סיקור תערוכה | ארץ לא נודעת - "לעגל את הריבוע" מאת: יוסף בן עוז
על קירות לבנים תלויות היו חתיכות של אורות שחורים. ראיתם פעם אור שחור? זה הכל ביחד: דמויות עוטות ציציות שפנים אין להם, ובמקומם אור המושך מעלה; צלליות-אנשים, ידיהם על לחייהם ופניהם מביעות בהלה; ומערבולות נפלאות של צבע משוכות על קנבס.
ארץ לא נודעת" – ציורי שמן על קנבס, אברהם גיא ברכיל"
אלו תיאורי נפנוף הידיים למעט מהחוויות של האמנות הקומיקסאית והציורים של אברהם גיא ברכיל – אמן תל אביבי, מטאליסט משחר נעוריו שחזר בתשובה לפני כ-20 שנה. אנחנו, שעוד במרץ 2016 העלנו פה ברְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ ראיון עומק עם אברהם גיא (הנה כאן), לא יכולנו לסרב להזמנתו האישית להתארח בגלריה ולהשתתף בפאנל המסקרן בנושא התערוכה של יצירותיו.
אז לא סירבנו.
יצאתי בדרך המעפילה לירושלים. לקחתי עלי כיפה שחורה ששוליה אפורים וחולצה שחורה הזועקת Satyricon בקדמתה, ונסעתי לחפש אנשים מתוסבכים שיודעים לתרגם תסביכים לאמנות. לא רבים היינו: שבעה, אולי שמונה. עולמות צבעוניים כולם שם, אתה רואה להם בעיניים. מקלט של ממש, שבו אתה יכול לקבל בריחה לאיזו שעה שעתיים משאון ההבלים שמתאמץ לחפור בתוכך ביומיום הסטנדרטי. כל הרעש ההוא שהתקשורת הממוסדת אוהבת לדווח עליו כעל "אמנות". אפילו במדורי האמנות הללו כבר אין לך מפלט מטירוף המריבות היומיומי חסר התוחלת. למי שנמאס לו להתכתש עם מירי רגב או לצפות בפרובוקטורים שעולים לבמה "לדפוק לָשֹרה מכות" בשם האין-תרבות שלו (אתם יודעים, מדמנת הרפש הפאבלובית הרגילה שיש לנו פה), יכול לחפש וגם למצוא לו "מקלטים לאמנות" וללכת לנשום שם.
גרפיטי שוליים-חרדי | "המקלט לאמנות-גלריה" שכונת מקור ברוך, ירושלים ספטמבר 2016
מעבר לקירות התערוכה המעניינים הועלה בחדר פאנל שכונה רב שיח אבל שרוב הזמן כרע-התפתל לו תחת נטל הכותרת המופשטת מכדי שאפשר יהיה לאחוז בה: "ארץ לא נודעת – לעגל את הריבוע". על שולחן פלסטיק מלא בפנזיניי קומיקס יקרי המציאות, פליירים פרסומיים ודוגמאות קומיקסאיות נהדרות של קבוצות יצירה ייחודיות כמו "חבורת A4" (לכו פייסבקו אותם – הם משהו משהו, באמת) ושאר פנינים של שריטות מתוך עולם שלם וצבעוני להפליא, התנהל לו שיח על דברים ברומו של עולם. מה שיפה בהזדמנויות כאלו הוא שהשיחה עשירה בטיפוסים שכולם כה שונים זה מזה ובה בעת, כה דומים זה לזה. שיחה שהדיה כמעט ולא חוצים את גבולות הפח המתוקשר בכל מה שקשור לאמנות בישראל. כי אם לא מתכסחים זה לא עובר. פה לא התכסחו, פה היה מעניין.
מלבד אברהם גיא ישב בפאנל גם יובל כספי – אחד ממייסדיה של חבורת A4 המיתולוגית, וניהל שיחה קולחת עם אברהם, חברו לקומיקס משכבר הימים. עלו שם שמותיהם של מיטב היוצרים בז'אנר ושוחחו קצת על יסודותיה היותר תיאורטיים של היצירה וכמה מחוללת משמעות היא אם בכלל בנפש היוצרים. הדיון ברובו היה מעניין אבל לטעמי הוא לא פעם מצא עצמו סובב מעט באוטומציה סביב חיפוש הסתירות ויישובן. רוב הדיון עסק בשאלה האמנם מסקרנת – "איך אמן דתי עושה יצירות כה אפלות הקורצות כל כך לעולמות תוכן שלכאורה לא אמורים להיות חלק מנפשו?" וכל זה, אבל לקראת האמצע התחושה הייתה שבסופו של דבר זו הופכת קצת להיות שאלה מעמיסה ומעט טרחנית. אני למשל הייתי שמח יותר אם הדיון היה מושך לסיפור הרומן הגרפי וחשיפת מעט מהמחשבות שליוו את אברהם גיא ביצירתו, או ללכת משם אל כיוונים יותר עמוקים של היצירה של המורד-המאמין, ומה זה בכלל או אפילו לדבר על תורת הסוד וכמה בפועל היא גשר בין חושך לאור ומשם להבין איך האופל יכול לקבל מקום, ועוד על זו הדרך. פחות מעניין לדעתי לעסוק ביישובן של תהיות על מגבלות הדת ואיך הן מאפשרות אמנות כי הרי, בכל הנוגע ליהדות לכל הפחות, ה"דת" לחלוטין איננה נגד אמנות, להיפך: חכמים הלכו וצמצמו את האיסורים ה'פרובלמטיים' לסט של איסורי פולחן מצומצמים שמותירים חלל גדול להשתעשע בתוכו.
לאחר שני סרטונים שהוצגו עלה לפאנל מיכאל מרסה, ידיד וותיק של אברהם גיא השותף עימו בין היתר בעשייה של קבוצה אחרת – "60 ריבוא" שמה, קבוצת אמנים שעושה אמנות ממחוזות השוליים של התרבות הישראלית ושרובם ככולם חוזרים בתשובה. זה קטע כזה עם חוזרים בתשובה בזמן האחרון. נדמה שדברים משתנים מתחת לאף שלנו ולא תמיד אנחנו נותנים עליהם את הדעת. פעם הביטוי הזה היה כותרת לאדם שזורק חיים שלמים מאחורי הגב בעבור כיפה, ציציות וחיים אולטרה הלכתיים. אומרים היו עליהם שקרה להם משהו, אולי עברו איזה אסון, אולי נדפקה הקופסה? מי יודע. אבל היום כבר כמעט ואין היטמעות יותר. נפשות של חוזרים נעות על נתיבים בלתי שטאנציים בעליל, וזו תופעה של ממש, לא חריגות של יחידים. לא זו בלבד אלא שאתה חש לאחרונה שחוזרים בתשובה רבים הרבה יותר מחפשים וגם מוצאים לעצמם דרך לשלב את אישיותם המורכבת בתוך החיים המשתנים שבחרו להם. כבר לא זורקים את העבר יותר, מעשירים אותו. במובן הזה נדמה שהמסלול המוגדר היטב של פעם מתפורר אל תוך משהו הרבה יותר צבעוני וחי. אישית זו לדעתי מגמה ברוכה ומעשירה ממש.
פאנל "לעגל את הריבוע", מימין לשמאל: יובל כספין, אברהם גיא, מיכאל מרסה
מיכאל מרסה הוא בעצמו כזה. הוא הגיע אל עולם היצירה שלו ממרתפים מוזיקליים אחרים ממה שלעולם הדתי היה להציע לו. אחרי תקופת הסתגלות הוא מספר, הוא הבין לאט שהוא לא יכול באמת ליהנות ממוזיקה דתית: "זה נשמע לי כמו סוג של תעמולה" הוא אומר בכנות. 'היום כדי להיות יוצר דתי אתה כאילו מוכרח ללכת עם הזרם, שזה אומר או לעשות שירי דבקות או להלחין פסוקי תהלים והבעיה היא שאנשים שבאו מעולם הרוק והפאנק או מחוזות דומים להם לא יכולים למצוא את עצמם בתוך שטאנצים כאלה. היום אני יוצר משהו שאפשר לקרוא לו פאנק עם תכנים יהודיים. אני קורא לזה לשבור את הגבולות שבתוך הגבולות.' את מיכאל והלהקה שלו אפשר היה למצוא (בין היתר) בפסטיבל "החזית" מנגנים מול קהל הכי לא חרדי שאפשר לעלות על הדעת. מומלץ לחובבי הז'אנר מה שנקרא.
דבריו של מיכאל נשאו חן בעיני מאוד. אישית אני חש ממש כמוהו זה זמן רב. המוזיקה הדתית המיינסטרימית נחווית אצלי כמעט תמיד כנעדרת מעוף ותעוזה. מצערת היא השבלונה הדתית הנוכחית, זו שיצירותיה לא חוצות את הגבולות הילדותיים הדביקים ונטולי הכנות, המנסים כמעט רק לעשות את "הדבר הנכון" במחיר פשרה על הכנות. עמדה כזו בקלות יודעת לפספס את העוצמה הגלומה בדמויות מקראיות כמו גדעון[1] למשל ש"התחצף" אל מלאך האלוהים וזכה להיות מנהיג בשל חוצפה זו בדיוק. בלב שלי? ללכת בתלם זו אמנות של אפורים; לשבור את השבלונה זו אמנות של מנהיגים.
שורשים | אברהם גיא
בתום הפאנל התפזרנו כולנו לא לפני שתפסתי את מרסה לשיחה קצרה, וכן את יונתן מ"ערב רב" לשיחה נוספת, וכמובן כמובן לא לפני שהשארתי פרטיי בספר האורחים של אוצרת התערוכה (זו שבזכותה הכל עמד והתקיים שם למעשה) – נועה-לאה כהן יצאתי משם מחויך כמו איזה ילד שקיבל עכשיו את הסוכרייה הכי מתוקה בוויטרינה ולא יכול להתאפק מלחייך עד שיגיע הביתה. מערב כזה אתה יוצא מורווח כמעט תמיד. כי מי יודע מה יוליד יום ומה המפגש שלך עם נפשות כאלו יכול לעשות בעולם. כמו שפעם אמר לי אברהם גיא: 'אנשים שעוסקים באמנות אפלה זה כמו תורת הסוד: נוטים לזלזל בזה. אומרים עלינו שאנחנו כולנו ענבים של סוף הכרם'.
לך תדע.
*
קישורים:
עוד קצת מידע והתרשמות ניתן לקבל ב - "המקלט לאמנות-גלריה", ירושלים
אתר פסטיבל "מנופים" עם פרטי האירוע: מנופים - "ארץ לא נודעת"
עוד קצת תמונות מהתערוכה:
“אומרים עלינו שאנחנו כולנו ענבים של סוף הכרם”
[1] גדעון בן יואש, שופט בימי השופטים שנלחם במדיין. מסופר עליו כי בפעם הראשונה שנגלה אליו מלאך האלוהים לתת לו את תפקיד השופט שיילחם במדיין הוא זעם על המלאך מדוע האלוהים עושה לישראל את כל הרעה הזו (שופטים, כ, יא-יט).