ניאו פולק בארץ ישראל | מאת: יוסף בן עוז ונופר ברטשניידר-שטרצר
Majdanek Waltz בהופעה חיה בתל-אביב >7.10.18
אל קרביו של מועדון הגגרין שהיה כמעט ריק לחלוטין, הלכו והגיעו בטפטוף, בודדים בודדים. מתי מעט, אספסוף של תוהים. אולי נשמות תועות, שהתלקטו לאט אל ערב אחד שלכל הדעות עומד בקצותיו של המאמץ שבשוליים של התרבות בישראל, ולא בגלל הסיבות הסטנדרטיות.
לא, אין זאת התכנסות רגילה. הפעם לא הציע הגגרין שום סערות מטאל שחורות משחור ומחרבות קרביים; הרחבה למודת הרמיסות נחה הפעם מתנועתן התזזיתית של הגופות נוטפות הזיעה המבקשות להסתחרר בפוגו משחרר ומרענן.
לא, אין כאן מטאל הלילה. הלילה, מנגנים ניאו פולק בהיכל השחור.
*
להופעה ראשונה שלהם בישראל, וייחודית למדי (תיכף נספר), הגיע הרכב רוסי הנקרא בשם מעורר המחשבה[1]: Majdanek Waltz. מדובר בהרכב Martial-Rock שבפועל מנגן מין שילוב של ניאו פולק יסודני מלנכולי, לפעמים עד דמע, עם ניחוח ניאו-קלאסי מרנין במיוחד שהחלק המארשלי שלו הוא האווירה הנסוכה מעליו: אווירת אירופה של פעם, אותה אירופה מלאת היופי והזוועות כאחד.
ההרכב נוסד כבר בשנת 2001 כפרויקט סטודיו בלבד וכמו יין משובח, הליבה היצירתית הבשילה לאט. רק בשנת 2004 יצא ההרכב להופעות חיות ראשונות. מעניין לראות שההרכב עודנו משמר, גם עתה לאחר כל השנים הללו, מעט מתחושת הבראשתיות של תחילת ימיהם, עד שהוא מתייחס עדיין בקורטוב של צחוק לכל הסיפור כולו[2]. מאחורי ההרכב עומדות לתפארה כבר 17 יצירות באורכים שונים, 10 מתוכן אלבומים מלאים.
*
את המופע חיממו Necro Mishka, הרכב ישראלי שטרם נחשפתי לחומריו, הגם שבווריאציות שונות הוא כן הדהד אלי – תמר זינגר ומיכאל זולוטוב הם העומדים מאחורי ההרכב, והם המחיים בתצורה כזו או אחרת שלל הרכבים נוספים המנגנים באותו המגרש הניאו פולקי-נויזי לסירוגין כמו: Zeresh, Kadaver, Cruel-Wonders ונוספים. ההרכב מנגן סוג של ניאו-פולק מינימליסטי למדי עם תוסף נויז המשתנה בין השירים ולפרקים נע עד להארש נויז של ממש.
מעט לאחר 21:30, עלה הרכב החימום אל הבמה.
אך נקרו-מישקה לא היו בשורה בערב הזה, לדאבוני. עבורי זו היא לי הפעם הראשונה שאני נתקל בחומר כלשהו משלהם, ולעניות דעתי החזון הפוטנציאלי המונח בשילוב (המסקרן דווקא) שהם מנסים לממש, פשוט לא הצליח להגיע לביטוי.
המיזוג המוצע בין הנויז לניאו פולק אינו עבד היטב, לא מפני הזרות המובנית של שתי הסוגות הללו; זרות, כידוע, מעולם לא עיכבה שום שילוב מוזיקלי ולמעשה מיזוג מוזיקלי מפתיע בין סוגות בלתי קשורות בעליל הוא נשמת אפה של המוזיקה ובמיוחד מהאזור הקיצוני-ניסיוני. הבעיה היא אחרת לטעמי והיא יורדת עד לשורשי הסגנון והטכניקה. הבסיס הוא החלק הניאו פולקי, אם אפשר לקרוא לו כך: הנגינה המינימליסטית של הגיטרה והקול האוף-קי של הסולנית לא מספקים את התוצאה המיוחלת, והווקאלז במיוחד בהיותו מעט חדגוני בהגשתו, פעמים שהוא נבלע, מאונפף וכבוי במעט, בתוך כל ההמולה עד שבסופו של דבר נכשל מלהעביר את הלב הפועם של הניאו פולק אל המאזין, למרות הפוטנציאל הרב הגלום כאן.
סגנון הפריטה המיותם, מיותם מידי לפעמים, נותר צידי ודהוי לאורך כל המופע, בלתי-מצליח להעביר כל תוכן מלודי מפעים. הסולנית שרה בקול נוגה על סף המעונה אולם בדיעבד הבנתי שהוא נחווה מתאמץ מידי. כי העניין הוא שלניאו פולק יש את היכולת להעביר את תחושות הקדרות העמוקות של נפש האדם גם מבלי לייצר פירוטכניקה ווקאלית שתקצין אותם. למעשה המנגנון עובד בדיוק הפוך: ככל שהניאו פולק מנוגן מעמדה יותר טבעית ופחות חמורת סבר, כך הוא נחווה יותר במלוא עוזו השורט, חווייה שכאן, קצת הייתה חסרה. הפספוס המעט חמוץ הזה הוביל אותי בסופו של דבר לחוש שמשהו בסיסי לא הובן במוזיקה, וחבל – שכן על פניו לשילוב כזה יכולה להיות השפעה מרעננת ולהרכב יש הרי רקע מוזיקלי ורוחבי עשיר למדי שבוודאי וכל לאפשר לו להעמיק יותר.
אין ספק שההרכב מסוגל להוציא מקרביו מנעד רחב יותר של גיטרה ווקאלז שיוכלו לשובב את הלב, שעה שהנויז מכלה אותו. סוגה רועשת אינה אמורה להחביא בין כפליה חריקות והתרשלות סגנונית. מעש שכזה מעביר בעמוד השדרה את התחושה כאילו הוליכוך שולל. כל הכוח הגנוז במעמקיו של הניאו פולק או בשילוב המסקרן שיכול להיות לו עם הנויז מותנה בכך שכל סוגה באה אל המיזוג הזה בקומה זקופה; זו הסיבה לדעתי שאת החלק המלודי פה יש לנגן לא באוף-קי נונשלנטי אלא במלוא הרְגָשוֹת עד עצירת הלב, כי אחרת התוצאה אינה מפעימה מספיק והתחושה הכללית מאכזבת.
ועם כל זאת, יש בהחלט לומר: תמר היא אחת מהמוזיקאיות מלאות הרגש ביותר בסצנה בארץ. הבחירה ללכת על ניאו פולק בישראל אינה בחירה פשוטה, ולמעה זוהי בחירה נועזת למדי ותעיד על כך כמות הקהל הזעומה שהגיעה למופע (ספרתי קצת מתחת ל-20 נוכחות ונוכחים). הסגנון הזה אינו מניב בארץ אולי משום שהוא מונח ביסודות תרבותיים הרחוקים מכאן, רחוקים מידי כנראה. אמנם גם הויקינגיים של הנורג' לא בדיוק קרובים אלינו, אבל ייתכן שכאשר התכנים הללו נספגים במטאל, אז העוצמה הטבעית שלו סוחפת ומאפשרת לכל העסק להישמע טבעי ביותר. בניאו פולק וביתר שאת – בנויז – המצב שונה לחלוטין. זו סוגה עמוקה מאוד ועמוסת רגש במיוחד. היא מחייבת האזנה קשובה והתמסרות של ממש. אלו הן תכונות שאינן מצויות כל כך באנשים, בטח בתרבות שהתזזיתיות היא ממאפייניה הפרזיטיים הבולטים. כך או אחרת יש להוקיר תודה להפקה ששמה עצמה בתעוזה באזור אמנותי שהוא אולי הכי אוונגארדי שאפשר במדינת ישראל להציע.
*
לאחר הפסקה ארוכה למדי עלה ההרכב המתארח סוף כל סוף אל הבמה, תוך שהסולן מכריז במבטא רוסי מתקתק ובקצרה: "מאידנק וואלץ."
לאחר שיר או שניים שסחפו את הלב כמו בסערה שקטה – היסתה נופר את אוזני, והעירה: זה פשוט רוסי: דרמטי במידה ועדין במידה. זוהי מוזיקה של מספרי סיפורים, טרובדורים מיוסרים, הנודדים בין כפרים מרוחקים בישימון.
הצדק עימה וגם הרוח: יש משהו בצלילים המסורתיים הבאים מארץ אחרת, הנושאים עימם ניחוח זר שבאורח בלתי מובן מעוררים באדם דווקא תחושה של בית. אפילו אצלי, שרוסית היא עבורי סקרנות בלבד המוצאת את פורקנה רק בכתביהם המתורגמים של דוסטוייבסקי וטולסטוי. המופע התמשך והיה נהדר מרגע לרגע. במהלך המופע הרגשתי שאני ניתק לאט לאט מכל מחשבות היומיום ונישא אל המרחבים שהוידיאו ארט הציג לי: כפרים מרוחקים, נעזבי תיעוש ומלאים בפשטות נוגה. אולי הלוז הכי מהותי של המוזיקה שעושה ההרכב המפעים הזה.
אותי, מאידנק וואלץ ריגשו והמופע שלהם היה ליקוק אצבעות אחד גדול מבחינתי. מחסום השפה אולי הותיר אותי מאחור בכל הנוגע להבנה עמוקה ופנימית של הטקסטים, אבל... כל זה כמעט ולא נדרש היה: קולו המהפנט של הסולן והמוזיקה כשלעצמה נושאים אותך עימם אל עומק המסע ואתה צף בחלל והלב מייצר שורות של שירה שבשלב מסויים פשוט כתבתי על פתק כדי לא לשכוח.
לדעתי, כל ארץ מחזיקה בתוכה נשמה כמוסה, המסכימה לצאת אלינו רק עם ניגון מתאים. ומאידנק וואלץ, יודעים היטב את נבכיה של הנפש הרוסית הפשוטה (כפי שאמרה לי אח"כ נופר). המוזיקה והשירה עולים יחדיו לכדי דרך מפותלת שהנפש עושה כשהיא חפצה לקחת מעט ממה שצריך להיות שלה אך אינו כל כך מצוי בזה העולם.
כל שיר הסתיים בברכת "ספסיבה" מנומסת ולבבית של הסולן לקול מחיאות הכפיים המאופקות שהלכו ונשברו אל תוך זעקות שבח, שאחד או שניים מן הבאים הרגיש שהוא רוצה לזעוק. כל מי שמעט מכיר את העולם של הניאו פולק מבין עד כמה הוא נטוע עמוק בתרבות השורשית של המקום ממנו הוא מגיע. והניאו פולק הרוסי הוא מלנכולי ועמוק; נוגה אך גם עדין וקלאסי. בחלקים מסויימים הרגשת כמו על פסגה של הר ובאחרים: כמו בפתח בקתה על סיפו של החורף, או לפני הבאר בישימון של דשא נמוך ועצים מבודדים.
המופע הזה היה סנונית מבחינתי, סנונית שהצליחה לעוף. מעתה אני ממתין בקוצר רוח עד להופעה הבאה של ההפקה – ROME.
יוסף בן עוז ונופר ברטשניידר-שטרצר אוקטובר 2018
*
[1] ואני חובב שמות מסקרנים כמו שילד קטן חובב גלידה.
[2] מתוך התיאור שלהם את עצמם באתר הרשמי: "זה כיף להיות מוזיקאי. לאחר שהוצאת את האלבום, אתה קוצר את יבול הסקירות המשבחות, ובמהלך סיבובי ההופעות יש לך את הזכות לשתות באלימות עם חבריך ועם מעריצותיך."