הרומאים באים, שוב | מאת: נועה ארצי

Venomous Skeleton ו-Demonomancy בלבונטין 7 – 18/10/2018

Venomous Skeleton,

הוא שם זדוני לחבורה זדונית שמתחמקת להופעות כלהקת חימום אבל תמיד מצליחה לגנוב את ההצגה. הם כבר עשו את זה בהופעה של Venenum ובמידה מסוימת זה קרה גם הפעם, ביום חמישי האחרון במועדון לבונטין 7, בערב הופעה יחיד ומיוחד של להקת Demonomancy. אני חייבת להודות שהם היו עוד סיבה טובה בשבילי לבוא.

ולמי שטרם זכה לחוות את התופעה הנזכרת לעיל, השלדים הארסיים מנגנים בלאק דת' מערבולתי ותהומי אשר נדמה כי מגלם בצליליו את פחדיו הקדמוניים של האדם מפני הנסתר בין הצללים, במעמקי הים ובשאר הפינות האפלות של העולם, כפי שרק סיפוריו של ה.פ. לאבקראפט ודומיו השכילו לתאר. לא לחינם כתב פעם ניטשה: ”וכשאתה מביט אל תוך תהום, התהום גם מביטה בך בחזרה" – כעין מערבולת הגלים המעטרת את עטיפת אלבומם הראשון שיצא -2016.

וכיאה ללהקה המגלמת את אימת התהום הבוהה בך, הללו ניחנו בסולן עם קול שנשמע כבוקע ממעמקים, מלווה בצוות נגנים אשר סיפקו ביצועים וירטואוזיים ומדויקים. מערת הלבונטין, שאף היא זרועה פינות אפלות, סיפקה את התפאורה, ונדמה כי אף את התווך האקוסטי ההולם לצלילים שבאותה העת עלו מהבמה. אפילו הצלחתי לשמוע עת קווי הבס המנסרים, אשר ללא ספק היוו את אחד האלמנטים שהפכו את הביצוע שלהם למה שהוא היה באותו הערב.

אני יכולה לאומר בלב שלם שהחבר'ה האלה, יחד עם זוג הצלעות הנותר במושלש הבלתי מקודש, הרי הם Mortuus Umbra ו-Har, בהחלט מהווים את הגרעין הקשה של עילית האקסטרים מטאל המקומית. כל הופעה מזכירה לי מחדש עד כמה הם מהוקצעים ומסורים לז'אנר. כבוד אמתי לסצנה המקומית.

אחריהם עלו Demonomancy.

Demonomancy - ויטואוזיות של הבי מטאל בתוך דת’ מטאל חורך

דמונומה...מי? אני מאוד אוהבת אקסטרים מטאל איטלקי ו- Demonomancy מנגנים יפה, אבל האלבומים הראשונים נשמעים כמו בלאק דת' מזן די גנרי. לעתים קצת יותר בכיוון הריטואליסטי והמהדהד נוסח Grave Miasma, שאף אותה זכיתי לראות בלבונטין, ולעתים בכיוון הנוטה קצת יותר אל עבר ביסטיאל חביב. במבט ראשון לא היה נראה שהם מחדשים המון...עד שהגעתי לאלבומם האחרון, Poisoned Atonement.

Demonomancy - שעשועי רוקנ’רול בתוך דת’ מטאל מטורף

בשביל דבר כזה הייתי מוכנה לחזור הביתה ב-3 לפנות בוקר.

נדמה כי בשירים אחדים, מצע הבלאק דת' המהדהד נשא על גבו השפעות ת'ראשיות ורוקנ'רוליות. פתאום יש לך מקצבים לא שגרתיים וקולות רקע שמצטרפים לך לפזמונים מדוקלמים, קליטים וכל כך כיפיים שמיד מסגירים את ארץ המוצא. כמו גרסה מרושעת, מכוערת ונטולת מעצורים לשעשועים הרוקנ'רוליים של Spite Extreme Wing. הכל שם מנוגן בווירטואוזיות יתרה, מבלי לוותר על להט הביצוע ונארז לכדי הוצאה בעלת replay value שלא היה מבייש את שאר הלהקות האיטלקיות שכבשו לי את הפלייליסט בעת האחרונה.

תחושת הרשע האותנטי המתפרצת מהאזנה ראשונה החזירה אותי לפעמים הראשונות ששמעתי מטאל בחיי, עם אותו חיוך זדוני, בלתי מובן אך כנה עד כאב שנמרח בלי משים על שפתיי. הצלילים והמקצבים הסוחפים מזמינים להתמסר כמו שכבר הרבה זמן לא התמסרתי לדבר מה.

ומה באשר לשואו? ובכן החבר'ה נותנים שואו מגניב בהחלט! מתי בפעם האחרונה יצא לכם לראות בארץ או בכלל, להקת מטאל מודרנית ומהוקצעת שעולה לך לבמה בלבוש באמת מסורתי, עם חגורות קליעים, אפודות עור וצמידים עטורי ניטים וכמובן אש בעניים בפנים המרוחות בצבעי מלחמה? זהו מראה מלבב באופיו הנוסטלגי, בנוף השומם בו כל להקה המתיימרת לסאונד מהוקצע כמותם הולכת על לוק, שבתורו מתיימר לתחכום ולבגרות – כי כל השאר "זה סתם פוזה". כפי שכבר כתבתי בעבר, אני יכולה להבין את הסיבה לכך, אבל באיזשהו מקום אני מודה שהתגעגעתי לרוח המרד הנערית שבמראה הזה. דרושה מידה מסוימת של נאיביות מודעת כדי לעטות סגנון זה באותנטיות ובביטחון, מבלי להיראות כמו קלישאה שחוקה.

אבל הסאונד לא היה כל כך מגניב. הוא היה רזה מדי. זה גרם לכל השירים להישמע קצת יותר מדי כמו שיבוטים של Celtic Frost/Hellhammer/Venom. הלבונטין לא כל כך הצליח להעביר את מצע השחור על גביו הם בחרו לדהור, אשר שילובו עם האופי הרוקנ'רולי הנ"ל תרם לסאונד המאוד ייחודי של הלהקה. זה גרם לי לתהות על ההכרחיות של אותה ריאקציונריות מוזיקלית להמשך קיום הז'אנר ועד כמה אנחנו באמת יכולים לחדש. האם ניאלץ להיתקע לעד בגלגל טחינת מים של סגנונות קיימים ושילובי סגנונות המוכרים לנו עוד מהאייטיז? האם אנחנו בכלל צריכים לרצות איזושהי חדשנות או שכמו במוזיקה הקלאסית, עדיף לא לכפור במסורת האבות? כי גם במסגרת סגנונית מסוימת, עדיין נותרו אינספור אפשרויות...

בסופו של יום, Demonomancy התחוורו אלי כתגלית

כאמור, לא זכיתי להכיר את Demonomancy טרם הופעתם בארצנו הקטנטונת. בסופו של יום הם התחוורו בפניי כתגלית לא רעה בכלל. על מפיק אירועי תרבות אמתי להיות איש בעל טעם וחזון לאמנות איכותית השואף לעצב את הקהל המקומי על פי חזונו. נדמה שאת זאת מר אלנדר עושה בהצטיינות יתרה. לפי הבנתי, חברת "דיבוק" אשר בהנהלתו פועלת בראש ובראשונה מתוך חזון ורוח. מי יתן ומפעלו יתרחב לכדי מוסד השם את ארצנו הקטנטונת על מפת האקסטרים מטאל העולמית יחד עם יוון, איטליה ושאר מדינות אירופה הנושקות לים התיכון.

*

נועה ארצי
אוקטובר 2018

רעש חי