לצאת מן היער

מחשבות בעקבות ההופעה: In the Woods… - ROME - Zeresh | מאת: יוסף בן עוז

בהפקה מרעננת (ויוצאת דופן, יש לציין) מבית Raven Metal הועלו בליל מוצ"ש (24.6.23) שלושה הרכבים על בימת "האזור" להופעה שמצד אחד הייתה מהנה ואף מיוחדת במינה, ומצד שני מכאיבת לב ומעוררת תובנות. שני המופעים הפותחים היו של Zeresh הלוא היא תמר זינגר שהיא יוצרת דיי מיוחדת בנוף הניאו-פולקי (דארק-פולק אם נרצה נורא לדייק) הכמעט ולא קיים בארצנו; ושל ROME, הרכב ניאו-פולק לוקסמבורגי ותיק למדי (ומאושיות הז'אנר) שהגיע הפעם כמופע יחיד של הסולן בצירוף הגיטרה האקוסטית בלבד (בלא הפריקשוניסט). את המופע חתמו כוכבי הערב – הלוא הם להקת In the Woods… שהיא תופעה מורכבת אשר זר לא יבין אותה בלא מפת דרכים בסיסית להתמצא בתהפוכותיה המוזיקליות. אם שני המופעים הראשונים העניקו חוויית לייב המצופה מהם בסופו של דבר, הרי ש-ITW בלבלו את כל החיישנים. כך, למשל, חלק ממכריי עימם שוחחתי לסירוגין בערב המופע, מטאליסטים משופשפים ומנוסיי הופעות, גילו את אוזניי כי ההופעה הזו של ITW היא עבורם הפעם הראשונה(!) שבה הם בכלל שומעים משהו מן הלהקה הזו בעודם מנסים להבין את המתרחש על הבמה ולתהות על קנקנו של ההרכב. אחרים, שהכירו בעיקר את החומרים המאוחרים יותר דווקא, הרימו גבה כמעט בכל פעם שנוגנו השירים ה"ישנים" של ההרכב, ולא הצליחו להבין כיצד זה אותו ההרכב בדיוק מחולל פרוג-רוק מתקתק וכמעט רומנטי למשך כמה דקות ועובר מייד אח"כ לנגן ורסיה אוונגרדית של בלאק מטאל קוויי צווחות. ערפול זה היה (בין יתר הדברים) הסיבה העיקרית שכתבתי את הסקירה שלפניכם. בעיקר כדי לברר לעצמי כמה דברים.

על רקע השונות המוזיקלית של שלושת ההרכבים (בהמשך ניגע קצת בשונות הניכרת אף בין שני הרכבי הניאו פולק של הערב), מעניינת היא הבחירה של ההפקה בציוות המשולש הזה לבמה אחת בערב אחד: בעוד ששני היוצרים הראשונים העניקו חוויית "סינגרס/סונג-רייטרס" שגבלה בהקראת שירה על מצע של גיטרת רקע ושלמעשה העתיקה את מרכז הכובד של המופע מן המוזיקה אל היוצר ואל הליריקה, הרי שלהקת ITW הייתה בפועל מופע-בופה עשיר שפשוט רץ על כל הסקאלה: מפרוג-רוק ועד דת' מטאל; מבלאדות ועד דום-בלאק-פגאני (עכשיו המצאתי).

קודם כל ובסיכום הכל: השורה התחתונה בסלט המוזיקלי של הלילה הזה היא שההופעה הייתה חוויה משובחת בהחלט. השונות, המנעד וכל מה שאמרנו כאן למעלה – לא רק שלא גרעו בסיכומו של דבר מאיכות התוצאה ההופעתית, הם רק העצימו את ההקשר שמצא כל יוצר על הבמה בתוך הערב הזה ואת התרומה הייחודית שלו אליו. בנוסף, הקשר המיוחד שנוצר בין היוצרים לבין הקהל עקב הממדים הביתיים של המועדון שנבחר לארח את המופע חוללו בתורם אווירה כמעט משפחתית; אחרי ככלות הכל מועדון האזור בנוי בסופו של דבר כמו סוג של דירת 3 חדרים עם במה, שירותים ובר אקטיבי, וההופעה נחוותה כמעט כמו הופעה אישית של היוצרים אצלך בבית.

אבל מספיק עם ההקדמות. צריך להתחיל מההתחלה.

זרש

דוידאבי ותמר זינגר במופע משותף על הבמה (מתוך הפייסבוק של האמנים)

זרש הינו אחד מפרויקטיה הרבים של תמר זינגר, אשר ביחד עם מיכאל זולוטוב[1] וולאד שוסטרמן לסירוגין יצרו ויוצרים בארץ מוזיקה שכמעט אין לה אח ורע מבחינת הסגנון והביצוע. בעוד שמרבית המטאליסטים בארץ שגם קמים ועושים מוזיקה נוטים לנגן מטאל בעיקר, גם אם ברפרטואר האישי שלהם רשומות אי אילו להקות ניאו פולק חוצניות, תמר מרגישה הרבה יותר בנוח כיוצרת בתוך מה שנהוג לכנות "סוגות הלוויין" של המטאל: ניאו-פולק, נויז, דארק אמביינט וכו'. זרש הוא הפרויקט שנראה שמעסיק אותה יותר בזמן האחרון אך קדמו לו Cruel Wonders (בשיתוף עם ולאד שוסטרמן) ונקרומישקה – פרויקט דארק-אמביינט ייחודי אותו רקחה עם מיכאל זולוטוב. זאת כמובן מלבד השתתפותה הפעילה במסגרת הפרויקט רב המשתתפים Autumn Tears שהוא מעין אוסף של אמנים רבים מהתחום לכדי אלבום אחד.

בערב הזה אירחה תמר את דוידאבי דולב (סולן Subterranean Masquerade ושותף בפרויקטים רבים נוספים), שילוב ייחודי שהעניק למופע הזה דינמיקה מסקרנת שלא היינו פוגשים כנראה באלבומי האולפן, למרות שהשירים שנוגנו בלייב היו אלו שהוקלטו איתו ביחד באלבומי האולפן עצמו - אך אין דומה דין הופעה לדין הקלטה אולפנית, בייחוד כשמדובר בשיתוף פעולה אינטואיטיבי כמו שהיה במופע הזה. תמר (זרש), כהרגלה, מלאה ברגש ושופעת כנות והדבר נסך את השפעתו המטיבה גם על דוידאבי, שזרם עם האנרגיה הבימתית שלה בכל לב. המופע היה חד משמעית הרבה יותר מחימום, מושג שייתכן שאין לו שום משמעות ממילא, והיווה הקדמה ראויה לוותיק הניאו פולק ג'רום.

הניאו פולק של זרש, במיוחד כשהוא מנוגן בלייב עם גיטרה בלבד, אינו מצריך היכרות מוקדמת בגלל הפשטות של ההגשה. זהו יתרון וחסרון כמובן: היכולת של הקהל להתחבר אל המוזיקה היא אמנם מיידית, אך מצד שני טמונה פה הסכנה למי שהגיטרה היא עבורו הכלי היחיד, שמא יהפכו השירים שלו לנעימות אפרוריות הנשמעות כולן אותו הדבר, ובכך להשתכח מלב. זרש לא נופלת לבור הזה בגלל עודפי הרגש והכנות כפי שאמרנו, ומצליחה לייצר מוזיקה מגוונת ואף להעביר אותה הלאה על הבמה בהצלחה לא מבוטלת. ועם כל זאת – היצירות האולפניות שלה הן בעיני חוויה עשירה יותר מההופעות החיות. משהו בהאטה הנובעת מהמוזיקה האולפנית הזו יש ביכולתו לעצור לשעה קלה את שאון המרדף הקיומי ולהניח אותך בעולם של סאונד שאי אפשר לתפוס אותו מבלי להתמסר אליו, נקי מהפרעות הקשב הטכנולוגיות הסובבות.

ROME

ג’רום והגיטרה - חיפוש מוזיקלי אחר אירופה שאבדה

ג'רום לבדו ניגן על הגיטרה ושר את יצירותיו אל קהל שהראה לו חיבה יתירה במופע הזה שהינו השלישישל ROME בארץ. הניאו פולק של ROME שונה מאוד מזה של זרש, באשר הוא מציע חוויה הרבה יותר אירופוצנטרית (הן מבחינת המילים של השירים והן מבחינת הרגש המועבר בהם). שינוי הכיוון ניכר היטב גם במופע החי כמובן. בזרש הליריקה עוסקת בנבכי הנפש ובמשחק לירי-מוזיקלי עם רעיון המוות על גווניו. כל זה מעצב את היצירה שלה כמבע הרבה יותר נוגה ומלנכולי של הניאו-פולק. אצל ROME הסיפור הוא שונה: המופע כאן הוא מעין חיפוש מוזיקלי אחר אירופה שאבדה ושבניה מתגעגעים אליה. תמה זו בולטת ברבות מיצירות הניאו פולק לדורותיהן, במיוחד בחלקה הצפון-מערבי של אירופה, והיא בלא ספק אחד מהתרגומים המוזיקליים עתירי הרגש ביותר של מה שמתחולל בלבבות ובנפשות של התרבות האירופאית לאחר מלחמת העולם השנייה.

בלי הפרקשיוניסט, בלי ההפקה האולפנית ורק עם גיטרה בידו, ג'רום של ROME מעביר הרבה פחות מן העוצמה העולה מאלבומי האולפן, אין מה לעשות. ובכל זאת המוזיקה היא רחבה ומעוררת עניין, וההופעה היא הזדמנות לחוות שירים חיים העוסקים ברוח, באסתטיקה ובמחשבה של התרבות האירופאית. החיבור האינטימי של הקהל הלא רב של ההופעה אל היוצר שעל הבמה במן כמעט מגע או כמעט קשר עין, עושה את שלו וההופעה של ROME אם אך מטים לה אוזן, מעיפה אותך רחוק בעודך נסחף על צלילים משובבי לב.

In the Woods…

גולת הכותרת של הערב.

ככלל, יצירתה של הלהקה מתחלקת לשני חלקים המופרדים זה מזה בכ-15 שנים של דממת אולפן (תלוי איך סופרים). ההרכב הזה הוקם ב-1992 ובמשך כ-8 שנים יצר שלושה אלבומי אולפן מלאים ומבחר של סינגלים וקומפילציות אולפניות שונות – רובן ככולן משחק עם אותם החומרים בפורמט משתנה. לבד מכל אלו, ראוי לציון מיוחד הדמו החשוב The Isle of Man שחומריו היוו בסיס לחומרים המאוחרים יותר של הלהקה. שלושת האלבומים הראשונים היתוו את הקו ההתחלתי של ההרכב של מסלול התפתחות איטי ומבוקר שראשיתו בדת'-דום מטאל גולמיים ומלאי רגש בצורה בלתי שגרתית ומיוחדת במינה שכמעט ואין לה דימיון ביצירה המטאליסטית (למעשה עד היום), ועד לסגנון שאפשר אולי לכנות אותו סוג של פרוגרסיב דת'-דום, אם נתעקש לקפסס את היצירה של הלהקה המיוחדת הזו רק כדי שיהיה לנו נוח לשוחח עליה.

בשנת 2000 פסקה למעשה הלהקה מלהתקיים, וחזרה לנגן רק ב-2016 ביוזמת המתופף (היחיד שנותר מן ההרכב המקורי). אלבום החזרה לחיים שלהם Pure הדגים כבר סגנון מוזיקלי השונה משמעותית מקודמיו, וניכר כי בחייה של הלהקה הזו נפתח עידן אחר וחדש. עקבו לאלבום הזה עוד שני אלבומים נוספים: Cease the Day (2018) ו-Diversum (2022) – האלבום האחרון לעת עתה של הלהקה, שהוא כנראה הפנינה המלודית ביותר ברפרטואר שלהם.

אבל החלוקה שתיארנו כאן היא פורמליסטית מאוד. בעומק הדברים, ומתוך האזנה קשובה למוזיקה, אין פה באמת תקופות; בתוך יצירתה של הלהקה עומד לו זקוף מגדל-העוז של חייה – האלבום הראשון – יצירת מופת אל-זמנית שריחוקה המוזיקלי מן הסגנון המאוחר יותר בולט מאוד אפילו כנגד שני האלבומים האחרים מן התקופה הראשונה שלהם (קרי Omnio ו-Strange in Stereo). חרף ייחודיותם של שני אלו (ובמיוחד Omnio הידוע לברכה), הרי שהאלבום הראשון – The Heart of the Ages – הוא האלבום בה"א הידיעה המסמן את המהות האותנטית ביותר של הלהקה הזו הנובע מכל נימי השם שלה – In the Woods…. מדובר ביצירה חריגה, המצליחה לנגן מעין זיווג של מלודיה שובת לב ביופיה ביחד עם קטעי גראולינג/סקרימינג ודת' מטאל מהחרוכים והחשוכים שעל הסקאלה. אלבום זה הוא בלתי ניתן לקיטלוג בעליל (במובן הכי טוב של המילה): שום קופסה שננסה לשים אותו בתוכה לא תצליח להכיל אותו, תהיה ההגדרה שלה מה שתהיה.

פרק הזמן הארוך שחלף בין חתימת התקופה הראשונה וחידוש היצירה של הלהקה הביא עימו גם לחילופיי איוש בהרכב, והדבר ניכר היטב בכל נים ונים במוזיקה החדשה שלהם. הסולן האגדי בעל היכולות הווקאליות המרשימות החל בגראולינג-סקרימינג וכלה בשירה הנקייה – Jan Kenneth Transeth – הוא דמות כה צבעונית וייחודית, שפשוט לא ניתן למצוא מי שיוכל להיכנס לנעליה בביצוע השירים.

זוהי בדיוק היא הסיבה שההופעה של הלהקה בערב המופלא הזה הסבה לי בה בעת עונג רב עם חמיצות-הלב. הלהקה החדשה עברה שלב, והמוזיקה שלה מפעימה בתוך במסגרת החדשה שלה. למאזינים קשישים שכמוני קשה אולי לנתק את הזיכרון הישן מן הלב והדבר מעיב במעט על ההאזנה לחומרים החדשים, אך בכל פעם שנתתי הקשבה הגונה לחומר החדש מצאתי אותו נהדר בפני עצמו.

ועם זאת, האמת צריכה להיאמר: הסולן החדש – למרות הווירטואוזיות והנחמדות המופלאים שלו לקהל – לקח את הלהקה למחוזות של פרוג-רוק-מטאל של כפיים, הרבה הרבה יותר מעבר למידה. המופע היה שזירה נהדרת של שיר ישן ושיר חדש לסירוגין מתוך הניסיון של ההרכב לאחד בכך את כל העושר של המנעד המוזיקלי של In the Woods…, ואולם בפועל שבר החיבוק הבימתי של הסולן החדש לחלוטין את כל המומנטום האפל של השירים הישנים. כמייצג האולטימטיבי של החומר הישן נוגנו בערב הזה בעיקר שירים מ-The Heart of the Ages הראשון והמופלא, והמייצג האולטימטיבי של החומר החדש היו בעיקר החומרים של Diversum האחרון. אלא שהשירים הישנים נוגנו בתמצות(!) ולא במלואם. בכל שיר ישן כמעט, ניגנה הלהקה מעין "טריילר" באורך של כ-3-4 דקות מייצגות מכל שיר ישן שנבחר, ולא את כולו. למותר לציין שאין דבר שובר לב יותר מלהיתקל ביצירת מופת שטלטלה את עולמך כנער, כשהיא מוגשת לך שנים לאחר מכן בסוג של קיפול גס שהוכן מבעוד מועד אך ורק כדי להנגיש את השיר למי שהחספוס האלמותי הזה מפריע לו באוזן.

שלא נתבלבל: כל אימת שנוגן שיר מן החומר הישן, ליבי ורוחי עפו השמיימה ולא עזר כלום. אני לא הייתי שם ב"אזור" ברגעים האלו; אני הייתי בעולם אחר, למרות הקיצרור שחתך בבשרם החי של השירים.

זאת ועוד: הגישה המוזיקלית של הסולן החדש היא גישה של זמר פרוג-רוק, ולחלוטין לא של סולן בלאק, שהאופל של היער ספוגים בכל נימי נפשו. בהתאם, הביצוע של השירים הישנים התמקד בעיקר בהחלקה/הנגשה מלודרמטית של הקטעים השקטים וב'שיחוק' בימתי של הקטעים הרועשים.

המרחק המנטאלי הרב שהתנגן אל תוך ליבי בליל ההופעה הזו, בין המקום המוזיקלי של הלהקה היום לבין זה שהיה לה בימים ההם הורגש מאוד והוא חרט על קירות הלב תובנה אחת שלמרבה המבוכה סירבתי להפנימה עד היום: In the Woods… היערית ההיא, הגולמית והפואטית ההיא, זו שנכנסה אלי ללב, נפטרה ואיננה עוד. לבושתי רק שם, על רצפת המועדון הזה בליל המופע החשוב והיפה הזה, הבנתי זאת באמת.

דומה כי קל היה לי הרבה יותר אילו הייתה המוזיקה החדשה פשוט גרועה, אלא שהחיים הם לא תכנית כבקשתך ובמקרה דנן ההיפך הוא הנכון. ב-Diversum האחרון, השיגה הלהקה שיאים מלודיים שלא הצליחה להעפיל אפילו קרוב להם באלבומיה המוקדמים (אולי למעט Omnio). זהו בלי שום ספק אלבום מרגש ונפלא כמות שהוא, נקודה אנטר שורה חדשה.

זכורות לי שיחות עצמיות מימי צעירותי, בהן תמהתי ביני לבין עצמי איך יישמע אלבום כמו The Heart Of The Ages במופע חי באמת. בכל השיחות האלו סיכמתי שקיים חשש גדול שאתאכזב. בלילה הזה לא התאכזבתי בכלל. ימות העלייה הבראשיתיים היו תקופה אחרת בעולם אחר, הבנתי לקראת סוף הערב. הערב עלתה על הבמה להקה חדשה, שונה מן היסוד, ובאמתחתה הזמנה אל זווית אחרת של היער.

הלכנו שמחים. הלהקה נתנה מופע מלא אנרגיה, הקהל כולו כמעט מקצה לקצה התחבר לכל השירים כולם וזה דבר לא קטן בהתחשב במורכבות שפורטה כאן בהרחבה. המופע אף הוקלט ויופץ בהמשך כהקלטה רשמית של הופעה חיה, משהו שלא היה לנו כאן מאז ההופעה של Tiamat בישראל אי שם ב-1993. ראויה לציון ההפקה על הבחירה שלה בהרכב המיוחד הזה, הרכב שמעולם לא היה בישראל קודם לכן. מופע שכזה הוא חיבור לא טריוויאלי שבסופו של דבר הוכיח את עצמו בשטח.

In the Woods… - שני עולמות (לפחות) בתוך להקה אחת. | קרדיט: הפקת המופע Raven Metal

*

יוסף בן עוז
סיוע בעריכה: נופר ברטשניידר-שטרצר
תמוז ה'תשפ"ג (יוני 2023)

[1] מיכאל ספציפית יוצר למעשה יותר בתחום הנויז, החביב על ליבו משכבר הימים.