סיקור פסטיבל, מאת: בן בליעל | Vintage Turbo Fest
שמעו-שמעו נא, קצת לפני הכל:
בטרם יש לאחת מן המילים שאשרבב כאן בהמשך איזה שהוא משקל סגולי של תיעוד או טעם – שתדעו לכם, שאני כותב את הסיקור ההוא (והראשון שלי במערכת, אהלן), עם שפע יראת הוד אותה אני מוקיר, לאחים חביב: אבירן ועומר, ולאסף בן-דוד, אשר ארגנו את הפסטיבל הזה.
אני יודע שהמילה "אינדי" עפה פה בחלל הברומטרי, הויזואלי והווירטואלי ביתר קלות ואני יודע שלא לכולם ברור כבר מה "אינדי" אומר ומה יש במילה הזו שמושכת אליה כל כך הרבה ילדי באנגים בני 22-35, אבל דבר אחד ניתן להבין ממנה – אם אתה התבגרת מלחשוב שמדובר, בטעות הנפוצה מידי, בסגנון מוזיקאלי שנותן את הקו והלך הרוח ללהקות כמו אואזיס, אר.אי.אמ, רדיוהד... הרי שהבנת את הבסיס החשוב ביותר באינדי:
אין בזה כסף.
זה עצמאי, זה מתפתח, זה ראשוני מידי או מגובש מידי, זה לא מתפשר וזה לרוב לא משיק לחלומות-בני-מציאות של מפיקים עם אוזניית בלוטות', שמתייחסים ללהיטים כמו נקנקיות, ללהקות כמו לחזירים ולתעשיית המוזיקה כמו לבית מטבחיים שצריך לעבוד מסביב לשעון ולהאכיל מליונים על גבי מליונים של אידיוטים שמשלמים אגרה, שותים אקטואליה ומבססים את דעתם על: "אמרו בעיתון".
וישראל, שהיא זירה כלכלית אכזרית יותר ממאורת צבועים בימי בצורת, היא לא מקום שזה ברור מאליו שמישהו יקדם בו משהו אמנותי שאין בבסיסו או בתכליתו כוונה לאיזה שהוא רווח.
ועל כן,
אני מוקיר את פעילותו של אסף בן-דוד שעוסק המון בקידום הרכבים מקומיים, מנהל את להקת - Tiny Fingers וממארגני אינדי-נגב. אתה תותח אתה מלך ותודה.
וכמו כן,
אני מוקיר את פעילותם של האחים חביב, שפרט לעובדה שהם מנגנים בלהקת סטונר-רוק בת-פרוצה בשם The Great Machine, הם גם הבעלים לשעבר של מועדון ה- Reality Rehab Center (ת"א, כרם התימנים. המקום הזה הוא נושא לכתבה לכשעצמו), מייסדי "ספינת הרוקנ'רול", אחראי הבמות הפיראטיות באינדי-נגב ופסטיבל יערות המנשה. אלה הם אנשי עבודה פר-סה שעושים וחיים רוקנ'רול.
אז מכאן חברים, לטוב ולרע, מה שירשם על הפסטיבל ההוא, קחו בחשבון, אני עדיין אומר: "וואללה, כל הכבוד". כי זה משהו שהוא ממש לא ברור מאליו.
אז שלום לכולנו,
ביום שבת ה-19.3.16, התרחש במועדון בארבי תל-אביב האירוע הזה:
כי בכללי, טורבו היא מילה נפלאה-
אין לי מושג למה ווינטאג' או מה הטורבו מייצג פה, אני לא באתי לשאול את השאלות האלה. בכללי, "טורבו" זו מילה נפלאה ואני חושב שאין סיבה שלא להשתמש בה פה.
האירוע, כפי שהעליתי בהקדמה, הינו פסטיבל מוזיקאלי שליבתו היא ה-'אינדי' - מוזיקה ואמנות בהפקה עצמית, על ידי האמנים עצמם או/ועם קהילת אנשים, משפחתית ואוהדת, שהלך רוח זה הוא מרכז עניינם.
אתם תמצאו שם DIY שיט;
אתם תמצאו שם את האדרת המוזיקה החיה שלוחת הרסן;
אתם תמצאו שם לפעמים גם ת'קטע של הלא להתקלח;
מפה לשם, אנחנו מגיעים לחלק המהותי בפסטיבל - האחים חביב.
לעניות דעתי, מהלכים בנעליהן המיתולוגיות של המונוטוניקס, בכל הנושא של להפוך הופעה למופע. לעשות פאקינג אטרקציה של 1,000,000$ חוויה בכמה שקלים בודדים. אחד מהטריקים שלהם בשרוול לאטרקציה שכזו - לעשות בחלל ההופעות כל העולה על רוחם.
אמרתי, מדובר באנשי עבודה. הם יודעים לבנות במות, גשרי תאורה, לחווט מערכת הגברה וכל המשתמע מ-"להרים הופעה".
בבארבי היו שתי במות: המרכזית ואחת קטנה שנבנתה ממולה (שגבה הוא עמדת הסאונד-מן). במרכז - הקהל.
בצד שמאל, רחבת הבארבי (הסרטנית לדעתי בלבד), "חירבאת אל'קולטורה", מכוסה במסך שחור, עליו מוקרנים שפע קטעים שנעים בין לופים פסיכדליים לבין מונטאז' אקלקטי, שמזכיר את הקו הכללי להקת Fantomas.
מצד ימין הרחבה נשארה די כהרגלה, אך נראה שבמסגרת תרבות האינדי החולשת על כל המדיה האמנותית, הוקצה לציירת רוני שפנדורף, מתחם, בו יכלה להניח צבעיה, לתלות קנבסהּ, ולהתחיל פרויקט שימשך לאורך כל ההופעה:
שפנדורף, טקט #1-
אגב, זוכרים שהזכרתי קודם "שקלים בודדים"? אז זה בקטע שכרטיס כניסה לפסטיבל שמתחיל ב-18:00 ונגמר ב-00:30 לערך בלילה, עם המון להקות שחלקן כבר בעלות שם דבר, עולה בין 60 ל-80 שקלים חדשים ומזוינים.
ערב מצחין ושגרתי בפאב, בו ישמיעו בפעם הטריליארד את כריס קורנל/סלייר/פנטרה/פרודיג'י/טול/שלמה ארצי/מה שמנענע לכם את הלולב, יעלה בערך אותו הדבר.
קחו בחשבון את כמות האנשים הפועלת במטרה להרים פסטיבל שכזה, קחו בחשבון את כמות האנשים שמתנדבת בפסטיבל שכזה, קחו בחשבון שחוזה הופעה בסופ"ש לערב שלם בבארבי זה לא העסק הכי זול בעיר וקחו בחשבון שמבקשים מכם מחיר כרטיס כניסה להופעה של להקה אחת בסדר גודל של "קין והבל 90210" בימינו, או אפילו "בצפר" / "אורפנד לנד" אי אז בעשור הקודם.
טוב, לא באתי למכור לכם כלום, בטח שלא את העבר.
אבל בהחלט באתי לדבר עליו:
אז כאן כעיתונאי אני חוטא ודורך על חרא עם רגל שמאל:
די פספסתי את ההופעה שלהם.
הסיבות ממש לא חשובות.
תכירו בזה שהן הכרחיות.
לקנות ולהתעכב על חלווה וקפה בפחית, כשאתה פצוץ מרעב ועייפות, זה המצב הנתון.
זו המציאות.
לענייננו:
זה השלב שבו אני מגיע לבארבי, רוכש כרטיס ושומע מבחוץ פרקאשן.
המון פרקאשן.
היפי שיט.
מבין שפספסתי כמעט את כל ההופעה.
בפנים זה כבר נראה שהמטבח בלהבות, עוד לפני שהספקתי להבין מה ניסו לאפות:
אבירן חביב, על במה מתופף על הקונגס.
עומר נראה בצדה השני, מתערסל לו במהלך טונאלי קליט בן שני אקורדים, עם גיטרת נפח.
וצבא.
פאקינג צבא של פרקשניסטים.
איתם על הבמה המרכזית.
בגדול היה שמח וקל בניחוח בוץ ולא בדיוק לרוחי. אבל זה כי אני בן אדם לא מגניב בכלל.
זה כי אני ילד קקה.
בגדול, בשלב הזה בפסטיבל, הייתה כמות די אינטימית של אנשים ביחס לבארבי.
הייתי עסוק בלתפוס ולהכיל ולהבין את כל החלל והסיטואציה הזו, שפספסתי מלתעד אותם. לכן, אספק לכם אילוסטרציה זו:
התמונה הינה המחשה בלבד; למצולמים אין קשר לכתבה-
הרכב הגראז' רוק הירושלמי בא לעשות הופעה, שרק בסופה הבנתי כמה כיף זה לאכול תבשיל שבושל לאט על אש קטנה, ולא משהו שזרקו לשמן וספרו עד מאתיים.
הם עלו בהרכב מורחב עם עוד שני נגנים: עידו צור ושלנדא.
הסאונד בתחילת ההופעה היה די קשה.
הקו הכללי והקליל של המופע הקודם נמשך לתוך הופעתם, בוייבים של surf רוק.
הזמר שם יצא החוצה בדינאמיקה שהתחיל לעשות את העסק קצת חריף ומעניין.
ההופעה לכל אורכה העלתה את הקצב, יותר ווליום ומהירות מהתופים ויותר דיסטורשן מהגיטרות, הופכים הופעה שהתחילה קליל לעיסת פאוור פופ/פאנק רוק שמקפיצה ת'קהל כמו פופקורן על המחבת.
בשלב בו הלהקה העלתה דינאמיקה לרמת "שורפים ת'בית", אלה הרגישו בנח לפתוח עם המוטיב שילווה מוזיקאלית, את הקהל לאורך כל הערב:
ה- "פסיכדלי-שיט" - לעשות משהו עם הסינטיסייזר/אפקטים שלך, שנותן לך איזה גל קול/רעש ואתה מתחיל לרוץ איתו ברחבי ה-הרצים והאוסילטורים, כאילו אתה רץ בגבעות עם עפיפון. אני מדבר על כל מיני פילטרים כאלה שמגרדים לכם בקלישאה של לטוס בחלל בסרט דל תקציב.
זה שם.
זה יהיה הרבה בערב.
אני לא בטוח אם זה רע, אבל מה אני יודע.
בשלב הזה בהופעה, לא רק שהסאונד של התופים השתפר פלאות, אלא שגם נראה שבבארבי יש יותר אנשים, ברמה שיש תפזורת יפה ברחבה המרכזית.
הטורבנים-
את רימוך וג'קי הלטאות, אתם אמורים להכיר היטב אם אתם מטיילים בסביבת האינדי המחתרתי הישראלי. הם שם וידם עוסקת בכול וברוך השד שכך. והלהקה הזו, היא אחת ממפעלי חייהם השנויים במחלוקת:
רימוך וגק'י ושאר הלטאות-
פוליטי ולא פוליטיקלי קורקט, אוהבי השנאה, בעד הנגד ונגד הבעד, איך שלא תקראו לזה. מדובר ב-heavy metal הזיה, שמביא כיפים לדוד Gwar, מצחיק, מחליא, מפחיד, מסריט, מעיף ובעיקר מטונף. לעיתים די אינפנטילי. אבל לא באתי בלשחק בבוגר-משלם-ביטוח-לאומי בבארבי היום.
הם עלו על הבמה המרכזית כמובן. בכלל לכל הערב הזה היה קצב, של להקה עולה להקה יורדת ללא המתנה. זה מצויין לאללה.
אז תחפושות - צ'אק. מגניב ומצחיק לאללה. כל הכבוד.
heavy metal מלודי ושונא? צ'אק. אני חושב שלא באתי להיות דביל, אבל ג'קי תכשף אותך עם הת'רמין, שהיא משתמשת בו בוירטואוזיות מעוררת יראה, ואחרי שני פסיכדלי-שיט אתה כבר מחייך כמו מישהו שהבין שהוא דמות מצוירת בסרט Heavy Metal (1981).
המוזיקה קורצת לכיוונים של ת'ראש מטאל.
על כל הרעש הזה גולשים תכנים של אנטי דת, אנטי ממשלה, אנטי ציוויליזציה, עידוד פלישת החוצנים. בונזו למורדים.
זו הופעה שמתחילה פתוח וחזק, ומסתיימת מהיר, Tight וחזק אפילו יותר.
הסאונד שלהם היה מצוין, ללקק את הגבות. תופים, גיטרות, באס עם פאז, קלידים, ת'רמין-כישופים ופסיכדלי-שיט בחוץ עפים עליך במאסות כבדות.
ג'קי היא פרפורמרית מחשמלת והדיאלוג שנוצר בינה לבין רימוך על הבמה, מתיז לקהל ניצוצות של אור ורפש.
במהלך ההופעה, אפילו דני אברג'יל פותח ת'גלימה ופוצח במחול שטנה ושואו תזזיתי.
אציין לזכותם שלא הגעתי עם ציפייה גדולה מהם לאיזה שהיא הפתעה ברמת התוכן המוזיקאלי, באתי אליהם בעיקר ליהנות, אבל אז הם ניגנו את השיר "עוף החול", שלדעתי היה השיר הכי טוב ששמעתי באותו הערב בפסטיבל. אגיד זאת לזכותם. הוא היה מורכב, כבד, מצחיק, אפי ומהנה ברמה שמשאירה לחומר המוזיקלי הישן שלהם אבק כוכבים.
אה, כבר ציינתי שיש להם הדסטארט? לאלבום שני, מלא שנאה, והשיר "עוף החול".
אתם רוצים את זה יא חלאות.
על הבמה הקטנה, התיישבה להקה של איש אחד.
מנגן על גיטרת נפח, מנגן על מפוחית (שנמצאת בתוך פחית. מפוחית בפחית. איזה גבר), שר ומתופף עם הרגליים על מערכת תופים הפרושה סביבו.
תוסיפו לזה ענווה וכריזמה.
כל זה בצורה מקצועית, רהוטה ורציפה שתעקם לכם חזק את ה- "אני לא מאמין".
דני דורצ'ין-
הסגנון הוא קאנטרי/בלוז, מהסוג שעושה לכם חשק לשתות מצנצנת.
וייבים של מרפסות, יתושים, מונשיין ובגדים ממש קצרים ומיוזעים.
את הסאונדצ'ק שלו הוא מבצע תוך כדי שהוא מג'מג'ם על הבמה וזה נפלא ומקצועי ונותן חיזוק חיובי בשואו ווליו.
כשהוא מתחיל לנגן, אני מתחיל לראות, מבעד למעברים מהירים כשד בין נגינת אצבעות לנגינה עם סלייד, שיש לצוואר הגיטרה שלו מערכת סריגים שלא ברורה להיגיון של המוזיקאי החובב והפשוט שהוא אני, אבל כנראה שזה עשה שם משהו והנה אני חולק אתכם את מראה עיני:
תקריב גיטרה, דורצ'ין-
ההופעה הזו נתנה איזה שהיא מנוחה, ברמת הווליום, אחרי ההופעה קודמת. מצד שני, הגוף שלך ממשיך לזוז כל הזמן, ככה שזה לא ממש מנוחה.
בגדול התחושה היא שמדובר בהופעת רחוב/פאבים/פסטיבלים, שקיבלה במה בבארבי. אותי זה לא הצליח לתפוס לאורך זמן במה כה רב. על אף המקצועיות של דני דורצ'ין שעליה אין עוררין. זה משהו שאם אלך ברחוב וזה יהיה שם על המדרכה אני אעצור ליד זה רבע שעה, עשרים דקות, אפרגן בדינרוס, אקנה את הדיסק ולא אדע למה ואלך. אבל בבארבי זה הרגיש לי לא נכון. אליו הצטרף גיטריסט אורח על חשמלית, דן עזרא, מלהקת אפטייזר צ'יזקייקס.
החומר הפך ליותר פסיכדלי ורוק, פתוח והיו גם שירים בעברית בשלב הזה.
לא הרגשתי שזה נתן להופעה רוח גבית מספיק מהותית, שתחפה על כל אווירת ההופעת רחוב בבארבי.
ודן עזרא בשיר האחרון רוכן לכיוון האפקטים ועובר מנגינה על הגיטרה, לתפעול פסיכדלי-שיט.
דני דורצ'ין ציין שהוא יוציא אלבום נוסף השנה במהלך הקיץ.
בשלב ההוא של הערב, הפרויקט של שפנדורף היה במצב הזה:
שפנדורף, טקט #2-
באופן שהצליח להפתיע אותי, כי ציפיתי שמיד אחרי ההופעה הקודמת, ה-Tiny Fingers יעלו על הבמה המרכזית, עלתה בגפה נגה שלו להופיע ברחבה השמאלית.
נגה שליו-
הכיוון הכללי סינגר-סונגרייטר, הנע סביב בלדות, פולק והמון שכבות של ריברב, שנותנת לכל זה מארג חלומי. כל הערב העמוס הזה נחתך בהפוגה של רוך ושלווה.
בכל הבארבי חושך ושני ספוטים בודדים בלבד, מאירים עליה. מרשים.
הופעתה הייתה קצרה, שזה ייאמר לזכותה, כי יותר נכון להגיד שהופעתה הייתה ארוכה במידה הטובה, שחבל שרק היא נהנתה ממנה בכל פסטיבל הזה.
הדינאמיקה במהלך ההופעה לא נעה לעבר איזה שהוא מקום שונה. כאן הרגשתי לראשונה סוג של "מנוחה". הקהל בגדול, הרגיש בנח באותה העת לפנות לטלפונים שלהם, לפטפט, ללכת לעשות פיפי, לצאת לעשן ולהתנער בהפסקת מחצית, לקראת השלב השני והמאסיבי, אשר לשמו אני כותב במגזין הזה, את אודות הערב הזה.
הרכב הפוסט רוק, הלייב האלקטרוני, הגרוב הפסיכדלי, שידו בוחשת בכל סגנון שמנענע לכם ת'עכוז ומטיח לכם את הראש ברצפה. מדובר בחבורת נגנים שמנגנת ביחד המון, אבל המון שנים. זה ניכר, הם ערניים ורגישים למניירות הכי עדינות ולתנועות אחד של השני על הבמה ובכך, וכנראה שזה גם בזכות הרבה אימון והעובדה שהם פשוט נגנים מצויינים.
ההופעה הזו הייתה אינסטרומנטלית.
Tiny Fingers, תיאום מופלא של אורות וצלילים-
על Tiny Fingers אני יכול לשפוך פה מילים וזרע לבטלה עד מחרתיים.
כאשר שמים את כל המשקל המוזיקאלי בצד, אפשר להגיד לזכות Tiny Fingers, שזו הייתה ההופעה היחידה באותו הערב, שעשתה התכתבות ושימוש נכון בכלי התאורה שעומד לרשותם בבארבי. לנסות להכנס למשחק הפסיכדלי בהתעלם מהתאורה זה כמו לנסות לשחק תופסת על רגל אחת (קוראים לזה "קדוואח", הסוף הוא שאתם חוטפים מכות, בוכים ומתפללים שכבר יהיה צלצול לחזור לכתה), דבר שלמדתי משום מה להשלים איתו ולהכיל אותו (גם באותו הערב). עד שאני נתקל בהופעות כמו של ה- Tiny Fingers, פורש שני ידיי כנגד הרקיע וצורח: "למה לעזאזל אין לי תאורן?!"
ולא מספיק רק התאורה, אלא שגם החומר המוזיקאלי-רית'מי הכללי, ייצר התכתבות קולחת עם ההקרנות הפסיכדליות על המסך השחור משמאל, שהזכרתי קודם. אני לא יודע אם הם באו עם חתיכות אנימציה מהבית, אבל זה השתלב עם ההופעה שלהם בצורה כל כך חלקה ונכונה, שגם אם היית מאלה שלא מבינים מה הקטע של לרקוד ונותנים למבטם לשוטט בין הבמה לבין החלל מסביב, אתה תמצא את עצמך בטעות ובכיף בוהה עד כדי שקיעה, כעשרים דקות במסך השחור.
את הסאונדצ'ק הם גילחו עם ג'ימג'ום קולח ואת ההופעה הם פתחו בטראק דיי רוק-קלאסי, חזק ישר וגדול, עמוס האמונד-לזלי (הקלידים האלה של כנסיית השחורים, שאמורים לדגדג לכם בעצבי ה-Deep Purple). משם הם המשיכו בסדרה רציפה של חומרים חדשים, חלקם משני האלבומים האחרונים, חלקם ממש חדשים.
הסאונד היה נפלא, התופים זינקו החוצה. באופן כללי טל כהן הוא מתופף נפלא שלראות אותו מנגן בלייב עושה רק טוב לאדם.
כאן אני חייב להביע הסתייגות אישית ולהגיד שמי שחיפש חשמל, אש, פיצוצים, נינג'ות וכל הכיף הזה שמזכיר את Tiny Fingers של ימי האלבום Megafuna, עלול להתאכזב. הלהקה שנתה כיוון, הפכה להרבה יותר דינאמית, פרוגרסיבית, עשירה בתנועות מעדינות של צלילה בבריכה מקורה ועד לעליות של סערה בלב ים. לדעתי יש יותר מידי עדינות, אבל זו באמת רק דעתי וזה לא מונע מהקהל לרקוד שם את חייו.
בשלב הזה באותו הערב, הבארבי התמלא בדי אנשים בכדי להגיד, שהרחבה המרכזית מכילה בתוכה תפזורת יפה של קהל. אך הבארבי לא מרגיש מלא באותו השלב.
בשני השירים האחרונים, Tiny Fingers סוף סוף ירו אש חופשית של קטיושות ברומטריות על הקהל ונראה שלכל המריחות עמוסות הריברב-דיליי והפסיכדלי-שיט הייתה מטרה.
ההרכב הצעיר בנבחרת המוצעת הערב, שהופעתו התחילה מיד עם תום ההופעה הקודמת. ייאמר לזכותם, שההצתה המאוחרת בכוח בהופעה של Tiny Fingers, הוביל לכך שהם קיבלו קהל ואווירה חמה שאפשר לפוצץ ולשבור בכוחות מתפרצים.
כמובן, שקשה היה להתעלם מהעובדה שהגיטריסט ניגן על צבר פאייטים ולמתופף היה סטנד ועליו שמפניירה (aka: דלי מפח).
Elephant Hive, דואו כוח-
אגב, בשלב מאוד מוקדם של ההופעה מנגנים על הדלי הזה, אין מקום להרבה סקרנות וגם אחרי 16 מכות זה מפסיק להצחיק והופך כבר למשהו שכל הרצון להכיל אותו, זה כבר עניין של טעם, בלשון המעטה.
מדובר בדואו-כוח, אינסטרומנטלי, שמנגן פשוט אסופה מפוצצת של ריפים.
באמת, אילולא הייתי שומע אותם קודם לכן ב-SoundCloud, כנראה שלא הייתי ממש מבין מתי שיר נפתח, מתי שיר נגמר ומה רוצים ממני.
בגדול, הרגיש לא קוהרנטי מחד (שזה ממש לא נורא) וחדגוני מאידך. היו יציאות שסיקרנו את האוזן, אבל בגדול הרגיש בעיקר אסופה עמוסה.
אני מוכן להודות שכנראה הבעיה היא אני, כי הקהל נראה משולהב ומגיב ואנחנו רושמים לזכותם פוגו ראשון שתפסתי להערב, ריספקט:
פוגו בפסטיבל אינדי?! כן, פוגו בפסטיבל אינדי-
מה שכן, אוסיף לזכותם, הוא שמדובר בשני נגנים די משופשפים ומדברים שוטף את כלי הנגינה שלהם. מתופף חזק ומדויק וגיטריסט מהיר ומאסיבי כמו שד. כאילו, בהתחשב בעובדה שהוא מוסיף אוקטבייזר (הכלי שמשכפל את הגיטרה ומוסיף לה אוקטובה/טון נמוך), שזה בערך התירוץ להקמת הצמדים המוזיקאליים בשנה האחרונה, שמופיעים כפטריות אחרי הגשם. לא שזה גורע מהטכניקה שלו, אבל זה מרכיב מהותי בסאונד.
במהלך הופעתם קין והבל החלו את הסאונדצ'אק על הבמה. קשה היה להתעלם מהם. הם לעיתים בדקו קווי מיקרופון תוך כדי ההופעה. לפני השיר האחרון שאול עולה על המיקרופון, מחמיא ללהקה ונותן ברכתו שיבצעו את שירם האחרון להערב.
בשלב ההוא של הערב, הפרויקט של שפנדורף היה במצב הזה:
שפנדורף, טקט #3
ההופעה של קין והבל, התחילה הרבה אחרי שהופעתם של אלפנט-הייב הסתיימה. הסאונדצ'אק היה די ארוך ונגרר, יונתן דאג לשמור רעש על הבמה, דבר שהקל על הסיטואציה.
היה סאונדצ'אק,
היה כריזמה-צ'אק,
שאול נראה עולה לבמה כשציציות משתפלות מחולצתו, טרם נמסרה לי תגובתו אודות הדבר.
לפני שהלהקה נתנה את התו הראשון בשירה, ניתן היה לראות שחלל הקהל המרכזי בבארבי כבר היה מלא בתפוצה יפה של אנשים ולא ראו הרבה רצפה, עד הרחבה של הבר.
עוד דבר שניתן היה להבחין בו לפני השיר הראשון - על הבמה הם ארחו את שי "טרה" ליטמן. שהוא צייר ואמן רחוב בן 14. כזה clever dude צעיר. לדאבוני נראה שהועלה לבמה מטעמי גימיק זולים עד כדי מביכים, גרידא. שאול התנחם בכך וקרא בקול שסוף סוף יש לו סייד-קיק.
את טעמי האישי והמוסרי על כל העניין הזה אחסוך מכם, כי מישהו יצטרך לנקות אחרי את הקיא. כן ייאמר לזכות שי, שהוא הוסיף איזו שהיא חיוּת לבמה, שהייתה חסרה באותה ההופעה.
קין והבל 90210-
ברגע שהם ניגנו את שירם הראשון בהופעה נראה כי הקהל היה מוכן ומזומן לעיסת האלימות הדומסטית שתתחולל החל מאותו רגע בחלל הבארבי. הסאונד היה ברור ונקי, אך רזה מבדרך כלל. בהמשך התברר לי כי הם ניגנו על כיוון כלים שונה וגבוה מזה שהם מנגנים בו בדרך כלל, מנסיבות שנפלו על חברי הלהקה כמו שהן נפלו על הקהל והיה צריך אלא להשלים איתם. ניחא, לפחות הם העתיקו את תפקידי השירה לכיוון הגבוה והם תפרו אותם יפה מאוד.
בשיר השלישי, "ערפל סגול", הוזמן לבמה עירא נוסבאום, סולן וגיטריסט להקת לילי פרנקו. הסאונד הרזה של הלהקה, הפך את ביקורו לבעל טעם חיוני, עם תגבורת גיטרה ושירה נוספת שנתנה למרקחה הזו קצת "שומן".
בין השירים, שאול ושי העבירו הגיגים, מחשבות ודיבור מאולתר שכלל המון גסויות ורגעים שהקהל צחק בהם ואני הייתי די טרוד.
כאשר הם ניגנו שירים מאלבומם השני, הוידאודרום, ניכר כי הכיוון הגבוה בגיטרה שלהם הורגש ברמה שהשירים הללו נשמעו די רפים וחלשים. הכיוון הנמוך הוא די הכרחי באותם השירים.
אבל בגדול, חברי הלהקה ניגנו מצוין כהרגלם, ורחבת הקהל הסמוכה לבמה הפכה למחזה של אהבה ואלימות נאותה.
מחזה של אהבה ואלימות נאותה. קין והבל 90210-
בשני השירים האחרונים, התארחה תמר "קוקי" אריאל על הבמה. שהיא מעין תוספת קבועה ומשלימה לקין והבל, כאילו היא הייתה קרם שבא לצד שטרודל טריפות, עורבים ונבלות. ותמר לא קרם נעים אנין ומתקתק, אני מדבר אתכם על קרם מסמרים - דיקציה, תיאטרליות, ובעיקר סקרימים שיזכירו לכם את קריאות הבאנשי בערבות הגיהנום.
קין והבל 90210 ותמר אריאל "קוקי" קרם של מסמרים-
בשירם האחרון לאותו הערב, "אפרים המשוגע", נראתה הלהקה כאילו סוף-סוף התעוררה. הייתה תנועה רבה על הבמה, תמר קפצה לתוך מרק הבשר החובט והנחבט בקהל, הייתה אנדרלמוסיה והיה כיף גדול. חבל שרק במהלך שיר אחד נראתה אנרגיה כזו, אבל עדיף ציפור אחת מאשר חרא על העץ.
תמר "קוקי". והקהל אינו יכול להיות אדיש-
רשמים כלליים לסיכום:
ניכר ונראה שמדובר בערב שהושקעו בו מאמצים רבים ואהבה עוד יותר רבה. הערב הזה קידש נתח בולט וקולני בסצינת האינדי-DIY בארצנו הקטנטונת. הקהל שהגיע לשם, נראה ברובו כי לא הגיע לשם הופעה אלא לשם האירוע ומהותו. היה בזה מן הקסם שמפיח כמה פעימות בתפוח האדמה האפור שיש לי בחזה, המכונה "לב".
האם יש מקום להשתפר אליו? בוודאי. בגדול האירוע העמיד סטנדרט נורא גבוה. האם בעתיד הליינאפ יתרחב ותהיה במה לעוד להקות מעוד נציגויות שונות של "סצינת" האינדי-פאנק-מטאל-הארדקור-DIY בישראל? אני רק יכול לקוות. כי כאן הרגשתי מעט החמצה, שכן מדובר בלהקות ושמות, שדי חוזרים על עצמם בנסיבות אירועים משמחים אלה ואני חושש, שעל אף שהם מצוינים וטובים כולם לכשעצמם, הקהל עלול לחוש שחיקה ועייפות החומר ממה שמוצג.
כן אציין שבגדול, האירוע הזה הרגיש כמו שיפור משמעותי ברמת ההפקה והליינאפ הכללי ביחס לאירוע הקודם של האחים חביב: The Great Psychadelic Ball (שאף הוא התרחש בבארבי, עם כמה במות בחלל המקום). אך אני בעיקר מקווה שבעתיד, אחווה מאותם היוצרים והמפיקים אירוע שירגיש לי יותר כמו תבשיל חדש ומרענן מאשר שיפור המנה הקודמת.
מי שרוצה לחוות איזה שהיא חוויה אחרת של אירוע, שמרכזו אינו בלהקה המופיעה, אלא בקהילת האנשים המרכיבים את מהות האירוע, אני ממליץ לכם בחום להגיע באירועים הבאים. כל נפש חדשה שתכנס לקהילה הזו תכניס עימה עולם ומלואו ואין גבול ליצירות החדשות שנוכל לחוות יחדיו.
בסוף הערב, הפרויקט של שפנדורף נראה כך:
שפנדורף, טקט סופי-