לקט הדמואים המשמעותיים במטאל 1980-1999 | פרק 3
Amon – Feasting the Beast
Cassette (Independent, 1987, 1989, 1993)
במונחים היסטוריים, 1987 הייתה השנה שבאה כבר לאחר שהודלק הלפיד. קלטת הדמו Bleed for the Devil האלמותית של Morbid Angel כבר יצאה לאור בשנת 86', Death Metal של Possessed וגם Death by Metal של Death שוחררו לאוויר העולם עוד ב-84', ואלו הן רק דוגמאות מייצגות.
במונחים טכניים של ראשוניות אם כן, נראה כי לדמו הראשון של Deicide בגלגולה המוקדם תחת השם Amon אין ערך גבוה במיוחד; זאת ועוד: בשורה התחתונה? הייתה Deicide ברבות הימים לגרסה יותר כבדה ויותר זועמת (אם כי לא בהכרח יותר מלהיבה) של Morbid Angel כאשר האחרונים היוו ללא כל ספק סרגל קאנוני של הדת'-מטאל היותר יצירתי ורווי ארומה מיתולוגית שהילך על פני האדמה. הוסיפו לכל זאת את דמותו התקשורתית של גלן בנטון (האיש והצלב ההפוך החרוט על המצח) ולכאורה קיבלתם להקה שאינה יותר מארטיפאקט דת' מטאליסטי עם ציון לשבח על השתדלות.
אלא שזו לחלוטין לא הייתה המציאות, וזו גם בדיוק הסיבה שהובילה אותי לכתוב דווקא על הדמו של Deicide-Amon טרם דברי בדבר גדולתם של הדמואים המכוננים של הדת' מטאל הפלורידיאני, ועוד לפני שמות המלכים אשר מלכו לפניהם על פני הארץ: אי-ראשוניותם, מטעה היא. באמתחתו של הרכב מופלא זה מונחות כמה מן היצירות המשובחות של ראשית ימי הדת' מטאל. Deicide הוא בעיני ההרכב המבטא את תפארת הקו האמנותי הזועם/מטורף לסירוגין שאפשר ליצור בתוך הדת' מטאל. הממציאים האלמותיים של דת' מטאל קליט ומשוגע בו זמנית, שילוב שאילו היו מספרים לי עליו שנים אחורה הייתי לועג למספר. בימיו הראשונים נקט ההרכב קו אסתטי של שטניזם-תאיסטי אשר בניגוד ל-Morbid Angel לא הדגיש דווקא את הפן המיתולוגי העמוק והעשיר, אלא משהו אחר: העמדתה של מראה-אוקולטית, נטולת עכבות ושטופת זעם, עם חרב בידיים כלפי מציאות מנומנמת של חברה אמריקאית-מסורתית הנאמנה נאמנות רובטית וחצי אפויה לערכים דתיים שנשתמרו סתם כך, בלא קירור מוקפד מספיק.
מוזיקלית וטקסטואלית כאחד – Deicide הצליחה בדמו הזה לנגן דת' מטאל שאיננו קקופוניה של blast beats, המחוזות אליהם הייתה נטיית הז'אנר הזה ללכת ברבות הימים, אלא דווקא ההיפך הגמור: שירים הבנויים כמו הלחנה רוקנ'רולית של פראזות לא מסובכות מידי, אך עם מבנה שהולך ומסתחרר לך אל תוך האוזניים בספירלה שסופה להביא בכנפיה תחושה של איבוד כיוון לחלוטין. הוא שאמרנו: קליט ובלתי קליט גם יחד. רוקנ'רול המנוגן בדיסטורשן על מלא, עם נטייה להתבדרות. שירים כמו Sacrificial Suicide בנויים כמהלך קצבי פשוט וחזק. הסולן והמוזיקה מעבירים משקל כמו במארש פשטני ומלחמתי. התוכן הטקסטואלי אינו יותר מפזמונאות קלילה של כמיהה עמוקה להתאבד כאקט פולחני לשטנו של העולם. המבנה הפשוט והעוצמתי הוא זה שממכר כל כך. מהר מאוד מוצא עצמו המאזין מכיר את המילים בע"פ, והוא מתחיל לשיר בקול את השיר. עד מהרה נוצרת התחושה האבסורדית של התמסרות לשיר המדבר על הקרבת עצמי למוות, כאשר המוזיקה מעניקה הרגשה הפוכה כמעט: כמו מין הליכה למלחמה. Blaspherereion (שיר שנוסף בגרסה המשודרגת של ההקלטות הללו שיצאה לאחר מכן בשנת 89') לעומתו הוא שיר המעניק תחושה שונה לחלוטין: זהו שיר של אסקלציה בלתי נגמרת. הלחן מסחרר את המאזין עד לבלי די, ואתה חש כמי שעין הסערה אחזתו בשערותיו והוא נתלש אל לב התופת בלי כל שליטה, עד שהוא מכיר בסגולתה המתוקה של ההתמסרות המוחלטת לזרם האש.
פעמים רבות שהייתי משתעשע ביני לבין עצמי עם המחשבה שהגאוניות הגלומה בדמו הזה היא בכך שהוא הצליח לנגן תכנים של דת' מטאל חסר מעצורים, שטניזם-אוקולטי בוטה ומפורש, וכל זה בסגנון ובאנרגיות של רחבת הריקודים. דיסקו שטניסטי, עם אורות מתגלגלים, כדור נצנצים, דם על המזבח, וגיטרות עם תחושה של סוף העולם המתקרב. אין ספק כי דמו משלהב זה הוא מאבני היסוד של הלהקה. גדולתו לא איפשרה להרפות ממנו ועם השנים הוא עבר גלגולים שונים, עד שהבשיל לכדי ההוצאה של שנת 93' שכללה את 'כל הלהיטים' והוצאה מחדש כאוסף.
גלן בנטון: לאט לאט כבשה הדמות הצבעונית והטלווזיונית את העיקר - להקת Deicide
היה זה בדמו המופלא הזה שבו הונחו היסודות לימים הבאים של הלהקה: אלבומיה הראשונים של Deicide המשיכו במלוא התעוזה את הקו הזה, ובמיוחד האלבום הראשון בו שוכללה הטכניקה הדת'נ'רולית הזו לרמה של יצירת מופת. המפגש הראשוני של הופמן ובנטון בגראז' של האחרון בעקבות מודעה שפרסם בנטון לגבי הקמת להקה חדשה, היה מפגש בישול מוצלח במיוחד. למעשה עד ל-Once Upon the Cross הייתה המוזיקה של הלהקה ספוגה במטען האלמותי הזה, כש-Legion היה קרוב לוודאי האלבום העמוק והמשוכלל ביותר מהבחינה הזו שהשכילה הלהקה הזו להעמיד בעולם. החל מ- Once Upon the Crossוהלאה הלכה הלהקה והתמקדה בנישה המצומצמת של שנאת-נצרות על כל הניואנסים האפשריים העולים מתימה זו, כשהקו האסתטי המקורי והעשיר של הזעם האוקולטי ההוא נזנח במובן מסויים. פה ושם עוד הוציאה הלהקה כמובן חומרים הניחנים בהבלחות של יצירה מעניינת מאוד, אולם הקו הכללי החל להתחדד אל הכיוון החדש. בנטון עצמו הלך והפך ברבות השנים לדמות צבעונית יותר ויותר וההיסטוריה של הלהקה הפכה להיסטוריה של משהו שהלך ונדמה לארגון בידור-לוחמני המפיץ שנאת נצרות ומשחק במגרשים של תמהונים כמו בוב לארסון ותכניות הרדיו המביכות שהפיק לאמריקה המזדעזעת בשידור מהתפרקות צעירי המדינה מערכיה. כל השואו הזה הפך כמעט להיות העיקר המזוהה עם הלהקה, והמוזיקה העוצמתית של ימי בחרותם הלכה ונדחקה הצידה, ולא בלי חמיצות בליבו של מי שהתפעם מהתוכן המסחרר של הימים הראשונים ההם.
למותר לציין כי Deicide של ימי השטניזם התאיסטי העשיר והקצבי היו לאין ערוך יותר מסקרנים ומזמינים את המאזין לחוויה ייחודית, בהשוואה לימי זקנותם. היצירות המאוחרות שלהם כלהקה הן בסופו של דבר התחפרות במקום. בכל אלבום חדש של Deicide נדמה כי הלהקה מתאמצת להכביד עוד יותר את הסאונד הכללי, בה בעת עם חוסר רצונה להשתחרר מבית-הכלא התימתי של הפוזיציה האנטי-נוצרית. Kill the Christian, Bible Basher ושירים נוספים הן דוגמאות מעטות לשירים לא רעים, שאינם נותנים רבע מהעוצמה שנתנו קודמיהם. וכל זאת מעבר לעובדה שאג'נדות באופן כללי, הן סוג של רעל עכברים משום שהן מייצרות מההרכב הנשבה בקיסמיהן 'להקת הבית של המפלגה האנטי-משהו בע"מ'. מה שבתורו מוליד קפיצות-ישבן, שהיא כידוע המנח המנטלי הראוי עבור כל מי שלוקח את דבריו ברצינות רבה מידי, ומתעל את הלהקה ליצירת מוזיקה יותר צפויה ופחות מפתיעה.
Feasting the Beast לעומת זאת היה מחזה של שלמות מבחינת האיזון הנכון בין שנאה וזעם ליריים, עם גיבוי רלוונטי בתוך המוזיקה המלווה ותחושת עוצמה שקשה ללוכדה במילים. כנער שזכה לגדול בימים בהן היצירות האלו יצאו לאוויר העולם, אני זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בי כל אימת שלקחתי לידי את העטיפה הכתומה מלהבות הכבשן הגיהינומי, פותח אותה ומתבונן בתוכן המועט אך העוצמתי של השרוול שצורף ל-CD, בעת שהיה מתנגן אל תוך אוזני: Lunatic of God's creation! בנטון מְגְרׇאוֶול אל תוך קרביי, ואני הנני נער, לא מש מן האוהל. והוא לא מפסיק: "No resist! Hear the voices of devastation!" – ההברה האחרונה עודנה מהדהדת באוויר הריאות ואתה נמשך אל עולם עכור ומופלא גם יחד. השיר מסתיים בתהודה מתעמעמת. טרם הספקת לאסוף איברים וכבר מכה בך שיר פולחן המוות הבא, המבקש ממך לשיר את המילים ולייחל למותך על המזבח האדום של השטן. השיר אינו מרפה ומסתחרר לבלי סוף. בסופו זועק בנטון Take me!!!, והינך נימוך אל השיר הבא. ספק מוביל אליו ספק מובל, אך אין לעצור – זאת אתה יודע בוודאי.
לנגן דת' מטאל שטניסטי הוא סיפור שונה בתכלית מאשר לנגן בלאק מטאל. הבלאק הוא הבמה של האפיות הגלומה בתוך ריפים פרימיטיביים. בין אם הינך חובב את הפומפוזיות של הבלאק המלודי יותר ובין אם הינך פרימיטיביסט מושבע, אחת היא: הבלאק הוא הממלכה של הטשטוש וההתערפלות. בדת' מטאל לעומת זאת, קיימת דינמיקה המשלבת מידה לא מבוטלת של כיף, שאיננו מתבייש בעצמו. כתב על כך פעם חבר יקר (ולאד שוסטרמן) תוך שהוא מגולל חוויות אישיות מהופעתם של Entombed בארץ הקודש. הבסיס הכייפי (מילת גנאי בארגז החול של הגנון המטאליסטי של 'מי יותר טרו') הוא גורם משחרר למדי המכניס קצת אלסטיות למוזיקה כולה. לכיף יש גם חיסרון בהיותו מדרון חלקלק אל עבר הבדחנות ומטאל של בירות ותחרות של שיכורים (מי אמר Tankard ולא קיבל), ובכ"ז – היתרון במקרה של Feasting the Beast בפירוש גובר על החיסרון. בדמו הזה היה דמם של המייסדים רוויי בכמיהה אל העושר האוקולטי של הזעם השטניסטי, והדינמיקה של ההנאה הצרופה מעצם ההתהוללות המוזיקלית הייתה המנוע מאחורי החזרה בלתי נשלטת אל הדמו הזה, גם עשרות שנים לאחר יציאתו.
הימים הרבים שחלפו לא הקהו את אלמותיותו של Feasting the Beast והדיי צליליו עודם קוראים אלי ממעמקי האדמה הכתומה הבוערת אלי מבין כותלי עטיפתו.
יוסף בן עוז,
ניסן התשפ"א
מרץ 2021