מסע אל היסודות של החלודה האנושית | סיקור הופעה, מאת: יוסף בן עוז
האופטימיות האנושית של שלהי המאה ה-17 באירופה עם זריחתה של התקופה הרומנטית באמנות ובמוזיקה, אופטימיות שצמחה על רקע ראשיתו של עידן הנאורות כבר בעת החדשה, הניבה את מה שלימים אפשר יהיה לכנות המנעד המרתק ביותר של היצירות האמנותיות כולל מוזיקליות. זו תנועה תרבותית ואמנותית המשפיעה עלינו עד היום למעשה. תקוות גדולות ליוו את האנושות בצעדיה הראשונים בצאתה מחשיכת ימי הביניים הארוכה ואירופה החלה לשגשג בצבעוניות אין קץ.
אלא שעד מהרה התקוות הגדולות החלו להיסדק. המהפכה התעשייתית והכניסה ההדרגתית של העולם אל המודרנה – זו אשר הבטחת החיים המאושרים שלה שקעה והלכה לאט לתוך עולם לוחמני ומנוכר כלפי כל, בד בבד עם זוועות מלחמות העולם הראשונה וביתר שאת השנייה, סדקו ללא רחם את האופטימיות הבתולית הזו. לאחר אלפי שנות היסטוריה מה שנדמה היה כראשיתה של תקווה לפריחה כלל אנושית הלך והצטייר כקטקליזם המצליח לעורר את היצרים הברבריים והאנוכיים ביותר של המאפליה האנושית.
האחווה? התחלפה במלחמות אפוקליפטיות בהיקפן ובעוצמתן; החירות? התחלפה בעבדות אינסופית, בנאמנות עיוורת למכונה פוליטית משומנת; המהפכות הפנימיות? הן לא הולידו שום שינוי אלא אדרבה שיקעו את מוביליהן עמוק אל תוך חשיכות חדשות ומרחיקות לכת בהרבה יותר ממה שהפכו כנגדו; הרצון הטוב? התחלף בדיסאילוזיה.
הבטחת האושר ושיברה | צילום: יוסף בן עוז
כך, כבר בשנות השישים ובמיוחד בשנות השבעים החל להופיע באירופה "גל חדש" של מוזיקה. הפאנק, הניאו פולק, הניו ווייב, הגות'יק, המטאל ולימים גם האינדראסטריאל והנויז והיום גם הגל המאוחר של הפוסט רוק והפוסט מטאל – כל אלו נולדו על ברכיה של אנושות מאוכזבת. מודרניזם פינה עצמו לפוסט מודרניזם, שככלל ביטא את ההתרחקות מכל בטחון שהוא בתקווה אנושית, באופטימיות או ברצון טוב.
אם הזרם הרומנטי הפריח את הפוזיטיביזם, הרי שהזרם החדש המאוד מקיף שתיארנו כאן (כנראה קצת בהכללה רחבה מידי, אבל רק כדי להעביר את הנקודה) הדגיש את הנגטיביזם. ושמא לא ממש נגטיביזם כי אם אכזבה, שהתפתחה והלכה אל תוך דיסאילוזיה במובן היותר עמוק וחסר אונים שיש, שהתפתחה בתורה לתוך אדישות וקרירות הלב.
הנפש המכווצת של היוצרים והאמנים ביקשה ליצור מתוך הדיסונס החדש הזה. סוגות מסויימות מבטאות טוב יותר את התחושה הריקנית והעמומה הזו, את המרחק הקר ההוא של הנפש מהעולם המפותח והמתקדם עד לכדי שיגעון בחיצוניותו והנעדר אנושיות במעמקיו. הייתי אומר שבמטאל האינדאסטריאל הטוב והישן של תחילת שנות התשעים ביטא יפה את המגמה הזו. גם הפאנק עשה זאת במיוחד טקסטואלית אבל גם מוזיקלית.
אלא שבכ"ז ישנן סוגות שמצליחות באמת ללטף את הלב הפועם של האוונגארד המנוכר והדקדנטי הזה. אם תשאלו אותי, אז השכונה הקרה והמנוכרת ביותר שמציירת את העולם הזה היא השכונה של ה- סלאדג' / דום-אינדאסטריאל / דרון-אקספרימנטאל.
אני מודה שכמטאליסט שגדל על נעורים של ימי שנות התשעים עם מנעד מטאליסטי של ת'ראש – דת' בואכה בלאק ודום מטאל, האזורים הניסיוניים והיותר דרוניים של המטאל היו רחוקים ממני, כאז כן היום. חלק מהסגנונות הללו הם לחלוטין רדוקציה מוזיקלית בהתגלמותה: מסע צלילים מינימליסטי עד לגבולות המוזיקה כמעט שמגדיר מחדש מה זה חושך. שנוגע בו בידיים מלוכלכות.
ביום חמישי 19.5.16, מתוך סקרנות של ילד, הלכתי למרתף החריף-מתוק של הלבונטין 7 כדי להכניס את עצמי למסע הזה בשכונה הקרה הזו. עוד שבר אחד בפאזל. שריטות חלודות במרוץ המחורבן של הקיום. המסע הזה הופך את הסקירה שתקראו פה לקצת יותר מסקירה סטנדרטית, לפחות עבורי. זהו סוג של התבוננות אישית מתוך כל מה שהחיים מציעים לך ומתוך מה שלי נדמה כמו רצפת הבטון של היצירה המוזיקלית. לעמוד ליד הקו של הסוף ולהציץ החוצה.
בערב ההוא הבטיח הלבונטין 7 הופעה של הרכב בריטי שטרם שמעתי עליו לפני כן, בשם Khost. ההרכב הזה הוא צמד (אנדי סוואן ודמיאן בנט) המגיע אלינו מברמינגהם שבבריטניה ואחרי שני אלבומים מלאים לשתי הופעות בתל אביב ובירושלים. Khost עושים משהו שהם עצמם מכנים אותו "מטאל ניסיוני" (AKA Experimental Metal), אבל קשה להימלט מהתחושה שיש כאן למעשה הרכב ניסיוני המשלב דרון עם גיטרות סלאדג' עמוק ורצפתי למדי על גבול הפיונראל דום לפעמים רק שלא נשמע ממש כמו פיונראל קלאסי אלא כאמור, הרבה יותר כמו איטיות פיונאליסטית על רקע של יצירה אקספרימנטאלית במהות שלה.
כסוג של חימום, הופיעו בערב הזה גם vAv הישראליים (שאף בהם לא פגשתי מעולם, עד שאופיר המתופף הסביר שאכן חומרים שלהם עדיין אין בנמצא עד שיסיימו מיקסים בקרוב) המנגנים אף הם משהו שאפשר לכנות אותו דום-אינדאסטריאל מאוד יסודני, ותיכף ארחיב.
"חימום" נוסף היו להקת Dukatalon החביבים עלי במיוחד שכבר סיקרתי אותם בנעימים בעבר כולל חיוכים מתחנפים לצפריר הסולן ושחרור משפטים מחוזיים כמו "אתם מהחשובות שבלהקות הסצנה ההכבדה בארץ היום" (אבל צחוקים בצד – התכוונתי לכל מילה. הם לחלוטין הבטחה מבחינתי, בעיקר הבטחה לעתיד מוזיקלי מעניין יותר בארצנו הרוחשת).
אני אומר ש-vAv ו-Dukatalon הוכתרו כלהקות חימום, רק אולי כי מארחים פה את היוצרים הבריטיים שהובילו את הערב הזה למעשה. אבל אני אומר זאת בערבון מוגבל: בעיני, שני ההרכבים הישראליים פה היו לחלוטין חלק אינטגראלי ומשמעותי מהערב הזה ולא אקט חימום לבדו. זו הסיבה שהחלטתי לסחבק אותם בלבבי עם המתארחים הבריטיים מפאת חשיבותם של כל שלושת המופיעים בתכלס.
ראשונים עלו vAv. הרכב מסקרן למדי שאני מוכרח להודות שלא הצלחתי לעכל אותו לגמרי. היצירה של ההרכב הזה היא סוג של גיטרות בסאונד סלאדג'י משהו מנוגנות במונוטוניות כמעט קקופונית על רקע ליווי של תופים מאוד איטיים ומתכתיים בחוויה שלהם. המבט בעיניו של הסולן כמעט שמקפיא לך את הדם. תורמת לכך מאוד התחושה האינטימית להחריד של המרתף הלבונטיני שאתה כמעט חש שהוא מביט לך לתוך העיניים ומעבר.
מה אומרות העיניים? | צילום: יוסף בן עוז .vAv
vAv מסקרנים אותך כמעט מייד כשאתה נתקל בלוגו שלהם. מיעוט הידיעות האינטרנטיות אודותיהם הפך אותי לסוג של נברן רשת בשבוע שלפני ההופעה. חפרתי וחפרתי הרבה אך העליתי מעט. ממה שהם מספרים על עצמם הם להקת דום. אבל אני שמעתי כאן משהו הרבה יותר יסודני מדום. אני חושב שאם מחברים את הנקודות יוצא ש-vAv הם משהו חדש למדי פה. העדרה הכמעט מוחלט של המלודיה מהיצירה שלהם, בנוסף למינימליזם האמנותי הוא תערובת שהעלתה אצלי בלב את המחשבות ההיסטוריוסופיות שהקדמתי איתן בתחילת התיאור שלי. זו הפואמה של הניכור האנושי, מנוגנת בצלילים מתכתיים נטולי הרמוניה כמעט לחלוטין.
הפסקונת. במה אחת פושטת ולובשת צורה. הפסקה לשתייה או עליה לנשום אוויר נטול חדוות מרתפים. ו-Dukatalon עולים. החברים של Dukatalon מנגנים משהו שונה לחלוטין. אמנם השכונה הסלאדג'ית נותרה משותפת אבל הם לוקחים אותך למסע חשוך מהצדדים העוצמתיים שלו, ופחות מהצדדים המנוכרים שלו. יש ניואנסים בחושך, אתה לאט לומד להבין. פעם צפריר אמר שהם מנגנים מוזיקה שמחה לאנשים עצובים. יש מצב שההיפוך הזה הוא ישר.
מוזיקה שמחה לאנשים עצובים | צילום: יוסף בן עוז. Dukatalon
כולם נותנים הופעה קצרה. השעות של הלילה קטנות כבר והבמה מתכוננת לצמד הבריטי שעולה בלי מניירות מיוחדות. Khost עושים מסע מסומפל ומלוכלך שנחווה כמו חומת של סאונד למעשה. בצחוק אמרתי לעצמי שקצת קצת מזכיר לי את ההופעה של ה-Swans שהייתי בה לפני אי אילו חודשים, רק מהצד המטאלי יותר של היצירה. ציוד ההגברה כמעט ולא יכל לתדרים הנמוכים שרצו שם ואתה הרגשת את הרעידות מפעימות לך את החזה ברעד עז. קצוות השערות (המעטות) שעל ראשי נעו ברטט מהבסים העמומים שמערכת ההגברה בקושי רב יכלה להלהיט אותם. בשלב מסויים אתה לא מבין לגמרי אם יש פה עוצמה של הפיזיקה של מערכת ההגברה או שיש פה ניקוי הלב במעיין קתרזיס מוזיקלי חשוך ונינוח.
אקספרימנט של חושך | צילום: יוסף בן עוז .Khost
כך או כך – גם Khost וגם vAv נחוו אצלי כמו מסע שעוד מתהלך אצלי בפנים. מחוספס וכמעט לא מתעכל – האקספרימנטליזם הזה הוא היסודות החלודים של הקיום.
היסודות החלודים של הקיום.