מאת: בליעל | Mongar & Elephant Hive :סיקור הופעה
אני כבר רשמתי נאום מאותה המשפחה על אירוע הוינטאג' טורבו פסט שנערך בבארבי, אבל אני רוצה לשאול אתכם שוב בכנות: בהנחה שאתם באמצע שבוע, בערב-לילה עם זמן לשרוף על התחביבים שלכם ומה שבסך הכל עושה לכם טוב, כי מחר חוזרים לעוד יום עבודה. מה אתם תבחרו לעשות? אז עבדכם הנאמן בחר, יחד עם קומץ מובחרים שחוש השמיעה שלהם מחובר לנפש, להשקיע 20 שקלים (בסך הכל!!) ולכרטס עצמו לדאבל-פיצ'ר של וירטואוזים. זה או שהכסף יושקע בזה או שהוא כנראה יתבזבז על איזה תפוצ'יפס וקולה.
התאריך? 4.8.16. היכן זה התרחש? כן, שוב בלבונטין 7. שאני עדיין אברך את המקום הזה על כל יום שהוא קיים ונותן לנו לבטא את עצמינו בלי לבקש יותר מידי בתמורה. רק שהפעם יש טוויסט בעלילה:
“?ערב באמצ”ש, מה תבחרו לעשות
כמובן - לא לכרטס את עצמכם להופעת רצפה בדאבל-פיצ’ר של וירטואוזים.”
כמו שניתן לראות בתמונות, הערב הופעת רצפה. שזה שינוי מרענן. הצמדים המופיעים הבינו יפה שיש להם אירוע שבקלות יכול לשבור את התבנית הבנאלית, של יחסי קהל-במה. זה לא נחוץ, אין בזה באמת טעם לכשעצמו. אני מעדיף באירועים כמו זה, כקהל, שתהיה לי את הקרבה עד כמעט המגע הפיזי שלי בנגנים ובמגברים, לראות מקרוב איך הם עושים את הדברים, מאשר את ההפרדה המקובלת בין הקהל לאמן באמצעות מדרגה ומוניטורים. הצמדים פרשו את הבקליין (מה שיש על הבמה, אחרי קו המוניטורים) בחצי גורן לאורך הקיר הימני של המועדון.
בקהל היו פרצופים יפים, אני מתכוון, של אנשים שאפשר לראות אותם בקביעות, לוקחים חלק פעיל בדיונים השונים על מוזיקה, דגש מוזיקת שוליים. אנשים הבקיאים בפעילות ההרכבים הקטנים בעיר ואפשר לראות אותם בהופעות, כמעט מכל ז'אנר שתעלו על דעתכם. בקיצור – יש מי שיקרא להם היפסטרים. הם לא, אבל יקראו להם ככה. למה? יש אנשים שלא חושבים שזה רעיון פנטסטי ללכת להופעת 20 ₪ באמצע שבוע בלבונטין. אז יש.
בחזרה לעניינינו – כרגיל, ערב שנכתב שיתחיל ב-22:00, התחיל באיחור. כבר למדתי להיות עלוקה ולהציק בפרטי לנפשות המנגנות באותו ערב ולשאול אותן מתי הן מתכננות להואיל בטובן לעלות על הבמה. אמרו לי שבאזור 23:00 זו שעה טובה להגיע למקום. אז ב-23:00 הגעתי ושם המתנתי עד 23:20 שהם יואילו בטובם להבין שכנראה למספר תלת ספרתי של אנשים, לא מגיעים להופעות ביום רביעי.
אז מדובר בערב ששומר על צביון פשטני ואינטימי, התאורה בחלל היא תאורת העבודה (קצת אורות צהובים שיעשו נח לפועל הניקיון), ושומר על העיקרון לפיו הלהקות משוחחות עם הקהל בגובה העיניים. זה כמובן מצב עדיף על תאורת פלואורצנט.
הופעה ראשונה Elephant Hive:
כאן אפתח בוידוי (אני לא אתן לטעם המוזיקלי שלי להתערב בשיקולי ביקורת, אבל) מעולם לא הבנתי מה הקטע עם הצמד הזה. ברצינות. איני חושב אגב שהם נגנים ומוזיקאים רעים, נהפוכו. אני מזהה בהם כישורים פסיכיים והם מספקי סחורה, רעש, כח ו-ווליום. זה פשוט שבאמת ובתמים אני לא מבין מה הקטע. הם מכונים בפי Elephant Hype, זו להקה שמביאה את הצעירים לבמה, נותנת להן כמה סטירות ניסיוניות ומקוטעות ואלה נהנים מזה. כל הכבוד על האומץ והכח, אבל כמו שאמרתי לחבריי במהלך ההופעה האחרונה שלהם בגאגרין: "הנה להקה שגורמת לי להרגיש זקן ולא רלוונטי". שאגב, אין בזה כל רע. זבשלי.
אבל חינכו אותי שנחרצות היא פגם אנושי ושתמיד יש מקום להטיל ספק בהנחותיך, תמיד יש מקום לבחינה ובטח שלבחינה מחדש. חוץ מזה שאני פשוט מחויב למערכת בה אני כותב ואין מצב שאני אלך לדאבל פיצ'ר ואסקר רק הופעה אחת. האמת? מזל.
.לתת סטירות ניסיוניות ומקוטעות ושהקהל יהנה מזה :Elephant Hive
אז מי שלא מכיר, אלפנט הייב הם צמד פאוור-גאראז', לואו-פיי, אינדי, פוסט-רוק ניסיוני, שמשלב בתוכו בוקסים, בעיטות ובירכיות לעור התוף שלכם. מה ששומעים בגרסאות המוקלטות יכול להיות לטעמכם, יכול להיות שלא, אבל זה לא משתווה לאימפקט שקיים בהופעה חיה שלהם. דגש שמדובר בהופעת רצפה ואתה פשוט יכול להיעמד על ידם, ולהרגיש מקרוב את מה שהם מנסים לבטא אל מעבר הקיר הרביעי. דגש שמדובר בבחירת המגברים שלהם.
הגיטריסט, רפאל כהן, מתחבר עם הגיטרה שלו למגבר גיטרה ולמגבר בס ביחד (הנראים בתמונה מאחוריו), נע בין ריפים לידיים קאטצ'יים לריפים שינערו אתכם מעל הקרקע.
תום בולינג, פשוט היה המופע המרכזי בלהקה הזו. יותר נכון, תום בולינג היה המופיע המרכזי בערב הזה. זה נבע מכל הפרמטרים: כח, דיוק, מהירות, יצירתיות והופעה. מעניין להסתכל עליו מנגן, מעניין לראותו מבצע רולים על הקצב בתיאום מדויק עם רפאל, הוא זז כמו שד ומכה כמו טיטאן.
הווליום בהופעה הזו היה חזק כל הערב, הקצב היה לא יציב, הרגשתי שנחבטנו, שהוכינו, שעברנו סשן השפלה על ידי הרוקנ'רול. זה בא במעטפת ידידותית ובדמותם של שני נגנים שלא נראים כאילו הם רוצים ויכולים לפגוע במישהו. אל תאמינו להם, אל תיפלו בפח. אם הלכתם להופעה שלהם, דגש הופעת רצפה – התכוננו לנוקאאוט.
רושם אישי: באתי עם ציפיות נמוכות, יצאתי על הפסגת הקילימנג'רו.
הופעה שניה Mongar:
מונגר הם צמד שאיני יכול להפריז במחמאות כלפיהם, אני חושב שמדובר בצמד המוזיקאים היותר מוכשרים, שקולים, מביני דבר ועצמאיים-בשטח. אני גם חושב שמדובר באנשים נפלאים, סבלניים, חיוביים ומכילים וזה ניכר בהופעתם, דגש ברגעים בהם המתופף, חגי שלזינגר, מקיים את הסמול-טוק הטקסי שלו עם הקהל בשבחי: "אני נמשך לכל מי שנמצא כאן הערב".
.מהיוצרים היותר מוכשרים, מביני דבר ומתמצאים-בשטח שיש בנמצא :Mongar
מונגר, שהשם שלהם נגזר מתוך הסדרה: "הקטקטים" (שמו של הסנאי המעופף, הדבר מצוין בקליפ שלהם ב-YouTube, לשיר Terufim 3, שהוא מומלץ ולא קיים ב-Bandcamp), הם דואו אינסטרומנטלי, פוסט רוק פוסט מטאל ניסיוני, המשלבים אלמנטים של מוזיקה חיה יחד עם מחשב. חברי הלהקה הם רומן מישקו – גיטריסט, חגי שלזינגר – מתופף ויש גם מחשב. למעשה, הם מציינים שמרבית שמות השירים שלהם שאובים מתוך סדרות הטלוויזיה החינוכית. הם יכולים לענג אתכם ברכות, הם יכולים לנער אתכם בכח, הם יכולים לסובב לכם את הראש בספירלות ותהיה, ידם חולשת על כל אווירה שירצו לגעת בה, כי ככה זה כשנגנים מקצוענים.
למעשה, מונגאר הם הלהקה שבגללה החלטתי לצאת לאותה ההופעה.
רומן קיבל החלטה מעניינת בהופעה הזו ופיצל את הגיטרה שלו אף היא לשני מגברים שפוזרו במרחק מה של כמה מטרים מכובדים, על פני חצי גורן המגברים. כך שמי שטרח לעמוד מול המופיעים ולא הלך לו לנוח כמו איזה אדם סיעודי על הספה בצד, זכה ליהנות מהתמונה הסטריאופונית שרומן ייצר. פרט לכך? כרגיל: רומן ניגן נפלא. אמנם, הייתה קצת תחושה שהוא "עייף" וזה ניכר ביחס להופעותיהם הקודמות, אבל ההופעה הזו בזכות עצמה עדיין הייתה שווה את הזמן, הכסף והאנרגיה. לא מאכזב.
חגי שלזינגר, הפך את סט התופים המוזר של אלפנט הייב (שכולל בתוכו שמפניירה על סטנד), למערכת סטנדרטית, מורכבת ומלאה. גם תפקידי התופים הפכו מקטעים אגרסיביים חזקים, קצרים ושלוחי רסן לתפקידים שלמים, מלאים, מורכבים ודינאמיים מהסוג שהיינו רוצים להכיר יותר במוזיקה שאנחנו שומעים.
הופעתם כפי שאמרתי למעלה, הייתה בשורה התחתונה טובה תחת ההסתייגות שהווליום שלהם ירד מההופעה של אלפנט הייב. זה ניחן באנרגיות בחדר וזה ניחן בקרב אותם רפי השכל חסרי הסבלנות שיצאו מחלל ההופעות. באופן כללי הייתה לי תחושה של עייפות מצידם, הן בווליום, הן בדיאלוג השגור עם הקהל והן בעובדה שהרבה זמן שלא שמעתי אותם מנגנים שירים חדשים, או לפחות מאז שהם כתבו את טלמאפק לפני כמה חודשים בודדים. זו לא סיבה לא לבוא להופעה שלהם, ממש לא ולדעתי הם משהו שחובה על כל חובב מוזיקה לעבור בו. אבל מי שמנוי – דע לך, צריכים להעלות ביקוש לעוד.
רושם אישי: באתי עם ציפיות גבוהות מאוד, אפילו נעניתי עליהן, אבל עדיין לא מסוגל לשכוח את פסגת הקילימנג'רו.
אז מה הבנו מכל הערב הזה:
אני מראש לוקח בחשבון שתנועת הקהל המעטה ותחושת ה-underground שההופעה הזו נוצרה ויוחצ"נה בתוכה, היא תוצאה של נפילה של הפקה אחרת: מונגאר היו אמורים להופיע עם Breed (הופעת פרידה לסולן שלהם שעובר ליפן) אך ההופעה התבטלה. היה תאריך סגור וחתום ו-Breed הוחלפו ב- Elephant Hive וכך, תוך קצת יותר משבוע, נחת על הכתפיים שלהם אירוע חדש לפרסם וליחצ"ן. באמת שלא לכולנו יש אנרגיות לזה, דגש שאנחנו מוזיקאים עצמאיים שצריכים: להפיק מופע, לקיים חזרות, לקיים את חיינו, לסגור חוזה מול המקום, לפרסם, לפרסם, לפרסם, להתערבב עם אנשים, לפרסם שוב ומה לא. מכאן נגזר שלהופעה הזו לא צפויות היו להגיע הרבה נפשות כקהל.
מאידך, אני חושב שמונגר ואלפנט הייב מקיימים שיח שלם ומעניין אלה עם אלה, עד כדי יחסים הופכים סימטריים:
- מונגאר מנגנים מוזיקה ולה מבנה ברור של התחלה, אמצע וסוף. אלפנט הייב מציגים חוויה ניסיונית ומקוטעת שלא ברור האם כל הקטעים הקצרים האלה הם שירים, או שמא כל ההופעה הזו היא שיר אחד ארוך.
- מונגאר פותחים ליין סטריאופוני לגיטרות, עוברים דרך מחשב ו-Motherboard של אפקטים לגיטרה. אלפנט הייב לעומתם ניגנו מונו (אמנם 2 מגברים, אבל הם היו סמוכים זה לזה), דרך פדאל וחצי.
- אם ניתן בכלל לעשות השוואה בין שתי ההופעות כאילו היו מצגת בשיעור אנטומיה: מונגאר הם תצוגה של מערכות מורכבות של עצבים, כלי דם, איברים פנימיים ושרירים בעוד שאלפנט הייב הם תצוגה של שלדים, של ממוטות.
על ההבדלים בין שני ההרכבים אפשר להתעכב עד אין קץ, כי פרט לעובדה שמדובר בשני צמדים של גיטרה ותופים, אלו למעשה שתי להקות שונות לחלוטין כמעט בכל היבט. אלא שאני חושב לסיים את הסקירה הזו דווקא במכנה המשותף הבולט, והוא הקסם של הצמד:
אני חובב צמדים, דגש בהופעות. בהופעות של צמדים אנו ערים לכימיה די נדירה על הבמה, של זוג חברים אל מול כל העולם. זה לא הרכב מאורגן, זה לא זמר בודד שנושא את עול האגו אל מול כולם. זו יצירה של שני חברים וזה נוכח בתקשורת בניהם ובאיך שהם מכירים האחד את השני, על הכלים ובלעדיהם. זה סוחף את הקהל לאיזה שהוא רגע אינטימי. מעבר למוזיקה משובחת לנו כקהל יש בהופעות הללו הזדמנות למסע אסקפיסטי הנמצא במרחב של שני האנשים הללו, שהוא אותנטי ואמיתי ונדיר מאוד וששמץ ממנו נשמר ברגע שעוברים אפילו לטריו, אך לא מעבר לכך.