מחשבות בעקבות הופעתה של Wolves In the Throne Room בישראל | מאת: יוסף בן עוז
בחמישי לחודש פברואר בערב, נסדק (אף אם לשעה קלה בלבד) מעטה הזכוכית הקר של הציניות ופינה מקום למחשבות רבות. המילים שלהלן הן האש בקצה המחנה.
*
כש-Wolves In the Throne Room מנגנים, מתרחש דבר מעניין: מתחת לעור זוחלת תחושה מוזרה, כאילו המלודיה הבלתי מוכרת הזו כבר ידועה לך; מתחת למעטה הכבד של הבלאק מטאל, פרושה קרקע רווייה בנעימה עוצמתית, כמעט הייתי אומר: "קליטה", שעושה רושם שביכולתה לתפוס כמעט את כל מי שיאזין לה. מעין 'מטאל כבד שמתאים פשוט לכולם'.
...נשמע טוב, לא?
לא.
מטאל כבד שמתאים לכולם? לא תודה.
הגבול בין פשטות לפשטנות עובר בסכרין
במחשבה מעמיקה התיאור הזה בדיוק הוא ככל הנראה אחת המגרעות הבולטות במטאל של שנות האלפיים ובמיוחד בשכונה המוזיקלית של ה'אטמוספירי': לא פעם נדמה שכל מה שלהקות רבות היום מציעות לנו הוא בסה"כ איזה מן בסיס פופי-פשטני, קליט ומלודי, שמעליו מרעישים הרבה מאוד גיטרות עם ריפים של בלאק ותופים בנוסח בלאסט-ביטס הנמסים ביחד לתוך תמהיל נוזלי - והופה: יש לך בלאק מטאל ביד. זה קל לעשות, זה שטאנצי ובסוף החשבון - זה חסר מעוף וחקיינִי בשורש שלו. זוהי כנראה הסיבה שכל עיסת הבלאק ה'אווירתי' מעוררת לא פעם הרגשה של תרמית קלילה, ומשאירה אחריה טעם חמוץ.
לא כן הוא הדבר אצל הזאבים.
עם ההאזנה מתברר כי הכבדות המטאלית של Wolves In the Throne Room אינה מקרית למוזיקה שלהם. אין פה החצנה מעושה של איזו קליפה "כבדה" שמחביאה בתוכה מסטיקאז' פופיסטי בשקל תשעים כדי למכור המון אלבומים. למעשה בדיוק ההיפך: בעומקה, ולאחר שהמסע מתקדם עם הלהקה הזו, אתה מתחיל להבין הבנת-עומק שהכבדות האפלה היא-היא היופי שעליו מונחת המלודיה, ולא להיפך. קורה כאן מן קסם שמזכיר אולי קצת את אגאלוך: הנעימות המוזיקלית היא תוצאה ישירה של היופי הגנוז בעומק החיספוס של המוזיקה: המלודיות המנוגנות אינן פשטניות אלא מעורפלות ותמוהות; שזורות בשתי-וערב של משיכות סאונד ארוכות המזכירות דום-מטאל או אפילו Drone - קשות לעיכול ומושכות למטה, כמו זוג עיניים בתחתית התהום; קטעי המעבר ארוכים למדי, גדושיי רמזים ומרובי-רבדים. בקיצור - מחזה אפי של ממש, מינוס המניירות.
ההרכב הזה משתייך קרוב לוודאי לאותו הזן הנדיר המצליח להשיב אלי את התקווה שמוזיקת מטאל העוסקת בנושאים "מעודנים", היא אפשרית ואף יפה כמו שזה נשמע בטקט ראשון, והכי חשוב: לא מוכרחת ליפול באופן צפוי כל כך למלכודות של בנאליות ודביקות כמו שרבים, רבים מדי, מקפידים ליפול אליהן.
לאחר נעימת פתיחה שנלקחה מ-Dead Can Dance ושמייד הציתה את האש אצל חלק מאיתנו שעבורם הקשר היה ברור ומתבקש לאחר שהובא אל האוזניים, נפתחה ההופעה עם אלבומם האחרון של הזאבים - Thrice Woven, ומשם והלאה - כאש המערכה, הכל מתלהט כשיר אחד מתפתל ומושך אותך אל השמים כמו איזה מן פיטר-פן מטאליסטי: השיר מתחיל, מניע את הנפש ועיניך נעצמות, והוא נרקם והולך לתוך השיר הבא במן מסע בלתי פוסק כמו לקרוא ספר שאתה לא יכול להניח מהיד.
בשלב הזה מתבררת עוצמתה של המלודיה הנעימה ההיא שחשדתי אותה למתוקה מידי: היא שם כי היא חושפת את הארכיטקטורה של הסאונד הכבד במלוא הדרו - והקסם הזה חזק. הוא מבליט את ייחודו של ההרכב בתוך הים הבלתי מעניין ההוא של המטאל האולטרה אווירתי, זה המציע לנו רק עוד ועוד ריפים צפויים המסממים אותנו עם כבדות חקיינית ועם אפס עוצמה.
WITTR: התקווה שאפשר לעשות מטאל מורכב, בלי מניירות.
עם התקדמות המופע מתבררת היכולת המבריקה שלהם להיכנס בעדינות אל מתחת לעור שלך ולשכנע אותך בדם יזע ועבודה, בכנותה של העוצמה וביופיה. זו היא לדעתי, היכולת שמבחינה בין הרכב מעולה לסתם עוד הרכב טוב.
הבלאק של הזאבים הוא הנפש במעבי היער האמריקני. בדומה לתפיסה הנפשית האירופאית, גם פה יש סיפור עומק מאחורי המוזיקה. אלא שבניגוד ללהקות פריפרייה רבות, לא תמצא אצל WITTR שום שעתוק של אירופה. להרכב יש קו משלו: סיפור שכל כולו עולה מתוך החווייה האמריקאית על הטבע הפראי שלו והעבר הבלתי ננגע; חוויה שבלי ספק פחות מוכרת לרבים: המיסתורין של היבשת על ההיסטוריה שלה הפגאנית והמאוחרת שלה כאחת. בכלל, מעניין לגלות כיצד בזמן האחרון זה נראה שבלאק אמריקאי (USBM בשמו הרשמי) איננו עוד תת-ענף של המטאל האירופאי, אלא זרם משמעותי העומד בפני עצמו. סוף כל סוף המוזיקאים האמריקאים מגלים את הייחודיות וחותכים את חבל הטבור: בלאק סיפורי, ברוחם העזה של האפלים והכבירים שבמשוררי תבל כמו אדגר אלן פו או ת.ס. אליוט (במיוחד בפואמה האלמותית שלו "ארץ השממה" שאולי יותר מכל פואמה אחרת בישרה את קץ האופוריה של תרבות המערב ודעיכת התקווה שלה להעניק לאדם משמעות כלשהי לחיים), מבלי להזדקק להציץ לאחור אל יבשת האם.
מבחינה טכנית, WITTR הם מורכבים וקשה לקפסס אותם. זוהי, כמובן, מעלה: המוזיקה היא תשתית של בלאק מטאל המשולב בדום אווירתי למדי, עם קטעי מעבר מלודיים מסקרנים ביותר, ולא סתם פילרים. כל שיר הוא כמעט יצירה עצמאית: יוצא משבלוניות הגדרתית וסוחף בדרך משלו.
ת.ס. אליוט (למטה) ואדגר אלן פו (למילה) - המשוררים הכבירים של ארה”ב, שהיטיבו לגעת באופל
אחרי סטירת הלחי המתבקשת שהנחתנו על הלחי של המטאל ה'חדש', ראוי גם לומר משהו חיובי: מאוד ייתכן שהעירפול המוזיקלי המאפיין את הלהקות שלאחר תפנית האלף, הוא דווקא בשורה חדשה במוזיקה. בעיני, לאסתטיקה העדינה הזו ההולכת ומוצאת מקום של כבוד בתוך המוזיקה האפלה, שיש להזכיר: בדיוק אותה המוזיקה שעד לפני עשור-עשורָיִים הייתה מלאה עד שפת הסיר בלהקות שהיו כולן נטו זעם, היא בשורה גדולה. זהו קרוב לוודאי הביטוי הכי אותנטי להרחבת מנעד הרגש והתוכן שהולך ותופס מקום במטאל. להוציא יופי מתוך תהו. או שמא נאמר: להעלות את הכאוס לדרגה של עושר אסתטי.
ייתכן כי תובנה זו נכונה אף ברמת המאקרו: אולי ההתפרקות התרבותית של העשורים האחרונים במערב מכילה בתוכה זרע חיובי? אחרי ככלות הכל היא בהחלט קרקע גידול נוחה לצמיחה של להקות עשירות יותר בתוכֵן, ברגש וברוחב היריעה. בעידן בו נשחקה עד דק האפשרות לחוות את הנגיעה באלוהי כפי שאולי אפשר היה בימים עברו (וכפי שהקדמונים חוו) מתחדדת התחושה העזה של הצימאון למשמעות שהיא קצת יותר מדילוג אקראי בין מטרות מזדמנות של הישגים חומריים, שימותו ברגע בו נעצום עיניים לפני הקבר. עד עתה שיקפה המוזיקה הזו בעיקר מנה גדושה של בוז וניהליזם לכל, אך אולי יש דווקא ב-USBM ובכלל בז'אנר האווירתי, זווית מעניינת וחדשה.
זאת ועוד:
העובדה שמוזיקה פרוגרסיבית (ברוחה ותפיסתה, פחות בטכניקה) צומחת דווקא בתוך הבלאק גם היא לא מאוד צפויה: אם כבר אז הבלאק מטאל הוא הגעגוע לשיבת המלך, וכמוסה בתוכו מעין עמדה נפשית אליטיסטית, משהו כמו נאמנות למסורות עתיקות יומין (Traditionalistic). מתוך סלידה מכל מה שבנו הדתות המונותאיסטיות על מורשתן בעולמנו שנראית מבחינה חיצונית כמו סלידה מרוח האדם, הבלאק דווקא כָּמֵהּ אל הסגנון הפגאני של הדברים, שנתפס כהרבה יותר טבעי, אותנטי ומתאים לעולם. השירים אומרים זאת וזועקים זאת מכל עבר, בין היתר משום שאתאיזם בטהרתו הוא חומר גלם עבש ובלתי סוחף שאי אפשר ליצור ממנו בלאק עם שאר רוח. זה דומה במעט למה שאמר לי פעם אסי יעקובוביץ' (מראשוני נגני הדום בארץ) בשיחה שלנו על הבלאק, במן רגע של פתיחות: "אמרתי לך: בלאק מטאל זו מוזיקה לדתיים". אסי אולי לא ממש דייק, אבל יש בזה משהו שכן הבלאק, הוא גם עמדה רוחנית בסופו של דבר. עמדות פרוגרסיביות מבקשות לפרק ולבנות מחדש, מתוך עזיבת כל הישן, זו היא עמדה שהיא קרירה כלפי טרדיציונליזם.
ומי יודע: אולי עוד 20-30 שנה ייסתכלו היסטוריוני-מטאל (?) על התופעה הזו ממרחק הזמן, ויקראו לה בשם...
אם עד לשנים האחרונות הייתה ארה"ב מקום שלא מסוגל היה להוציא מתוכו בלאק עשיר כמו זה האירופאי (קודם כל) או המזרח אסייתי (בזמן האחרון במיוחד) - הרי שהזאבים הם בין אותם אלו המשנים את התפיסה של ה-USBM מהקצה אל הקצה: זהו ללא ספק הרכב הבלאק מבין האירופיים ביותר שיש לארה"ב להציע. כן, ישנם אלמנטים של פוסט מטאל, אך אלו נמדדים ברוחב היריעה שהוא מציע, הפוגש ברוחב היריעה הבלאק-מטאלי. המפגש הזה מקנה להרכב איכויות יוצאות דופן. המוזיקה שלו, המשלבת יופי תמים ועתיק, בלי מניירות של סרקזם, עם בלאק מטאל נוקשה ורועש - סוחפת אותך לעולמות אחרים.
בקהל הלא גדול שבא לראות את ההופעה הזו היו כמה וכמה אנשים שלא הכירו את ההרכב כמעט כליל, שלא לדבר על בקיאות בכל נבכי יצירותיו; בסוף ההופעה כמעט לא נותר פה בלתי פעור: זו הייתה סערה שאין לה תחליף.
ההופעה התקיימה בגגרין המחודש שללא כל ספק מרוויח את הלחם שלו ביושר: הסאונד השתפר פלאות מאז ימי הקירטועים הבלתי פוסקים של המועדון במיקום הקודם שלו בסלמה. המרחב הגדול היה נראה קצת ריק עקב הנוכחות הדלה, אך המרחק בין האנשים הצטמצם לאפס משהתחילה המוזיקה לנסר את האוויר: לא נדרש היה הרבה כדי שהמחשבה תשתחרר מעולה המכביד של החובה להיות עבד. כאן, בבור השחור הזה, טירוף הופך שפיות. הגגרין ממתיק לילות. זכורות בו לטובה ההופעות הנהדרות לא פחות של Mayhem, וכמובן של Mgła שהרעידו כל אחת בתורה את אמות הסיפין של המקום.
ההופעה הייתה קצרה למדי, נטולת הדרן, אך מפעימה. יצאנו בתחושה שזו אחת מההופעות הטובות ביותר שראינו. תרמה לכך העובדה שהלהקה ניחנת ביכולת מרשימה להחזיק מופע, דבר שלא תמיד מצוי בלהקות מהז'אנר הזה שלא פעם נשמעות הרבה יותר טוב באוזניות מאשר על הבמה.
קיסמה של ההופעה הזו פעל וכך - רק לשעה קלה אחת - היינו כולנו במקום אחר. מקום בו הזמן מכפיף ראשו עבורנו ולא אנחנו עבורו.
*
יוסף בן עוז
שבט, התש"פ
פברואר - 2020