מחשבות בעקבות ההופעה של ROME 8.11.18 | מאת: יוסף בן עוז ונופר ברטשניידר-שטרצר
ROME בתל אביב.
אם כבר, אז רומא היא בכלל זיכרון מדמם. גלות וחורבן צרובים כמו ברזל מלובן על הבשר. בעולם המחשבות המתנחשל שלי, צירוף המילים הקוטבי הזה נשמע לי בפנימיותו כמו הזמנה לכתב של אש ודם; מגילה של מרד ומלחמה על המקדש.
רומא בתל אביב? נשמע כאילו אחרית-הימים הגיעה, מדממת; רוכבת על כנפיה של מוזיקה שבה אופל וזוהר משמשים בערבוביה
אבל רומא של היום היא רומא של המוזיקה, של רוק אקוסטי עם פולק אפוקליפטי קצת; תערובת של קצוות מוזיקליים ותוכניים שלא יכולים לדור יחדיו – ומסיבה זו בדיוק דרים הכי טוב יחדיו – היא רומא אחרת. רומא של לוקסמבורג, רומא של ג'רום רויטר, שעל שמו היא נקראת. אצל ג'רום, רומא היא בכלל הרכב מוזיקלי שמצליח ליצור מוזיקה פשוטה הבנויה בפראזות המזכירות מארש צבאי מעודן, מונוטוניות וכמעט שלא מתפתחות לאורך היצירה, המפעפעות מן מורכבות מלאת חיים אל הוורידים ומתוכם אל הנפש של מי שמקשיב לה. רומא ההיא, של האימפריה, כבר זקנה; שבעת אכזבות, תלושה – כמו החיים בעולם האפור שנותר עם שוך המלחמות הגדולות של אירופה. המלחמות ההן שפכו לא רק את דם האנושות, אלא גם דבר מה עמוק מן הנפש, מהנעימות האירופאית ההיא, שכמו התפוגגה אל אוויר-הערפיח של בקרים כבויים וליללות בודדים.
השלישייה הלוקסמובורגית של רומא עלתה אל הבמה לאחר החימום של Cruel Wonders. הרכב ותיק (צחוק בצד, הצמד שוסטרמן @ זינגר כבר פעילים מ-2012 והם קרוב לוודאי ההרכב הניאו פולקי היחיד שנשמע בנפה הישראלית של הפלך), המבצע מן ניאו-פולק עגמומי אקוסטי ומינימליסטי באופן יחסי.
מתוותקים בסצנה הדלה של הניאו פולק בישראל: Cruel Wonders
כמעט מבלי לחוש בהם, עלתה השלישייה של ROME אל הבמה. ההופעה, כמו ההופעה של מאידנק וואלץ, הייתה קסומה במיוחד. בתהליך זוחל של מלודיה מרנינה הנטועה עמוק במקצבי מארש כמו-צבאיים, העיפה אותי הלהקה הזו אל מחוזות רחוקים. בעוד שמאידנק-וואלץ מעניקים לך תחושה של מישורי שלג צחיחים של סיביר, מלנכוליה עמוקה של רוסיה של פעם, רומא מעלים את הנפש שלך מעלה עם הקול האמפתי במיוחד של רויטר בד בבד עם העגמומיות הממכרת העולה מהמוזיקה המלודית והקצבית כאחד. הלהקה הזו מחוללת מקצב צבאי המכיל רגש עמום של אנושיות הכלואה בכלוב הסתמיות של העולם המודרני שנטש את המקסם הרוחני של פעם.
בראותה אותי מתלבט עם שברי משפטים לסקירה שלפניכם – תוך כדי ההופעה –הוסיפה נופר משלה: "רויטר", אמרה לי: "נודע בכתיבתו הסוחפת המביאה משבי רוח מקצותיה השונים של ההיסטוריה, מרודזיה ועד ברלין. לכן, המקצבים המתנגנים אינם צבאיים, כי אם קול צעדיה של ההיסטוריה, חוזרת וגם סבה על עקבותיה...".
אני מסכים. זו הייתה גם תחושתי: מעבר לכך שהמתופף נראה לנו דומה עד להפתיע לדאגלס פירס, דימיון שהתווסף יפה יפה אל המוזיקה שלחלוטין העלתה זכרונות מתוקים של ד"פ ומוות ביוני – די היה לשמוע מעט מן ההיפנוטיות המשכרת של המקצבים ומן המלודיה האפלה שהם הציעו כדי לחוש ממש את ההיסטוריה מחלחלת אל תוככי השירים שרובם ככולם דווקא קטעים אישיים יותר, של ROME.
"הפולק הזה אינו חדש. לא תמצא בו בדל של מלודיה עממית, כי הוא שר את כולם ואת אף אחד בעת ובעונה אחת. יכול להיות שהלוז נעוץ במקור ההרכב – לוקסמבורג. נקודה זעירה בין ממלכות ואימפריות." נופר הוסיפה.
חשבתי לעצמי שקולו של הזמר מנחם והמקצב בלתי מרחם, שילוב מעניין ומעורר מחשבה. בעולם שבו כל פסגת אנוש התרסקה או נשחקה אל האכזבה, מה כבר נשאר לו לאדם? רק תחושה עמומה, יצירה כבויה. תערובת חמוצה-מתוקה, שיפולי בין הערביים של היום. תקוות שאין מה לדבר עליהן יותר.
קולו של הזמר מנחם והמקצב בלתי מרחם
לקראת אמצע ההופעה החל הסולן לדבר איתנו. אני אומר איתנו ולא אלינו משום שהקהל – כבר התרגלנו – בסצנה הלא מאוד מוכרת הזו מנה אולי 100 איש לכל היותר. בין הדברים, ולקראת אמצע המופע, התוודה רויטר כמה הוא שמח שוב להיות פה (פעם שנייה, ריספקט לחלוטין): 'כל פעם שאנחנו מודיעים שאנחנו באים ישראל יש כל מיני כאלו שלא מרוצים מזה ומשתגעים באינטרנט סביב זה. אפשר לחשוב שברוסיה או בארה"ב שגם בהן הופענו יש ממשלות שכולם מרוצים מהן, ובכ"ז רק כלפי ישראל אנחנו שומעים את כל זה. ובכן? שילכו לעזאזל' – אמר וחייך.
הפער הכמעט לא נתפס בין האיכות של המוזיקה לבין הכמות של האנשים תמיד היה עדות קרירה לעובדה שאיכות איננה נמדדת בכמות. כך או אחרת בהופעה כמו של ROME אתה לא זקוק לקהל. הנוכחים מתנהגים כמעט תמיד כמו פרודות בלתי מתקשרות: עוצמים עיניים, נסחפים עם המוזיקה ומטיילים באזורים רוחניים אחרים.
השורשים המוזיקליים של ROME נטועים אמנם גם בסצינת הפולק והאינדאסטריאל של ההווה, אך יש להם גם זיקה עשירה המרחיקה עד לשאנסונים של ז'אק ברל וליאו פרה (מלכי הסוגה). הטקסטים שלהם מורכבים ומהווים שירים קרים של ייסורים המסופרים דרך פואטיקה. לא מפתיע כל כך כשאלבר קאמי וז'אן ז'נה הם ההשפעות התרבותיות של הכתבים הללו (זו שאלה מעניינת כיצד זה הפכה התרבות הצרפתית דווקא לאחד ממקורות ההשראה של הלהקה הזו. אולי לפעם הבאה).
רויטר לא רצה להיפרד. כל שיר גרף תשואות נלהבות למדי, שרק ליבו את האש העלומה שבאולם הקטן של הגגרין. לקראת סוף המופע ניסה לסחוט עוד שיר ועוד אחד עד ל"גירוש" הצפוי מן הרחבה לטובת מסיבה עוקבת שצריכה הייתה להתחולל שם בהמשך הערב.
קטבים מוזיקליים שלא יכולים להשתלב ולכן משתלבים נהדר
עם כיבוי המופע והדלקת האורות, הרגשתי שהצמא רק גובר. המופע הזה הוא פתח לז'אנר מוזיקלי שחלק מן המטאליסטים מחבב, על אף שאיננו מטאלי במהותו, כמו סוגות נוספות כאלו. עבור שוחרי המטאל מה שעושים ROME ודומיהם הוא מעין ז'אנר לוויין של המטאל, חביב וקורץ. ואולי פה בכלל מונח כל הדיסונאנס: אין זו סוגת לוויין כלל וכלל. זוהי סוגה עשירה ומלאת רגש בפני עצמה וראויה להעמקה בתור שכזו, עם או בלי המשחק האפלולי המזכיר מטאל.
אני סוגר את המקלדת ומוזג כוס של יין (דמיונית. אני עייף מידי לשטויות האלו): צריך קצת לשתות לחיי הרגעים האלה שבהם אפשר לשמוע מוזיקה טובה בתוך המירוץ, ולחיי הפקות נפלאות נוספות כאלו.