במעיל שלי בתור מגבת). כשהאזנתי לאלבום לראשונה, גם אני לא חשבתי שזה "אלבום להופעה". אבל מה זה בכלל אלבום להופעה (ומי אמר שהשיר באלבום חייב להישמע אותו הדבר בלייב)? כבר ראיתי בעבר שירים עוברים מטמורפוזה מ-א' ל-ת' בהופעות. וכמו שהכרתי את קייב, הייתי צריכה לדעת טוב יותר מאשר לצאת בהצהרות. אבל בהתחשב בנסיבות, מי יכול להאשים אותי.

באותה הופעה לא בוצעו שירים רבים מתוך Skeleton Tree, אולי שניים או שלושה. בסך הכל, נראה היה שקייב וה-Bad Seeds נמצאים במצב רוח די טוב. הקהל בוודאי היה במצב רוח מרומם, והאנרגיה הייתה שונה לחלוטין מהאזנה למוזיקה בבית. זה היה יותר מההבדל הרגיל של הופעה-האזנה. בשנת 2015, בזמן ההקלטות של Skeleton Tree, בנו בן ה-15 של קייב נהרג לאחר שנפל מצוק. הקלטות האלבום תועדו באותו זמן בסרט שיצא זמן קצר לאחר מכן (One More Time with Feeling), אותו עדיין לא ראיתי. כשהאזנתי לאלבום לראשונה, הכרתי כמובן את הסיפור, וייתכן שזה השפיע על חוויית ההאזנה שלי לפחות בצורה חלקית. אולי כפי שאפשר לשמוע את המוות המתקרב ב-You Want it Darker של לאונרד כהן[1], כך גם אפשר לשמוע את הכאב והאובדן בקול של קייב בכל שיר ושיר. בסך הכל שמונה שירים, אלא שהאלבום מסרב להסתיים בטון קודר ומסתיים בנימה מעט יותר מנחמת עם השיר שאת כותרתו האלבום נושא (והיה אחד השירים שכן נוגנו בהופעה). בדומה לאלבום Murder Ballads, שמסתיים עם Death is not the End, הנימה המנחמת מגיעה עם שמץ של אירוניה. אבל קייב מעולם לא טען שהוא חף מסרקזם. כך גם התחושות עימן יצאתי מההופעה: תחושת אופוריה (שזה כמובן קורה כמעט בכל הופעה) ועל כל פנים - ממש לא תחושת האבל והאובדן שההאזנה לאלבום גרמה לי, זאת למרות שההופעה נחתמה ב-Push the Sky Away, שכמעט אף פעם לא נכשל בלגרום לדמעות להיקוות בזווית עיני.

Like if Harry Potter brought you here - או: המסע אל קייב

הסיפור שלי עם ניק מתחיל בכיתה י' בערך. הסיפור שלי עם כמעט כל דבר מוזיקלי מתחיל בכיתה י'. למעשה, הוא התחיל בכלל עם מטאליקה ועם הקאבר שלהם ל-Loverman. עד כיתה י' לא באמת הייתי מאזינה למוזיקה. בימים האלו הייתי בעיקר מאזינה לאוספים, מבלי להיתפס למשהו ספציפי כזה או אחר[2]. מוזיקה לא היתה ממש עניין מרכזי אצלינו בבית ואף פעם לא דיברו איתי על מוזיקה או עודדו אותי להאזין למשהו מסויים. בכיתה י' הגיע השינוי. אחד מידידי התחיל להשמיע לי להקות שאחיו הגדול הכיר לו - בין השאר - מטאליקה (מתבקש כנראה). היו אלו הימים השמחים של המודם האנלוגי והכי רחוק שהגעתי אליו באינטרנט היה הצ'ט של נענע, כך שכל מחקר מוזיקלי שלי נעשה באמצעות קאזאא[3]. אני מניחה שמצבי עדיין היה טוב הרבה יותר משל מישהו שמנסה לגלות מוזיקה חדשה בעידן הטרום-אינטרנט ותוכנות השיתוף, אבל עדיין: מאוד התקשיתי לחקור. ובכל זאת עשיתי את המאמץ, כי אמרו לי שכדאי (וחוץ מזה וידאתי שלשמוע ניק קייב לא הופך אותי לגיי ואני עדיין אהיה טרו). באופן לא מאוד מפתיע, הדבר הראשון שקפץ בחיפוש היה Where the Wild Roses Grow. מה? קיילי מינוג? אבל היא פופ! אבל אני אהבתי את השיר בסתר עד שהחלטתי לבסוף לנסות ולרכוש את  הדיסק. 

להגיע לקייב מהמטאל

אם ללכת לפי הספר אז ההמלצה הרשמית ל"להתחיל עם קייב" היא עם Let Love In. היום אני יכולה להבין למה, אבל במסע שלי, היה האלבום הזה אחד האלבומים האחרונים שרכשתי. הסיבה הייתה מאוד פשוטה: ביתי בארץ הקודש נמצא בקריית טבעון. חנות-הדיסקים היחידה שהייתה קרובה יותר מחיפה הייתה "התקליט" (ז"ל) בקניון שאז עוד נקרא קניון אלונים והיה המקדונלד'ס היחיד עד צומת גולני. מה שהיה להם – אני קניתי. ובמקרה מה שכמעט אף פעם לא היה להם, היה Let Love In. התוצאה הייתה שהמסע שלי אל תוך המוזיקה היה עקום במעט מן המקובל. במהלך (כמעט) שבע השנים של שירותי הצבאי הפסקתי לעשות כל דבר שהוא לא צה"ל, כולל להאזין למוזיקה חדשה; הייתה זו תקופה בה התבצרתי בשירים שכבר שמעתי או ב'פלייליסט גלגל"צ'. עם סיום עידן הרומן שלי עם צה"ל, כבר היה יוטיוב בעולם. בשלב זה, החלטתי להיות יותר אמיצה ולבדוק שירים בלתי מוכרים של אמנים שאני כבר מכירה (מהפכני...). כך התגלגלתי ללשמוע את O Children ובהיותי חדשה בעסק, התגלגלתי גם לטעות שלא עושים – לקרוא/להגיב לתגובות מעצבנות במיוחד כמו: like if Harry Potter brought you here'.[4]

דיי מהר החלטתי להימלט מתגובות-יוטיוב שהן מקום אפל, אפל מאוד, אליו מגיעים לאחר המוות כל האנשים שלא האמינו במפלצת הספגטי המעופפת. הדבר השני היה לחשוב אחורה על איך אני הגעתי לניק קייב, אבל בעיקר על למה בכלל הגעתי להאזין לשיר הזה דווקא. לא הגעתי למוזיקה של קייב דרך הארי פוטר או כל דבר אחר ש"חשוב" לפטור מייד כתועבה מיינסטירמית כדי שלא יחשבו שהפסקתי להיות קשוחה ואפלה; הגעתי אליו דרך המטאל. ומה עשיתי עם זה? כלום. לא ניסיתי לגלות שירים ואלבומים חדשים. לא ניסיתי לגלות מוזיקה חדשה דרך המוזיקה של קייב. הקשבתי ל-Murder Ballads שוב ושוב (ולאותם שלושה שירים) ואולי גם לאלו שהיו שמורים לי במקרה במחשב. 

שם, אפשר לומר שלמדתי שיעור חשוב בחיבור עם המציאות.

They say it’s just rock n’ roll

אני לא יכולה לשים את האצבע על מה משך אותי במוזיקה של ניק קייב בתקופה שבה היה לי חשוב מאוד להאזין לסוג מסויים של מוזיקה משיקולי תדמית, ועוד יותר חשוב היה לי להוקיע את כל מה שהוא לא בדיוק המוזיקה הזו כזבל מיינסטרימי. בהתחלה אפילו לא התחברתי לקול שלו וחשבתי שהוא נשמע קצת מוזר, לפעמים כאילו הוא הולך להתחיל להתייפח. שירים מסויימים היו לגמרי my jam ואז פתאום היה מגיע איזה שיר שקט ואיטי שמאוד התקשיתי להתרכז בו. היום, אני מניחה שהסיבה בגללה "נשארתי" עם קייב היא בדיוק זו – הקול שלו, שלפעמים נשמע כאילו הוא הולך לחתוך למישהו את הגרון ולפעמים כאילו הוא הולך להתחיל לבכות ולפעמים, בצורה מוזרה, גם זה וגם זה; הגיוון המוזיקלי, שבאותו זמן חשבתי שהוא משונה ולא אחיד ומקשה עלי לגבש דיעה (זו בדיוק הנקודה, חמודה); היכולת המוזרה שלו לגרום לי להרגיש כל שיר ולהעביר אותי בין נחמה לייאוש, לתקווה, לשעשוע; וחוץ מזה, לא לכל דבר צריך סיבה ולא להכל יש הסבר. בטח שלא לטעם מוזיקלי – הסיבות שלי להאזין לניק קייב בכיתה י"ב הן לא אלו שבגינן אני מאזינה לו היום.

מה שקשה לי אפילו יותר הוא להכניס את ניק קייב לאיזושהי קופסה מוזיקלית, לשים עליה תווית ולהתרחק בעודי שורקת. אמת היא, שרוב האלבומים שלו אחידים בתוך עצמם, בלי לסבול מכך ולגרום לשומע לחשוב שהוא מאזין לשיר אחד ארוך מדי. אבל כל אלבום שונה – לפעמים בצורה רדיקלית – ממשנהו. זאת ועוד: קייב היה חלק מפרוייקטים מוזיקליים שונים (כמו Grinderman), מגוונים אף הם. זה חלק מהחן שלו.

אינני יודעת מה אני הולכת לקבל, אבל אני יכולה להיות די בטוחה שאני אוהב את זה.

The plot, the plot

מתברר שישראלים רבים מכירים את ניק קייב לאו דווקא בהקשר המוזיקלי: לאחר הופעתו האחרונה בישראל, פורסמו שלל התבטאויות שלו בנושא הופעות בישראל והBDS, שהיו לפעמים חריפות למדי. התעוזה הזו היא כנראה סיבה מרכזית לגיוון בקריירה המוזיקלית, אבל גם בקריירת הפרוזה והשירה הכתובה שלו. מעבר לאוספי מילים לשירים, קייב הוציא שני אוספי שירה כתובה, מילים לשירים, מחזות ומסות ושלושה ספרים: And the Ass Saw the Angel (1989), The Death of Bunny Munro (2009) ו-The Sick Bag Song ב2015, שהוא שילוב של שירה כתובה ופרוזה קצרה שלפי עדותו של קייב נכתב על שקיות הקאה בטיסות פנים בארצות הברית במהלך טור.

שלושת הספרים הנ"ל, שאת השניים האחרונים קראתי בסמוך מאוד למועד יציאתם לאור (ב-1989 הייתי בת פחות משנה), שונים זה מזה עד כדי כך שהתחושה היא שהם לא נכתבו על ידי אותו אדם, ואולי זה אפילו נכון במידה מסויימת. רכבת השדים שנקראת החיים של ניק קייב היא לא סוד. ככל הנראה ההשפעה הבולטת ביותר היא – כמו אמנים רבים – אלכוהול וסמים (על כך הוא מספר בין השאר בשיר Fifteen Feet of Pure White Snow מהאלבום No More Shall We Part משנת 2001), וסביר מאוד להניח שגם אם ניק קייב הוא זה שהתיישב לכתוב גם את "ותרא האתון את המלאך" וגם את "מותו של באני מונרו" (שניהם יצאו גם בעברית), היה זה ניק קייב שונה לחלוטין. בראיון שנערך עימו זמן קצר לאחר יציאת "באני מונרו" לאור הוא אף שוחח על כך ואמר שאין ספק שהספר הראשון שלו לא היה באמת ספר, אלא מסה מבולבלת ולא מגובשת. אמנם קראתי אותו לפני הרבה מאוד זמן, אבל מה שזכור לי הוא ההסכמה שלי עם קייב: זה ספר מבולבל. מבחינת הסיגנון הוא הזכיר לי קצת את "כה אמר זרתוסטרא", רק די אבוד ובלי שורה תחתונה. בבסיס הספר עמד (כסוג של משל, כמובן) סיפורו של בלעם אשר בדרכו נעמד מלאך שלרוע המזל רק האתון שלו ראתה, ומכאן גם שם הספר.

בניגוד למסה המבולבלת על קטע קצר מסיפור מהתנ"ך, "באני מונרו" הוא ספר פרוזה עם התחלה, אמצע וסוף ברורים (במיוחד הסוף, כך אפשר ללמוד משם הספר) שלא מנסה להתחכם יותר מדי ואם יש לו מסר להעביר, המסר מועבר בצורה ברורה.

שש שנים לאחר מכן, יוצא The Sick Bag Song לאור – אותו אני קראתי אותו כסוג של יומן. קייב מתקדם מעיר לעיר בארצות הברית ובקנדה. הוא והצוות שלו שותים, מעשנים, ישנים, חולים, מופיעים. הקהל בעיר אחת הוא כך ובעיר אחרת כך. הוא מנסה להתקשר לאישתו והיא לא עונה. החדרים במלון הם אותו דבר אבל שונים. מדי פעם ישנה ביקורת על טיב שקית ההקאה בחברת תעופה זו או אחרת (לרוב ביחס לקלות הכתיבה בעט על השקית). קייב עובר בין שירה לפרוזה, משתף את המחשבות שלו על שיר שהוא כתב זה עתה ועל למה האמריקאים הם כל כך מוזרים, לעזאזל. במבט לאחור, אני שמחה שקראתי את הספרים בכזה מרווח, עד שהספקתי לשכוח את האחד לפני שקראתי את השני. ללא ספק הם היו מקלקלים זה את זה. אבל אני חושבת שאפשר גם להסתכל על כך בצורה אחרת: הספרים הללו ממשיכים זה את זה בהקשר של רצף מחשבה-תודעה שצריך לחפש בשביל למצוא ולהבין.

זה רק רוקנרול. אחרי ככלות הכל.

Not the end

כשהתיישבתי לכתוב את המאמר הזה, לא ציפיתי שהוא ייקח אותי לכיוונים אליהם הוא לקח אותי בסופו של דבר (כיתה י' למשל). לקח לי מעט זמן לכתוב אותו, אבל הרבה מאוד זמן לסיים אותו, בגלל הסיבה הפשוטה שלא הצלחתי לסכם אותו. לא הצלחתי למצוא שורה תחתונה ולא הצלחתי לגבש אותו לשביעות רצוני. אז ויתרתי.

ויתרתי כי זה מתאים. במובן מסויים - גם המוזיקה של ניק קייב – עד היום, לוקחת אותי לכיוונים בלתי צפויים. כפי שציינתי למעלה אני לא יודעת מה אני הולכת לקבל, אבל אני גם לא יודעת איפה אני אסיים בסוף. כמו הטקסט, גם לניק קייב אין שורה תחתונה.

*
איילת מרום
אוקטובר 2019

[1] תוך כדי הקלטות האלבום, כהן סבל מסדרה של בעיות רפואיות. את רוב העבודה לסיום האלבום הוא לא היה מסוגל לעשות בעצמו ונעזר בבנו.

[2] אולי לB*Witched, שעד עצם היום הזה אני חושבת שהן היו סופר חמודות עם השירים, ואיש לא ישכנעני אחרת.

[3] או קניית הדיסק, דבר שבהיותי טינאייג'רית שנאסר עליה לעבוד כדי שתוכל להתרכז בלימודים, לא קרה, ולכן לחיפוש מוזיקלי לא ממש הייתה אפשרות.

[4] איילת של התיכון הייתה אומרת: כי ללא ספק לראות הארי פוטר זה בלתי טרו בעליל והעושה כך ראוי לו ללכת ולחשוב על מה שהוא עשה ולחזור כשהוא בשל להיכנס לאליטה.