לנגן אל נקודת האופל של המציאות

מחשבות בעקבות ההופעה של, 18.10.18 | מאת: יוסף בן עוז Demonomancy

הסתיו, מביא בכנפיו רוח של שינוי. זו טיבן של עונות מעבר. התקופה שקדמה מיצתה עצמה והיא בלה אל תוך החשיכה; והחשיכה בתורה מבשרת מתוכה שינוי האקלים.

לנגן דת' מטאל מהפכני היא משימה מסובכת, משום שלדת' מטאל התפתחו עם הזמן כללים מובחנים ודיי נוקשים. המצב הפך כה חמור עד שלהקות שניסו לשבור את הסדר שילמו על כך בחייהן. Pestilence (כדוגמה) סחפו את העולם המטאליסטי עם אלבומיהם הראשונים אולם מהרגע שיצא Spheres, נדמה היה שנחצה קו האל חזור. הלהקה שילמה על כך בדמה ובשרה, אותם הניחה כלאחר כבוד לשריפה על מזבח האבן של הקיבעון המטאליסטי המביך. העולם לא מוכן היה לדת' מטאל העשוי מבצק של ג'אז.

מצד שני, אם הלהקות החדשות של אחרי מות המילניום הראשון יערגו אל היסודות היציבים של הדת' של פעם – תהיה זו נפילה יותר מכל דבר אחר, כי ערגה זו קרוב לוודאי תהפוך היא את המוזיקה לסוג של ניסיון לשחזר את העבר ('באק טו דה רוטס', שתמיד תמיד יוצא ליד, אף פעם לא באמצע). אבל מה אם לוקחים את הסאונד של פעם והופכים אותו למנוף של שינוי ורוח חדשה לגמרי?

ובכן: Demonomancy ולמעשה – ביתר שאת גם Venomous Skeleton – עושים זאת ובהופעה חיה הדבר מרעיד את אמות הסיפים של הנפש שלך.

העולם של אחרי המילניום גילה חופן גדושה של כללים עבשים ורק מעט יצירתיות. עם השפל הזה החליטו היוצרים לעשות משהו אחר, שאין לו כמעט שטאנץ מתאים בקטיגוריות המחשבה והיצירה של פעם. במובן הזה Demonomancy אף הם, בשורה רעננה מעין זו.

כהרכב, Demonomancy היו הפתעה גמורה עבורי. לא הכרתי מאומה מיצירתם (הגם שהם כבר ממלאים את האוויר בזוהמה מטאליסטית מתוקה כבר עשור), עד שבניסיון נואל לאחוז את הזמן בקרניו, הושבתי את עצמי שעתיים לפני ההופעה "לעשות שיעורי בית".  שמעתי מעט מהאלבום האחרון (Poisoned Atonement) וגיליתי תעוזה דת'-מטאליסטית כמו של Delirium האגדיים ואפילו מעט מהוייב של Hypocrisy שידעו להרוות את הסאונד של האוויר בשטף עבה של מטאל כמו חומה של סאונד – הכל מזוג לתוך מבנים נהדרים שלקוחים מתוך משהו שנשמע דומה להבי מטאל וירטואוזי.

ראשונים עלו Venomous Skeleton.

מתקפה על החושים | Venomous Skeleton

אינני יודע מה היה זה יותר: הצימאון הגובר שלי למטאל מחוספס או הלהקה שהייתה פשוט אדירה, אבל ההופעה שלהם העיפה את האמא הבטונדית של מרתף הלבונטין אל לב השמים. עבורי, רק הגוף נשאר במקלט הצחון והמעושן הזה, הרוח שלי עפה איתם למרחקים. ההרכב הישראלי הלא מתוקשר לחלוטין הזה השכיל לקחת ריפים שריפררו אותי לימי Morbid Angel הראשונים (לא כחקיינות, ברוח בלבד), תוך בנייה שבורה של שירים כמעט כמו פרוגרסיב. אלא שבניגוד לנטייה המובנית של מטאל פרוגרסיבי – כאן לא הייתה פשרה כלשהי אפילו לא בטיפה אחת של עוצמה מפרקת גולגלות; העסק היה מתקפה על החושים במלוא מובן המילה, ולטובה.

בתום ההופעה הלהקה פשוט קיפלה את שלה וירדה מהבמה, וחבר לחש לי שזה מה שהוא אוהב בסצינה הזו של האנדרגראונד: יש פה פשטות. בלי מניירות ובלי שתדלנות לאַהֵב את ההופעה על הקהל; עושים את מה שעושים וזהו.

מת על האנדרגראונד. פשוט. בלי מניירות

למותר לציין שאני מסכים עד מאוד.

שניים, עלו האיטלקיים.

ההופעה שלהם הזכירה לי במשהו את ההופעה של Tribulation אם לומר את האמת: וירטואוזיות שכל כך התגעגעתי אליה מהימים הטובים של ההבי מטאל, על המנעד הרגשי שהוא יודע לתת מתוכו ושאף ז'אנר מאז כמעט ולא הצליח לשחזר בהצלחה – הכל היום תמיד כועס וחדגוני – וביחד עם זאת: דת' מטאל משולל קרקעית, מפרק לך את כל העצמות.

למרות אי אילו תקלות סאונד בהתחלת המופע בהן הגיטרות הורגשו פחות ממה שנדרש היה, ההופעה הייתה אנרגטית מאוד והלהקה הרהיבה בעוצמתה. היכנשהו לקראת סוף ההופעה (הזמן ברח ממני, אנא סילחו לי על אי הדיוק) ביצעה הלהקה מחווה יפהפיה של קאבר לשיר של Celtic Frost.

Demonomancy כותבים את נקודת הרוח האפלה של המציאות בשיריהם. מתוך התחושה העזה שהחיים שמציע העולם הזה קצרים הם וסופם כליה, רואים עצמם חברי הלהקה מחוברים לאיזו נקודת יציבות של קיום קמאי אפל, או בלשונם כמעט (Bandcamp): We praise the diseased and morbid Spirit bounded by the mortal coil’s festering chains.

וירטואוזיים, נותניי הופעה - במובן הטוב של המילה | Demonomancy

על הרקע הזה צריך לומר: שתי הלהקות התאימו מאוד ובחירתן הייתה נבונה מאוד בעיני. לא רק משום שההתאמה הסגנונית בלטה לעין, גם משום שהאנרגיות השלימו זו את זו: Venomous Skeleton חרכו את הבמה עם דת' שבור אך מסתחרר ומלא טירוף, מרככים את הקרקע לקראת המופע השני שהיה מופע שאיחד את הדינמיות של ההבי מטאל עם היסודות שנטעה הלהקה הראשונה – עמוק בעולמו של הדת'.

את המופע פקד קהל מצומצם ביותר – אולי 30 ראשי מורדים. מלבד היותו של המופע סמן קיצוני של מטאל שמן הסתם אינו ליבת הבליינים שאפילו במטאל מחפשים יותר גוד טיים מאשר חווייה מפרקת עצמות כבימי התעוזה, ייתכן שהופעתה של Roting Christ כמעט במקביל להופעה הזו, דלתה נפשות החוצה מן הקהל שיכול היה לפקוד מופע חד פעמי ומפעים זה. כך או אחרת, המופע היה טעים ביותר ויש לצפות למופע הבא של ההפקה, שהשמועות אומרות שיעיף את סככנו.

עד אז ילדים – שימרו על הגחלת.

*

יוסף בן עוז
אוקטובר 2018