מחשבות בעקבות הופעת לייבאך בישראל, 2019 | גיא בהיר
מאי 2017: לייבאך עולים לבמה. ההופעה הזו היא חלק מסיבוב ניצחון גלובאלי לאחר ההופעה בצפון קוריאה. החשיפה הקפיצה את הפרופיל שלהם והסיבוב הזה הוא בין השאר סיבוב הגיוס למפלגת ספקטר הווירטואלית שהם ייסדו. לייבאך מעולם לא היו קומוניקטיביים יותר. בואו תצטרפו למפלגה! איזה כיף איתנו! מסיבה פה! המנון אחרי המנון. לייבאך מוכרים את עצמם בשקדנות. הקהל שבוי בסקסיות, בעוצמה, בנעימות, בתחושת הביטחון המנחם שמוקרנת מהבמה. שיר הפרטיזנים. איזראל. יודעים מילים. רוקדים. שורקים כמו צבא עם ההמנון מספקטר. כולם יוצאים בעיניים נוצצות. גם אנחנו יפים ככה. אנחנו רוצים להיות חלק מזה. איך לא. גויסנו ברצון ובאהבה. המפלגה אוהבת אותנו. אנחנו אוהבים את המפלגה.
המפלגה אוהבת אותנו. אנחנו אוהבים את המפלגה.
נובמבר 2019: לייבאך עולים לבמה לאחר שעה של צלילי רקע - קולות של חיות בחווה. סוסים וכלבים, פרות ציפורים וכבשים. זו פסטורליה שתואמת את מה שאנחנו יודעים שאנחנו הולכים לראות: צלילי המוזיקה הנעים והמזמין, ובחלק השני מוזיקה ישנה יותר, שוב מסיבת המפלגה שאהבנו כל כך. אלו גם צלילים שמתארים אותנו: צאן.
צלילי המוזיקה. מתארים קצת אותנו.
צלילי המוזיקה מתחיל. למרינה יש לוק כפרי גותי שחור, מילאן בתחפושת האפיפיור הרועה, בלבן. אותה אנחנו מקשרים בתת מודע למריה המרדנית מהסרט - הרעים בשחור, מרדנות לא תתקבל פה - והוא, הסמכותי, המנהיג, בלבן. סמכות זה טוב.
משיר לשיר מתגלים הבדלים מהותיים בעיבודים. מהמוזיקה מבצבצת יותר אפלה, יותר אלימות מאשר באלבום, אבל זה מתון. נו טוב, זו הופעה, בהופעה תמיד יש עיבודים חזקים יותר. האופל ממשיך להרים ראש עד שהוא מתפוצץ בשיר 16 גוינג און 17. גרזנים מתנופפים, הווידאו ארט נהיה יותר אדום ויותר כוחני ואלים. זה צלילי המוזיקה, אבל זה לא צלילי המוזיקה. כל הרשע של מטחנת הכסף והמוח ההוליוודית הסכרינית הצינית זולג החוצה. נו מה, זה לייבאך. למה ציפיתם. המפלגה נותנת לנו את מה שידענו שנקבל פלוס עוד טיפה אקסטרה. איזה יופי. המפלגה אוהבת אותנו.
לייבאך יורדים מהבמה ובלבוש קוואזי-צבאי עולה פיטר מלאקר, חטיבת הפילוסופיה הטהורה והפרקטית של נ.ס.ק. הוא פוצח בנאום על הסכסוך, על אלוהים שהוא אהבה, על כך שמי שסוגד לאלוהים שמטיף לשנאה סוגד לאלוהי שקר וסופו המר מובטח. התוכן כמעט לא חשוב, הוא שם כדי לעורר אנטגוניזם. זוהי המפלגה כפי שאנחנו רגילים לראות מפלגות: טוחנים בשכל, את מי זה מעניין, בלה בלה, איפה המסיבה. הקהל זע באי-נוחות אל מול דברי הטעם המלומדים אך בנאליים. חלק קוראים כלפיו בתסכול. הנאום ארוך. אנשים מתעצבנים ממש כבר. מלאקר ממשיך בנאום, אנשים משוחחים, הטון הדידקטי ורווי הלהט היבש שלו לא משתנה לשנייה. הוא יגיד את מה שיש לו להגיד. הוא יעורר בכם את הכעס שהוא אמור לעורר בכם. המפלגה תאמר את שלה למצלמות ואף קלישאה לא תישאר זרוקה בשטח.
מלאקר יורד מהבמה ולייבאך חוזרים. רק הנגנים ומילאן, מרינה איננה. מילאן בחלוק אפיפיורי אדום הפעם. זה חגיגי, זה דתי, זה נראה סנסציוני, הנה מגיע החלק שכולם רצו. לייבאך פותחים ברצף שירים בגרמנית. כבד. יפהפה אבל כבד. אנשים מתחילים לחשוד. לייבאך מנגנים ניטשה. זה מכובד ורציני. הנה המפלגה הממלכתית, המהודרת, הנה התדמית והחזות. זה מרגיש חשוב. יש אפילו נגיעות של ג'אז. אי אפשר להתכחש ליופי של המוזיקה. למלומדות, למכובדות. למיומנות. הארט אבסטרקטי. כל זה מאוד אמנותי. הקהל מרגיש חכם' ובצדק. לייבאך אמנים רציניים. המפלגה אוהבת אותנו.
פיר פרסונן! מילאן נעלם מהבמה ולייבאך פותחים בהפצצה רוחבית של מוזיקה תעשייתית ברוטלית ואלימה שכמוה לא ניגנו כבר שלושים שנים על במות. זה לא מפסיק לשנייה. מילאן חוזר בחליפת עסקים כהה. העיבודים אלוהיים. האלימות האודיטורית שפורצת מהבמה היא פיזית כמעט. הנגנים אדישים. אנשים קצת רוקדים, רובם עומדים בהלם. הנה הפרצוף האמיתי של המפלגה שלנו יא סמרטוטים. שיניים חשופות, טירוף משולח רסן, אימה מוחלטת, שנאה ברוטלית. הארט סיוטי לחלוטין, כולו סבל בתוך סבל, מלחמות וקורבנות, זחילה על הגחון בעשב שחון ודוקר, פצצות והפצצות, צרחות ותיעוב. מילאן בתנועות ידיים ממלכתיות של נואם מנוסה ובפנים שלוות, המנהיג העשוי ללא חת בנאום לאומה, מנחה את הגיהנום הנשגב הזה, שומר על חזות שלווה ואמינה בעוד הארמגדון שאמור להסתתר מאחור תוקף בגלוי: גלי הדף חסרי חמלה שמחריבים כל זכר לגוד-טיים הידידותי שאנשים באו לחוות. המוזיקה פנומנלית. הפרזנטציה מושלמת. רציתם סוכריות וקיבלתם את הרעל. המפלגה שמה עליכם זין. אתם אבק.
אתם אבק.
מילאן נעלם וחוזר עם חולצה שחורה נטולת שרוולים לשיר את "סימפטיה לשטן". כוכב הרוק שאנחנו זוכרים מתעמולת הבחירות. מרינה מצטרפת אליו בלוק מהמם, שניהם מנוכרים ושופעים בוז מוסווה בקושי לקלות שבה הצאן מתמסר לליטוף המוכר, המנחם והאהוב אחרי השחיטה שהוא עבר פה, אחרי שגילו לו את האמת. הנה העתק דהוי, עמום, למה שהקהל בא לראות. "במקרה" זה גם השיר הגדול היחידי שלא היה בפעם שעברה, בסיבוב הגיוס למפלגה. אחרי "הלהיט" מילאן נעלם ומרינה עוברת לשיר את הבלוז הגנרי הדבילי מפס הקול של "איירון סקיי 2". הקהל מבסוט, מחייך, הקהל אוהב בלוז, הקהל אומר תודה, מרינה נחמדה אליו, מרינה שרה לו בלוז. לא משנה כמה המפלגה תתעלל בכם, המפלגה אוהבת אתכם.
מילאן חוזר בחליפת העסקים של קודם עם כובע קאובוי לבן ענקי מעל כיסוי הראש הקבוע שלו, גרוטסקי. אנטרטיינמנט כמו שרוב העולם מבין את המילה. מרינה בגיטרה אקוסטית, והם שרים את שיר הקאנטרי-שמאלץ הדבילי אפילו יותר מ-"איירון סקיי 2". המפלגה ממש מחרבנת לכם על הראש עכשיו אבל אתם מאושרים כי לפחות זה נעים וחמים. חם ונעים בתוך החרא. מילאן מציג את חברי הלהקה בתנועות ידיים. אין להם שמות ומעולם לא היו. אנחנו לייבאך. בלייבאך אין אינדיבידואלים. הוא ומרינה מוחאים כפיים לקהל: הייתם ילדים טובים וממושמעים. זה היה ההדרן שלכם. הקאנטרי הנוראי ממשיך בפלייבק אינסופי ולייבאך נעלמים, בדרכם לכנס מפלגה נוסף איפשהו בעולם.
*
ביציאה, העיניים של הקהל נצצו פחות הפעם. הם די בטוחים שהם נהנו אבל חושדים שהם לא הבינו מה עושים להם ושהם שיתפו פעולה עם משהו לא לגמרי כשר, אלא שלא לגמרי ברור להם למה זה קרה או מה קרה בכלל. לא לזה גייסו אותם. לא זה מה שהבטיחו להם בתעמולה.
ההופעה הכי טובה שראיתי בחיים.
*
גיא בהיר
נובמבר 2019
