רשמים בעקבות ההופעה של Watain 5.5.2019
החמישי לחודש מאי - ערב יום ראשון היה, ונראה כמו ערב נוסף של אביב-מתפרץ בחלקו הזה של הכדור. בישראל של תל אביב, עסוקים היו כמעט הכל בפינפונה של העיר לקראת בואו הקרב ומתנחשל של אחד אירוויזיון. העיר הלכה ולבשה חג, והעיר המתיימרת להיות בירתה נטולת הייחוד של ישראל והמתאמצת להיות 'כמו כל העולם' - התכווצ'צ'ה במכנסוניה לקראת בואם של אלפי הטוריסטים מאירופה שבאו לשכוח מהשואה ולשמוח יחדיו.
אירוע חשוב, לכל הדעות.
כולם עכשיו מתכוננים לאירוויזיון.
אך לא רק בתל-אביב פרח האביב. ניחוח חידוש העולם עד לדרומה של ארץ בא, וגם בעזה חשקו הכל להשיב את הנפש עם בוא סבא-אביב. כך קרה השנה, שכבר בבוהוריי השבת הזו והרבה לפני הקיץ כפי שקורה בדרך כלל - הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט. כנופיות הרוצחים של עזה עסוקים-צוהלים היו בתקוותם להרוות שוב את הקרקע בדם יהודיה, שהכל יודעים כי דִשְנוֹ טוב ויפה נותן כוחו לאדמה. הפעם, רבו במאוד הטילים הנורים אל שמי ארץ הקודש, ויהודיה לא ידעו את נפשם על מה זאת ולמה זאת, עד כי אפילו בחדשות פסקו במעט מלהתפנפנן והחלו למהול דיווחים על 'נפילות' בשיחות 'פרשנות' לעוסות, שבשוליהן ארומה מתקתקה של שמחה לאיד, רמוזה בין השיטין. בישראל אוהבים להתווכח, זה אינו עניין חדש; סוד הוא, יש שיאמרו. סוד-קסמה. ומה יפה יותר לויכוח מערבי האביב הנהדרים, בהם יִשְְפָּּל השמש ויָרוּם הארס והעולם מזגו מתון ופניו מאירות.
כמעט הכל עסוקים היו; אבל לא הכל. היו גם אחרים.
על מדרכות שבורות לפני ובתוך רחבת מועדון הגגרין, עפר-האספלט וצחנת שתן-השיכורים בסמטאות ליד שלטי הניאון, מתריסים היו בפניה של הפריחה. הערב רד, ועסקי היום כבר חיסלו ענייניהם מפני הלילה. צעירים וצעירות החלו להסתודד מבעוד יום בחבורות קטנות - מי בלבוש שחורים ומי בסמרטוטיי יומיום - ועיניהם דולקות.
הלילה הזה הוא של Watain - אומרים. הלילה… הלילה, הם באים לעיר.
הלילה, הלילה הם באים להדליק את העיר
בכניסת המועדון כבר נתנו הסיגריות ריחן והפרוזדור כולו נמלא עשן כמזבח המתרגש לקראת בוא כוהניו.
במקום הזה, ראו עיני להקות על להקות עולות על הבמה ומכשפות את הלילה. הרבה הייתי בא עם אנשים אך תמיד לבדי. פעמים שהרוח חודרת מבעד לשחור הקירות ואתה מרגיש את החושך בידיים, כמו שאמרו חכמים בגמרא על מכת החושך של מצרים שמוחשית הייתה והמוכים הרגישו בה רגע לפני שלקחתם אל עולם שכולו מוות. ופעמים אחרות: הנעימות זרות הן ואתה נותר מחוץ למעגל.
הלהקות האפלוליות הללו של המטאל, חבורות בוטחות הן ואף פעם אינן פוחדות לא מטילים ולא מחרמות. ידענו זאת, ושמנו פעמינו אל העיר ובאל מבטחנו. הערב, נוכל להסתופף תחת כנפיה החמות של האילוזיה, נותנים ידינו אל תקרת המועדון, ראשנו נע קלות עם סערת הבלאסט-ביט שמרוב טירוף חושיה הופכת איטית יותר ככל שהיא מהירה יותר, ועינינו נעצמות ברוך כעיני הנאהבים.
בבואי אל מקדשי המעט החשוכים הללו, אני נוהג מפעם לפעם לפרוץ את הסדר הרגיל. דרכים שונות יש לי, אבל החביבה עלי היא ההתבוננות. בשיא הלהט כשהעיניים בוערות והגופות כמו הגלים על החוף, אני שובר לרגע את השגרה ומסיר בבת אחת את עיני מהיפנוזת הבימה, רק כדי להביט על הקהל. המקומיים אינם שווים. מרביתם חדים; עומדים כצופים, מרוחקים משהו, בצידי ההופעה. המעטים שבהם: רוקדים את נפשם אל תוך המוזיקה המזמינה. ומתי המעט - כל כולם אש. גופם קפוץ וחוזקם כאנשי המלחמה. סוערים כאילו מתאבקים עם דמות-תבניתם עד עלות השחר או אפיסת הכוח; יכולת להישבע שיש כאן ריב, ריב של ממש, החותר להכרעת האויב המדומיין עד שייפול ארצה ודמו בראשו.
על הבמה הלהקה הרואה כל, אינה עושה חשבונות לתנועות הקהל, ועדיין היא חשה כל נים. מידי פעם יד מושטת אל השורה הראשונה, לפעמים מבט צולף היישר אליך. קסמים. בין השירים מתנהלת החגיגה האמיתית: כמעט כל שיר של של הלהקה זוכה להקדמת מילין. אריק לוהט הלילה והוא מרגיש את האוויר האביבי הארצישראלי וגופו מתמלא רוח גבוהה בכל דם.
"אנחנו בארץ הקודש" - אומר לאט ומילותיו דובבות עוז.
הקהל בתורו שאג על כל משפט, אבל קהל תמיד שואג ואתה אף פעם אינך יודע אם נהנתנות הבורים היא או שמא חשים, באמת חשים הם, את גודל המעמד וצלילותה הצורמת של הסתירה.
"אנחנו בארץ הקודש, אבל באנו ועימנו הכישוף של המקדש של Watain". למה 'אבל'? שאלתי את עצמי בקול, עת פרץ כבר השיר את הדממה, ואיש לא שמעני מפאת חוזק המגברים וחוסר העניין.
המקדש של אריק ושל Watain לאלוהי המקצב הוא סוגד; ההרכב הזה שייך לאותן הלהקות המנגנות את החימה בקצב גבוה, קצת כמו שהת'ראש מתנגן וכמו הספיד. רגעי המלודיה רבים הם וגם יפים אך הכל טובל בקצב האש המהיר והנצחי. הלהקה הזו היא מחוללת של המנונים ושירי הימנון הם כאלו שנוטים לזקוף גווים ולעורר את הקהל לדקלם את המילים. אמנם אני, לא במשעולי המקצבים אני צועד. אני איש של רגשות מגוונים ואיני יכול להסתפק רק בקצב טוב ובחפלת-בלאק מטאל החופפת מעל הכל. תר אני אחר תווי פניה העלומים של נסיכת האופל, זו שמכמניה כמוסים עימה - רק לראותם אני יכול ולעולם לא לבוא אל תוכם ככה סתם: לרגעים פניה עזים ולרגעים רכות העיניים; לרגעים שורף יופיה את הכל וחרבו רטובה מן הדם של כולנו, ופעמים שידה אל ראשינו מושטת, להרים הגווייה מן העפר, לתת בה נשמה מחדש. מוות וחיים מתעגלים בערבוביה, כמו הסימן של יין ויאנג, קודש מחולל או חול מקודש, כמו אש אל פרפר; זה בלאק מטאל בשבילי.
במקדש של Watain סוגדים לאלוהי הקצב.
להקות שכובשות את ליבי דומות הן יותר ל-Bolzer או ל-Schammash או ל-Mephorash או The Ruins of Beverast או אם נרצה ל-Burzum ו- Emperor מדור הנפילים בני הענק. כל אלו יודעים לשחק בחומרים של הבלאק ולא הבלאק משחק בהם. מפתיעים ובלתי צפויים. במוזיקה שלהם, תמיד נימה של אצילות המספיקה להכניס לחות מסקרנת בכל היצירה כולה. כמו תבלין נהדר, מספיק קורטוב כדי שיבלוט הטעם ויהנה ממנו התבשיל כולו.
במובן הזה Watain היו ונשארו אצלי מאותן הלהקות שאינני חוזר אליהן כל כך, למרות הערכתי. קצת מזכירים לי את Behemoth או את Marduk - הענקיות שפסיליהן ממלאות את היכל הגיבורים, ובכל זאת המקצבים שלהם מותירים אותי קריר.
אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד: כשהמלחמה פורצת את כולך בתוכה. ו- Watain נעמו לי מאוד בלילה ההוא. יש משהו ביכולת לסחרר את הקהל במערבולת של צלילים ותקשורת לא מילולית מן הבמה אל הקהל ובחזרה. אני מניח שקסם זה, מי שמטיבים טעמו באמת הם מרחבי של הפסטיבלים של אמא אירופה, אבל גם במועדון המזבחות העשנים זה עובד, אם תניח לעצמך להיפרד לשעה אחת מהצורך להיות בן אנוש.
בתום הסטליסט פנתה הלהקה לאחוריה ולדקות ארוכות נדמה היה כי ההדרן בדרך.
אחר שדלקו האורות בקדמת הבמה ונעימת הקלידים הוחלפה במה שנשמע לי כמו Abruptum(?), הבנו שהפולחן הסתיים.
כשחזרנו אל הרכב חשתי שלצאת אל הבלאק מטאל זה כמו לצאת אל שדות הבר, ולעשות מהדרדרים מאכל לנפש. נדמה היה לי שלא ברחנו לשעה, אלא השעה ברחה אלינו.
בינתיים, מסביב דעכה אש הטילים ונראה שהעזתים שוב גנזו (עד הפעם הבאה) את חלומם להרטיב רגבים בדם יהודי. לקראת תום הלילה כבר שרקו למחצית והופסקה האש. התבוסתנות הרגילה שבה אל הרחובות ואפשר היה להתרפק שוב על האירויזיון והצקצקנות וקטנות המוחין.
חיבקתי אותה הלילה. ליבי התרסק לחתיכות. הייתה היא שלי, כולה שלי, גם אם למעט; המנגינה שחיפשתי בדרכי. בלאק מטאל הוא המלכה. בלתי מנוצחת. בשמאלה תרים ראשי ובימינה תחבקני.
ניחוחות הסיגריות וזיעת המתגוששים כבר נוקו מהבגדים באוויר המזגן של האוטו ועד מבואות הבית כבר רגעה הנפש כמעט לחלוטין; נדמה היה שמשהו משתנה באוויר. הקיץ עוד מעט יבוא ועימו תבוא גם בית לחם. לפניה תבוא Cancer ובאמתחתה - ניחוחות ממתכת-המוות הטובה והישנה.
*
הופעה, אם מכוונים נכון אל הקסם הפנימי שלה, היא הזדמנות פז להרים את הראש מעל לקו המים, לקחת אוויר ולהביט אל האופק. רק הריאליזם יכול לקרוע אותך מרפיסותה החונקת של הנעימות הרגילה של חייך ולאלץ אותך לינוק משמעות מן החושך. לא חושך הבמות; חושך החיים.
השישי לחודש מאי, יום חם היה. בבוקר הבנתי שאולי כבר עזב האביב ומי שזכה לקחת חיים מן השאול בזכות תחיית העולם - זכה.
הופעה היא הזדמנות פז להרים את הראש מעל לקו המים.
יוסף בן עוז
מאי 2019