לקט הדמואים המשמעותיים במטאל 1980-1999 | פרק 1
הקדמה והבהרה
בשיפולי האייטיז וראשית הניינטיז, רוחות של שינוי החלו שורקות בין קירות הבטון של מועדוני הביבים המטאליסטיים. הימים, ימי ההתפוצצות הגדולה של המטאל אל התודעה המיינסטרימית בארה"ב הרחוקה שהפכה היורשת המודרנית של רומא העתיקה, לפחות מבחינה חברתית: כור היתוך קוסמופוליטי, עם ניחוח שמרני עז אך גם דועך לאיטו לרגליה של הליברליה החדשה, שהביאה עימה את האלהת ה'אני' ההולכת ותופסת את מקומה בלבבות. המונים רבים החלו להטות אוזן לצלילים היותר כבדים. במובנה העמוק הייתה זו קרוב לוודאי תופעה של הרחבת הגבולות והתפרדות הנפשות, שבתורה תפתח פתח לכל אלו שהחלו לחפש להן מקום מבודד ומרוחק יותר מהדביקות החברתית של 'מרכז השבט'.
להקות הביניים של אותם הימים, ענקיות המטאל של אז, תרגמו שלא במודע את העוצמה הגולמית שטמונה הייתה במוזיקה של מייסדי הז'אנר מהסבנטיז לפורמט יותר קצבי ויותר קליט. מהלך זה פתח עבורו את השער למיינסטרים, שצימאונו ללהטוטים חדשים לעולם אינו יודע סוף. גם סאונד גיטרות הפך משופר ומבנה השירים מהיר יותר. מגהדת', מטאליקה, סלייר, אנת'רקס – ביחד עם רעותיהן האירופאיות הוותיקות יותר, החלו למצב את מעמדו של המטאל כמתמודד מחוצף ב"מצעדי פזמונים" – מגרש משחקים שנדמה היה זר במהותו לכל המקצב הפנימי של הסגנון הזה. גם במדינת האם – בריטניה – החל להזדחל תהליך מקביל של התפוצצות אדירים של הסאונד הכבד והחדש הזה[1]. אלא שעל הרקע הזה, והרחק בשוליים, התפתחה באותה העת סצינה מטאליסטית אחרת, קיצונית יותר. הרכביה החלו לנגן את המטאל שלהם מהר, דחוס ומחוספס הרבה יותר מכל מה שקדם לו. סגנון השירה לא דמה עוד למה שמוכר היה. הקאנונים המוזיקליים של המיינסטרים לא הכילו עדיין את המנעד החדש הזה. היה זה ראשיתו של עידן הביניים של התפתחות הדת' מטאל ושל הבלאק מהגל השני והקיצוני יותר.
*
הסקירה שלפניכם, בחטא נולדה.
אין לי את היכולת ללכוד במילים את הלוז של היצירות המכוננות עליהן אני מתיימר לדבר, וממילא אין לאסופה שלפניכם ערך שיוכל להעפיל אל מעבר לחשיפה בסיסית של כמה מזרמי המעמקים שטמונים היו במים העכורים ההם שהולידו מתוכם את המטאל הקיצוני בכללותו, בסופו של דבר. מילים כתובות הן יותר מסננת מאשר הרחבה, ולא בטוח שמה שעובר בין החורים הוא כל מה שצריך היה לעבור ושמה שנשאר מאחור באמת לא היה אמור להיכנס גם הוא לתבשיל. מעבר לכך יש את העניין האסתטי: העברת תוכן אתסטי עמוק ומרובד כמו מוזיקה לפורמט של סיכום-דברים-שפתי היא תמיד משחק של הפסד. אל לשתוק לגרמי איני יכול, על כן הכרעתי לכתוב בכל זאת. אילו הצלחתי רק להצביע על כמה מהיסודות החשובים החבויים ביצירות הללו – הרי שיצא הפסדי בשכרי.
מסיבה זו, תתמקדנה הסקירות שלהלן (זו, ואלו שתבאנה אחריה) דווקא ביצירות הדמו, במכוון ובמוצהר. אמנם כן: על פי רוב לא היו אלו הדמואים, אלא דווקא האלבומים המלאים שבאו לאחריהם שהיוו את היתדות המשמעותיים ביותר ושהובילו בסופו של דבר לשינויים המוזיקליים שעיצבו את המטאל למה שהוא היום. אלא שאם מתחקים אחר שורשי ההשפעה, האדמה אשר בתחתית ההר הגדול – הדמו הוא המקום לחפש אותה; הדמו – יותר מכל – הינו יצירה המעידה על זרמי המעמקים בצורה הטובה ביותר: גולמית מטבעה, לא מעובדת ולא מונגשת. עם מינימום של חשיבה הפקתית מאחוריה, הדמו מביא לביטוי את האנרגיה המניעה את הגלגלים – כמו שהיא. עורה חשוף, ורידיה בולטים ושערה פרוע. יכול אתה לשלוח יד ולדעת בחוש מה מתחולל בקרבה.
קלטות-הדמו הנסקרות בסדרה זו אינן מסודרות בסדר מריטוקרטי דווקא, רק פיזרתי אותן על פני הכתיבה למען הגיוון וגם משום שממילא רובן אינן משחקות על אותו מצע עד שנוכל ממש להשוות ביניהן, מי גלימתו ארוכה יותר ומי פוצע עמוק יותר את אזור הנוחות.
בכל פרק ייבחר דמו אחר, שהשער אליו ייפתח.
ונתחיל – בקרוב, קרוב מאוד.
Salem - Millions Slaughtered (Israel, 1990)
המסע הקצר מהאגדה למציאות
האצבעות מדגדגות לכתוב על האלבום שהביא את הקו של Salem של הימים ההם לכדי שלמות
יותר מכל הדמואים שבאו לפניו (שלושה במספר), מהווה אסופת הלייב הזו את נקודת המפנה המשמעותית ביותר ביצירה של הלהקה החשובה הזו. אבל לפני כן מילה וחצי על העשייה המשמעותית של Salem: אולי יותר מכל – Salem הינה אבן השתייה ב-ה' הידיעה של המטאל הקיצוני בישראל ובמובנים לא מעטים גם בעולם כולו. ההרכב הזה חולל עוד באמצע האייטיז בלאק מטאל בלתי מעובד ובלתי מודע לעצמו כשבאירופה עוד לא חלמו על הכיוון הזה בכלל[2]; המלודרמטיות העוצמתית הבוקעת מכל תו ביצירות המוקדמות של הלהקה הכילה גם נגיעות גולמיות של מה שלימים אח"כ יידע כל נער לקפסס כ'דום מטאל'. הטמפו המהיר הוא טמפו של דת' מטאל, ואולי החשוב מכל החיבור בין הכל. חיבור זה נעשה בכישרון פשוט וטבעי, נטול מניירות לחלוטין, עם מבנה שירים בסיסי ולא מתחכם שמאחה כביד מנתח את המתכתיות האנטי-הרמונית של הדת' מטאל עם המלודיה הפנימית של השיר לכדי יצירה שחלקיה מתאימים זה לזה במדויק, יצירה שקשה מאוד שלא לחזור אליה. אצבעותיי מדגדגות לדבר כאן על האלבום 'קדיש', שבו הביאה הלהקה אמנות זו המאפיינת אותם כ"כ לרמה של יצירה בעלת שלמות ארכיטיפית כמעט, אבל נשמור את המילים האלו לפעם אחרת.
Salem, שהחלה את דרכה עם שם הלקוח ממחוזות התוכן של משפטי המכשפות של המאה ה-17, המרמז לכמיהה לאפל ולנסתר המעובד לסרגל הסאונד החוראני של המטאל הקיצוני, עסקה בפועל מעט מאוד בתכנים האזוטריים של הסגנון האפי האירופאי. משובת הנעורים הזו של מייסדי הלהקה הסתפקה בסופו של דבר בשיר פה שיר שם, שהשביעו דיי מהר רעבונם להתרחץ ב'אפל'. תוך 2 דמואים וקצת התברר כי כמיהתם אל האפל מושכת אותם אל הריאליזם הרבה יותר מאשר אל המהורהר והאגדי; הנגיעה בחומר השחור של הקיום אינה מוצאת שובע בהתחפשות למה שאינו משלהם; פוזיציה היא עניין חביב אולם בלא היכולת להכות בקן השרצים הלוהט בתוך הקרביים של היוצרים, אין במעטפת אפלולית דבר שיוכל להעניק משמעות לאורך זמן. או בפשטות: המודל האירופאי הוא קאנון ראוי כאשר הוא מעורר בך השראה ליצירה, ולא כאשר הוא מיתרגם לסוג של חקיינות.
הפיל שבאמצע החדר
כך יצא שכבר ב-1989 ב"קלטת הפרומו" בת 4 השירים שאורכה כ-10 וחצי דקות בלבד, נשבר המזבח הישן הזה שהתברר כשער כניסה ולא יותר. דמה של הלהקה בער בה ליצור מטאל ריאליסטי, מדמם ובעיקר: רלוונטי לחייהם עצמם, מהיר וחריף, עם ריפים מכאניים עד פלצות. משנה זו ואילך, החלה הלהקה מוצאת את עצמה עמוק בתוך מוזיקה וכתיבה העוסקים במציאות המדממת של מדינת ישראל של כאן ועכשיו: העם היהודי ותלאותיו מול אויביו, המלחמות והטרור הערבי שממדיו המפלצתיים הגיעו עד למשפחות חברי הלהקה עצמה לפעמים. שיריה הגולמיים של הלהקה בימים ההם ביטאו זעם עמוק כלפי האויב הערבי הנלחם בישראל מלחמת פחדנים של רוצח המזנב בנשים וילדים ואינו בוחל במאומה, אף תינוקות בני 3 (Children don't fight!). היצירה הייתה טבולה כולה בפוליטיקה המזרח תיכונית, גדושת ביקורת כלפי המערב, מדינות ערב, כלפי רצח הילדים וחטיפות האוטובוסים שאיפיינו כל כך את התקופה ההיא – וכל זה במילים פשוטות, ובריפים מהירי חימה, עם טמפו של מלחמה על הגיטרות והתופים, ועם הגראולינג הצורמני-מרסק הריאות והקרוב לשלמות של סולן הלהקה זאב טננבוים.
הקרקע נחרשה גם דושנה, הזרעים נטמנו. עתה הלך וצימח היבול העכור במלוא תפארת קומתו. אם בהקלטות הקודמות עסקה הלהקה במאבק העכשווי והקונקרטי – ולא בסתם דיפיקציות ערטילאיות של 'רוע', באיזו הכללה תיאורטית שלא מעניינת אף אחד בעולם האמיתי, הרי שעתה ביקשה להפנות מבט אל הפיל שבאמצע החדר. אולי הנושא שדומה שתמיד היה מונח עמוק בלבבות, פועל ברקע של הכל: השואה. כישרונם של חברי הלהקה להעניק מבע ריאליסטי עם מלל קקופוני כמעט ועם מוזיקת ת'ראש-דת' מהירה, מתכתית וממוכנת המשלבת קרעים של מלודיה עוצמתית, החלו מופנים אל הנתיב הזה והתוצאה החשובה לא איחרה לבוא.
נקודת המפנה ביצירה של Salem - Millions Slaughtered
Millions Slaughtered היא בעיני קלטת-הלייב מהמשובחות שהוקלטו על פני האדמה המטאלית, הקלטה שלא נס ליחה עד ימינו. עד היום, ברטרוספקטיבה של מעל 30 שנים, הדמו הזה נתפס בעיני כמעשה גאונות שהקדים את זמנו, בעיקר בהחלטה הכה נכונה להנציח את השירים הללו בלייב דווקא – על כל האנרגיה המטורפת הבוקעת מן ההופעה המכוננת הזו. כמו חומר-גלם של מפץ היסטורי בעת המעש, תיעדה ההקלטה הזו דקה אחר דקה את מה שלימים יובן שהינו המפנה המשמעותי ביותר ביצירה של Salem. הדמו הזה כתב מחדש את היחס היהודי-ישראלי אל השואה מזווית שטרם נודעה עד כה, לא באופן פופולרי-מוזיקלי על כל פנים. עד לימים הללו, היה המנעד הרגשי הישראלי-יהודי המתייחס לשואה כמעט תמיד מונוכרומטי וצר סרט: עצב עמוק, יגון בלתי נתפס שלעולם אינו מצליח למלא את הסאה. הצדקתו העצמית של מעמד נפשי זה לא צריכה הייתה שום נימוק, היא הייתה מובנת מאליה. וזו בדיוק הייתה הבעיה, נוצר כאן כלא הרמטי של רגש חסום: ההסתפקות בעצב עמוק בלבד נוכח הזוועה הבלתי נתפסת אינו מותיר מקום לשום הבנה לסדוק את המעטפת החונקת של היגון. המעשה של Salem היה הפטיש המכה בקירות הזכוכית. היה זה כמו צמיחה מלמטה של עמדה עברית בוטה ולא מתחמקת שכמו הלחינה במוזיקה ובמילים גולמיות את ההדים של הפרופ' רבקה שכטר שקראה להתבונן אל מעמקי החשיבה הנאצית ולהבין את עוצמתה מבפנים ואת מה שחולל את האיבה בין היהודיות לגרמניות, כלשונה. גם בעולם הכה הדמו הזה גלים. הלהקה, שעמדה אז בקשרים עם Mayhem הנורווגיים, החלה לקבל תגובות מוארג ויקרנס שהתרשם מהחומרים עמוקות, אך סלד מהליריקה. התכתבויות נשלחו בין הצדדים, והסוף ידוע (תשובת Salem המבהירה לנ"ל את דעתם על אידיוטיותו ומעטפת הנפץ ששלח הלה בתגובה – והשאר ידוע וסופר כבר אינספור פעמים).
אני זוכר תגובות ראשוניות של חברים מהמעגל הקרוב אלי ליצירה של Salem. מבין אלו שאהבו את המטאל תמיד נשמעו מילות ביקורת פה ושם. היו שאמרו שזו בעיה ליצור מוזיקה כזו בהקשר של השואה; מבין אלו שלא הכירו אותם, היו תגובות סולדות אפילו יותר. היו כאלו שאף סברו שהם "מעריצים את השואה" או משהו בסגנון, סתם כי הם "ברברים העושים מוזיקה ברברית". בכך גילו הללו שבהבנה אינטואיטיבית – מוזיקה כזו בוודאי שייכת לאנשים שהתודעה שלהם שבורה ובלתי אנושית. תגובה זו, דווקא בגלל אי ההיכרות והבורות העומדת בבסיס שלה, דיי מסקרנת בעיני. היה בה מעין צוהר עבורי כמי שמאוד אהב את המוזיקה להתבונן על החוויה הרגשית של מי שנותר בחוץ. היה זה כאילו Salem הלחינו את הפסוק: "וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו׃". פסוק זה לקוח מתוך הסיפור המופיע בתורה על יצחק בנו של אברהם המבקש לברך את בנו בכורו עשו, ולבחור בו כמי שימשיך את השושלת היסטורית של האומה הישראלית. אלא שבהנחיית אימו רבקה הוכנס יעקב אל אביו כאשר הוא מחופש לעשו ולקח את ברכת אביו במרמה. הזיהוי האינטואיטיבי של המטאל ככלי השייך לברבריות – "ידי עשו" – וההפתעה מכך שיהודים-ישראלים עושים בו שימוש – "הקול קול יעקב" – היא אינטואיציה ארכיטיפית מעניינת מאוד לטעמי. ואולי באופן מעניין זה בדיוק מה שעשו Salem במובן מסוים.
הביא את הקו המטאליסטי שהחל בדמו Millions Slaughtered הזה לכדי שלמות
העיסוק בשואה, ועוד מזווית מוזיקלית של מטאל קיצוני נתפס לא פעם באופן אינטואיטיבי בקרב מי שאינו מן המעגל המטאליסטי כהתרסה. החוויה המיידית במפגש עם המוזיקה הזו היא של ניכור, זעם, בוז ויריקה אל הבאר ממנה שותים הנערים. במובנים רבים Salem היו החלוצים של היציאה אל מחוץ לחומות: שיריהם עסקו במוות, באי ההבנה העמוקה של העולם שסביבנו, בסבל האנושי בתוך המחנות, בעינויים, בהשמדה, בפלקט הנאצי של החיילים הגרמניים ובגורלו של העם היהודי.
מילות השירים, נוקשות, גולמיות ונטולות במכוון כל מלודרמטיות מחופשת – לא הכילו כמעט שום יומרה לירית; המוזיקה בדמו נחווית כהתפוצצות אימפרוביזורית של שגעון הנפשות, הסערה המתחוללת בנפש הניצולים, של אותה העזות שנותרה מול עשן המשרפות המסרב להפסיק לעלות אל על, גם 45 שנה (דאז) לאחר שהובקע הגיהינום ההוא.
לימים תיצור הלהקה את Creating Our Sins האלמותי ולאחריו את האלבום ב-ה' הידיעה שהיה יצירת המופת שהשכילה לאזן את היכולות המלודיות והמטאליות של הלהקה לכדי יצירה שיש בה הכל: מן המעמקים של הכאב והזעם ועד לנקמה והנימים הנפשיים של ניצולי השואה, מבעד לעיניהם של בני הדור השני.
האלבומים המאוחרים יותר כבר נטו מעל לקו העמוק שהבליח ב'קדיש' ונעלם כמעט לחלוטין לאחריו – כיאה ליצירת מופת יחידאית מעין זו. הגישה ה-Doom-Black-ית של Creating Our Sins נטשטשה זה מכבר ועוד יותר נטשטש הסגנון המכאני-גולמי-מתכתי המהיר והמלחמתי שהבריק ב-Millions Slaughtered. ועם זאת, כמו חרב באדמה חרוכה ועשנה, הותיר הדמו הזה את חותמו על עשיית הלהקה עוד שנים רבות. לא מקרה הוא בעיני שאף בחידושים מאוחרים למדי אותם הוציאה הלהקה מתחת ידיה, שבו והופיעו שירים ישנים בביצוע מחודש המהדהדים את אווירת הדמו המופלא הזה (Old Wounds למשל).
טיבן של יצירות מופת הוא שהן נדירות. לו היה העולם כולו מדהים, לא הייתה האיכות ניכרת והיה זה כאילו כל העולם הוא בינוניות אחת גדולה. זכינו שצמחה מתוכנו להקה שהייתה לבלי ספק הכובש-החלוץ שלפני המחנה, המסמנת את העתיד בזמן שאחרים אינם מסוגלים אפילו לדמיין שהוא קיים.
*
יוסף בן עוז
שבט, ה'תשפ"א
(ינואר 2021)
[1] מי שמאיתנו זוכר את השירים של Napalm Death שכיכבו במצעדי הפזמונים הבריטיים...
[2] אפשר כמובן להתווכח על הטענה הזו. אפשר להגיד – Venom, ואפשר Hellhammer ולטעון בצדק שגם הם יצרו כבר אז בלאק גולמי וראשוני, וזה אכן נכון (במיוחד ביחס ל-HellHammer). ובכ"ז, מבט מעמיק מראה ש-Salem היו בשלים לאין ערוך הן מבחינת המוזיקה והן מבחינת הגישה האמנותית.