רשמים מהסרט Lords of Chaos | מאת: טל עידן
זה התחיל בקטן, והתפתח למימדים מרשימים. לקראת סוף העשור הקודם החלו לצוף בים המטאל ידיעות ושמועות לגבי הכוונה להפיק סרט עלילתי בשם Lords of Chaos, סרט שיתחקה אחר ההיסטוריה של Mayhem בשנות ה-80 וה-90 בפרט, ואחר התגבשותו לכדי חומר וצורה של תת-ז'אנר מוזיקלי חדש: Black Metal, וברזולוציה עמוקה יותר –True Norwegian Black Metal. הסרט, כך פורסם, יתבסס בעיקר על ספר בשם זה שפורסם ב-1998, על ידי עיתונאי המוזיקה מייקל מוינהאן ודידריק סודרלינד - ספר שכלל ראיונות עומק עם דמויות מפתח בסצינה הנורווגית - פאוסט, הלהאמר, מטאליון, וארג ויקרנס, סאמות' ואחרים – אנשי "המעגל השחור", כפי שכונו בתקופה המדוברת. זמן קצר לאחר צאתו של הספר לאור הוטחו בו לא מעט ביקורות על כך שהוא מציג תמונה מסולפת של האירועים וההתרחשויות, ביקורות שבאו בחלקן מפי אחדים מן המרואיינים בספר, שטענו כי דבריהם נערכו והוצאו מהקשרם. הביקורות הובילו להוצאת מהדורה שנייה, מתוקנת, בשנת 2003, אך גם מהדורה זו לא הצליחה להתנער מביקורות עוינות.
העוינות והחשדנות ליוו גם את הסרט, מרגע ההודעה הרשמית על תחילת הפקתו. אנשי הסצנה הנורווגית התנערו ממנו בפומבי, הודיעו שלא יאשרו להפקה להשתמש במוזיקה שלהם. עם זאת, בימוי הסרט הופקד בידיו של יונאס אקרלונד, שבנוסף להיותו אחד מבמאי הקליפים החשובים והמבוקשים בעולם (ושבאמתחתו עשרות קליפים שיצר עבור כמעט כל כוכבי המוזיקה במערב), היה המתופף המקורי של באת'ורי ומקורב לסצנת המטאל הסקנדינבית עוד מימיה הראשונים.
מה גרם, אם כן, לדחייה הכמעט-אוטומטית אותה חשו רוב חובבי הז'אנר כלפי הסרט?
יש להודות שדחייה זו אינה מפתיעה. זרועה הארוכה של הוליווד, המֶכָּה של המיינסטרים, נשלחה ללפות את יסודות ממלכת אנדרגראונד. צלם בהיכל. הרשתות החברתיות והפורומים הוצפו בקילוחים רבים של ביקורות קטלניות, מלאות חרון-אף וזעם אצור. גם בארץ, גם בעולם... מה פתאום הם מתעסקים עם ה"סצנה שלנו"?! למה הם חושבים שיש להם זכות לספר את הסיפור הזה ולמסחר אותו??
(בקוראי תגובות מעין אלה, התקשיתי להאמין שבשנת 2019 עדיין יש מטאליסטים המחזיקים בגישה הזו: "אנחנו מועדון סגור ומבודד לחברים הנבחרים בקפידה... קשוחים, קודרים ואפלים…" נו, באמת. הבלאק מטאל עבר בעשור האחרון תמורה חשובה ביותר: הוא הפך מתת-ז'אנר שנחשב, (אפילו במסגרת המטאל עצמו) לקוריוז קקופוני ילדותי ונחות – לסגנון רציני ומכובד, שנושא תכנים אמנותיים ואסתטיים עמוקים המועברים בתווך מוזיקלי רבגוני ייחודי, ותפס מקום של כבוד כז'אנר אלטרנטיבי מקובל ומוערך במפת המוזיקה העולמית. כל זאת, מבלי להתפשר כמלוא הנימה על הקיצוניות והאיכות. תלונות על מסחור הן הבל הבלים. אפשר להירגע, לא נראה בקרוב את Horna או את The Ruins of Beverast נותנים בראש על במת טקס פרסי ה-MTV, בין ביונסה לבין אריאנה גראנדה.)
וכך, וכמו במקרים רבים בהם הכלבים נובחים והשיירה עוברת, הפקת הסרט יצאה לבסוף לדרכה בסוף 2016 רק כדי לנחות, שנתיים לאחר מכן, כברק בשמי הלילה הקודרים מעל ראשיהם של מאות אלפי מטאליסטים בעולם. למרבה הפלא, דווקא חוגים קולנועיים שונים שיבחו אותו, כמו גם צופים שאינם מצויים בנבכי הסצנה. למיעוט הפלא, הביקורות השליליות באו ברובן המכריע מתוך הסצנה, בהמשך לגישה שתיארתי לעיל. אני כותב דברים אלה מתוך הנחה שהקורא מכיר את ההתרחשויות ההיסטוריות המדוברות, ברמה זו או אחרת של בקיאות בפרטים. לכן, לא אפרט ביסודיות את עלילת הסרט (וממילא אין טעם להזהיר מפני ספוילרים), אלא אתייחס להיבטים בו שלטעמי הופכים אותו לסרט טוב – דווקא בגלל שחלק מהיבטים אלו הם עצמם המקור לביקורות עליו.
הביקורת הנפוצה ביותר היא: "זה לא מה שהיה שם, הדברים לא היו ככה באמת..."
טענה זו מעלה גיחוך מר, עקב העובדה הפשוטה שהיא נישאת לרוב בפי אנשים שלא בדיוק חיו בנורווגיה בשנים 1985 – 1993, ולא בדיוק היו מקורבים אז לאנשי "המעגל השחור". כמה מוותיקי הסצנה המקומית אמנם קיימו קשר מכתבים סדיר למדי עם אירונימוס (ולא רק איתו); אך התכתבות, ענפה ככל שתהיה, לא יכולה להוות בסיס לטענות לידיעה וודאית לגבי השתלשלות האירועים באותן שנים, לא כל שכן לפרטי פרטיהם.
הטענה העוקבת היא מסגנון "קראנו ראיונות עם חברי הסצנה שהיו שם ובגלל זה אנחנו יודעים מה היה." טענה זו אף היא לוקה בחסר ובעייתית מאוד. גיבוש דעה וידיעה לגבי אירועים היסטוריים המתבסס אך ורק על ראיונות שנערכו עם עדי ראייה בני התקופה מכונה בעגה ההיסטוריוגרפית המקצועית "היסטוריה אוראלית" – דיסציפלינה מחקרית שנויה במחלוקת, שהיסטוריונים רבים מסתייגים ממנה. בעוד חקר מאורעות היסטוריים מתבסס על עיון במגוון מקורות – ממצאים פיזיים, טקסטים כתובים, ציורים/תצלומים וכד' – והצלבתם באורח ביקורתי – היסטוריה אוראלית מתבססת על זיכרון סובייקטיבי, וככזה הוא נוטה יותר לייצג את ההווה מאשר את העבר. כל עד מתאר את המאורעות מנקודת המבט (המוטה) שלו, עליה הוא משליך את פרשנותו האישית, הכוללת הבלטה סלקטיבית של אירועים מסויימים על חשבונם של אחרים. פעמים רבות אין דרך ממשית לאשש או להפריך עדות שכזו והיא כרוכה בספקות וקשיים רבים. היסטוריה המושתתת על עדויות אישיות בלבד היא היסטוריה מאוד בעייתית, שמובילה כמעט בכל הפעמים לרלטיביזם.
ביקורת פחות נפוצה היא ביקורת על ה”משחק הגרוע”. בואו רבותיי, ברוכים הבאים אל משכנה המכובד של הפרופורציה: אנחנו לא עוסקים בעיבוד מודרני למחזה של ראסין; מדובר על סרט שמבקש לשחזר את קורותיה של קבוצת אנשים ש... ובכן, חיו בסרט. תיאטרליות ופוזה חיצונית היו חלק בלתי נפרד מההווי היום-יומי של הנפשות הפועלות בסיפור. משחק מוגזם הוא חיקוי לא רע להתנהגות שבמהותה הייתה מוגזמת.
הטענה האחרונה היא "עכשיו אנשים שלא מכירים את הסצנה יקבלו רושם מוטעה ושלילי עלינו".
בפרפראזה על דברי אילנה דיין – איך מגיבים לטענה הזו? לא מגיבים, וקראו שוב את דברי לעיל על התמורה החיובית שעבר הבלאק מטאל.
המכנה המשותף לכל הביקורות האלה הוא רגשי בעיקרו. ה"בלאקר" הממוצע, החש חיבור עצום אל העומק האמנותי, הרוחני והאסתטי שמאפיין את הז'אנר על גלגוליו השונים, יחוש ככל הנראה אכזבה לגלות ששורשיו במהותם שונים לגמרי: הם עוצבו לא על ידי קבוצה של חוקרי תורת הנסתר למדנים וחמורי סבר, אלא על ידי חבורה של טינאייג'רים נלהבים שטופי הורמונים, שבחרו להופיע עם שמות במה "קשוחים ורעים", החולקים תשוקה ילדותית למרדנות ו-ונדליזם חסרי מיקוד, להוטים אחר זימה, הטיפה המרה ומוזיקה רועשת, מהירה וקיצונית ככל האפשר; מוזיקה שלא נכתבה ונוגנה בחורבותיהם של מקדשים פגאניים עתיקים, בלילות ירח מלא, אלא במרתף הבית שבו חיו עם הוריהם. "עשו מעין 'אמריקן פאי' מהסיפור של הסצנה, ממש קומדיה", אומרים רבים מהמבקרים-מטעם-עצמם. אבל מה לעשות, אם ההיסטוריה ככל הנראה לא תואמת את ציפיותיהם?
כמה תמונות, אולי?
דווקא הדגשת הפן הזה של ראשית הסצנה (Beer drinking idiocy, כפי שתיאר אותה לימים קריסטופר "גארם" ריג, הסולן והמנהיג של Ulver) מבליטה היטב את התשתית להלך הרוח שיתניע את ההתרחשויות שלאחר מכן: כמיהה להקצנה מוזיקלית והתנגדות למסחריות ולאווירת המיינסטרים שהשתלטה על הרוק והמטאל באותה תקופה. נהייה אחר להקות שתרו אחר פסגות חדשות – מחוספס וגולמי יותר, מהיר יותר, חזק יותר – ו"רע" יותר.
נקודת מפנה משמעותית התחוללה עם הגעתו של הסולן החדש פלה אוהלין – שוודי צעיר, נמרץ ושטוף באובססיה כלפי מוות וכלפי כל מה שהינו אפל ושלילי, הנוטל לעצמו את הכינוי "Dead", בפשטות. כניסתו לתמונה מסמלת את תחילתו של עידן חדש בהוויי הלהקה – המעבר מאווירת גרוב רוקנ'רולי מחד וקלישאות Gore מאידך, אל תכנים רוחניים ואפלים יותר. תהליך ההקצנה החל לתפוס תאוצה. Dead מהווה מקור השפעה עצום לשאר חברי הלהקה, ויוצר לה באזז דרמטי עם הפרסונה הבימתית הקיצונית שלו הכוללת שימוש בצבעי פנים מקאבריים, בגדים מרופטים שנלבשו לאחר שהיו קבורים שעות באדמה, וחיתוך הידיים תוך כדי התזת דם על הקהל. במקביל, נכנס באותם הימים לתמונה מוזיקאי נוסף צעיר ושאפתן גם הוא: קריסטיאן ויקרנס, שמאוחר יותר ישנה את שמו ל-וארג. וארג נחוש בדעתו להיאבק על הכרה בסצנה הן כמוזיקאי ויוצר והן כמודל לחיקוי והשפעה. תוך זמן קצר אירונימוס מגלה שקם לו קוֹנקוֹרֶנט אשר אינו בוחל בשום אמצעי למימוש שאיפותיו: כנסיות עתיקות בנורווגיה מוצתות ונשרפות עד היסוד, בזו אחר זו, בתחילה על ידי וארג בעצמו, ולאחר מכן גם על ידי חברים הנלווים אליו.
טלטלה משמעותית פוקדת את הלהקה עם התאבדותו הפתאומית של Dead. בעוד חבריו להרכב מתקשים לעכל את האובדן, אירונימוס, שמוצא את הגופה בבית המשותף, מחליט למנף את ההתאבדות כדי להעצים את המוניטין האפל והאכזרי של הלהקה במקביל לחיזוק מעמדו האישי בסצנה ההולכת ומתגבשת, במיוחד אל מול וארג. עד מהרה מתברר המוטיב המרכזי בסרט: המתיחות ההולכת וגוברת בין שני האנטי-גיבורים, מתיחות שניצניה נזרעים למן השנייה הראשונה בה הם נפגשים, במסעדת שווארמה מקומית, ואירונימוס מלגלג על טלאי ה'סקורפיונס' התפור לחולצתו של וארג. ככל שחולף הזמן הופכת המתיחות לנוכחת יותר ויותר עד שאפשר לחתוך אותה בסכין (נבואה שתגשים את עצמה לבסוף).
התנגדות למסחור, התנגדות ל"פוזה", התנגדות לפופולאריות, שנאה עזה יותר לממסד, הקצנה באלימות וונדליזם – של מי יותר קיצוני? מי יהיה מודל ראוי יותר לחיקוי עבור חברי ה"מעגל"? מי True ומי Fake? עוד ועוד כנסיות עולות באש; פאוסט, המתופף המוכשר שחולק חלל מגורים עם אירונימוס, רוצח אדם חף מפשע, שניסה להתחיל איתו בפאב מקומי; וארג מחליט להתראיין לעיתון יומי גדול בשיא האירועים האלימים ומפנה את דעת הקהל אל חבורת הצעירים המרדנית והאכזרית…
השתלשלות האירועים האינטנסיבית מראה עד כמה סיווג הסרט כקומדיה הוא שגוי בעליל. אף על פי שאלמנטים סרקסטיים של הומור שחור שזורים בו (ולא מעט), הסרט הוא טרגדיה במלוא מובן המילה (ובסצנות מסויימות נוגע גם בז'אנר האימה, עם קטעי פלאשבק מצמררים הערוכים באופן הממחיש את מומחיותו של אקרלונד כבמאי קליפים). שני אנטי-גיבוריו מטפסים על הר היבריס חלקלק – מראשיתו ועד הקתרזיס הבלתי נמנע: האחד (אירונימוס) מתחיל להפנים את עוצמתה של המפלצת שיצר; הקרע בינו לבין וארג הולך ומעמיק; התאבדותו של חברו ללהקה מתחילה לרדוף אותו ולא נותנת לו מנוח. הוא מקבל שתי החלטות: האחת - לחתום על חוזה חדש מול וארג שיעניק לו את כל הזכויות על המוזיקה שלו ובכך להשתחרר ממנו לגמרי. השנייה – לקצץ את שערותיו לתספורת קצרה, מלאכה המופקדת בידי חברתו חובבת הצילום. ישנו כאן יותר מרמז אלגורי לקיצוץ מחלפותיו של שמשון, אקט שהוביל לאובדן כוחו. אמנם בניגוד לסיפור המקורי, מדובר על ויתור מרצון, אבל הקונוטציה ברורה והמשמעות ברורה עוד יותר: בשיער קצוץ, חולצה מכופתרת לבנה ובוהקת, הצופים מתוודעים לדמות אחרת, שקולה יותר, שנמצאת בביתה באותו לילה גורלי, מאזינה למוזיקת סינתיסייזרים, כאשר השני – וארג, מתדפק על דלתו... המעגל נסגר. הטרגדיה הגיעה לסיומה, המקהלה דוממת והמסך יורד.
‘Teenagers’. Never meet your Heros? (Picture: “Lords of Chaos” movie)
אז… נכון:
פרטים רבים בסרט אינם תואמים למציאות (קיתונות של לעג נכתבו ברשתות החברתיות על כך שבחנותו של אירונימוס מוצב עותק של האלבום Transylvanian Hunger, שיצא לאור שנה לאחר הירצחו, או על כך שתמונות הפרומו המפורסמות שלו צולמו במציאות על ידי וארג – ולא על ידי חברתו...), אבל ראוי לזכור שכותרת המשנה של הסרט היא "מבוסס על אמת ושקרים ומה שקרה במציאות" – זאת אומרת, אין טעם לראות בסרט שחזור היסטורי מדויק ובה בעת אין לפסול אותו כבדייה מוחלטת. הגישה הנכונה לצפייה בסרט היא ללא דעות קדומות, וללא ציפיות מיותרות; פשוט להתייחס אליו כאל יצירה העומדת בפני עצמה. וכשעושים זאת, כשצופים בסרט צפייה נטולת פניות, ניתן להבין עד כמה מדובר בסרט העשוי היטב: תסריט ממוקד, שחקנים טובים (ווילסון גונזלס שמגלם את דמותו של סנורה "בלאקתורן", ראוי לפרס אוסקר), מתח ודרמה. סרט שמציג ביד אמן את הפסיכולוגיה המניעה את התהליך שעוברת הדמות הראשית – אירונימוס, המספר את ההתרחשויות מנקודת מבטו. דמות עגולה ומורכבת – גיטריסט עם חזון מוגדר, הן מוזיקלי והן עסקי, שנקרע בין מחויבותו לערכי ה-True והאנדרגראונד, לבין רצונו להוביל הרכב מוזיקלי מצליח ולנהל לייבל וחנות מוזיקה (תחומים בהם הוא כשל לחלוטין); בין התשוקה להיתפס כרע, שטני ואכזרי - לבין המציאות; סרט שמציג את סיפורם של נביאים מוזיאליים (פוסט) מודרניים, קנאים שהטיפו לטהרנות אסתטית, וביקשו לקלף את שכבות הזיוף, השטחיות והמסחור שקברו תחתן את ההיפעמות האקסטטית מחוויות הצליל, קנאים שקראו ללא הרף לציבור מאזיניהם לא לתור אחרי לבבם ולהתרחק מעבודה זרה – הדבקות חסרת הפשרות במושג "True" והוקעתו של כל מה שפסול כ – "False", ללא דרך ביניים. נביאים שהותירו אחריהם מורשת מורכבת – בליל של מוזיקה אמוציונלית וחתרנית, אלימות קיצונית ועיי חורבות – כשמתוך כל אלה עלה וצמח לבסוף השורה ז'אנר אומנותי חדש, המאיר עד היום בקרניים שחורות את התרבות המערבית ובעצם את התרבות האנושית כולה.
אז אם אחר כל הדברים האלה, מישהו מכם עודנו מוצא לנכון לשלול את הסרט, אולי כדאי שתחשבו, אבל באמת:
מה אתם עשיתם לאחרונה???
פוזרים...
*
טל עידן
אפריל 2019