הבלאק של המחר

מחשבות בעקבות ההופעה: Srefa – Nubivugat – Gevurah | טל עידן, יוסף בן עוז

שלושה הרכבי בלאק מטאל העלו דיבוק על בימת הגגרין בליל החמישה עשר במאי השנה; שלושה, שראוי להתעכב מעט עליהם. הראשון היה שריפה – הרכב ישראלי ששחקניו דמויות מוכרות הן בביצת הסצנה הישראלית משכבר, ושחיממו את ההופעה. השני הוא Nubivagant האיטלקים (או מוטב נאמר – האיטלקי, שכן מדובר בפרויקט יחיד), והשלישי והאחרון שחתם את הערב הוא Gevurah הרכב המגיע אלינו כל הדרך מקוויבק-קנדה.

*

שריפה

שריפה שרפו את ההיכל. ההרכב, העושה שימוש בנגנים שכבר כיכבו בלהקות קודמות שהספיקו להתפרק מאז, הוא גלגול נוסף של הבלאק הישראלי החדש. הבלאק מטאל בארץ היא סוגה שלא מצליחה להתמיד. כמה וכמה הרכבים שעל חלקם כבר נכתב אצלנו במגזין עלו ככוכבי שביט אל שמי מרום, ונגוזו כלעומת שבאו. מרביתם פשוט לא שרדו את היצירה הראשונה של חייהם. שריפה היא חווית לייב מרעננת בהחלט. אבל גם במוזיקת האולפן. חרף המחזור הבולט יחסית בחומרים מבחינה מוזיקלית, היצירה הראשונה שלהן נוסקת היטב אל השמים. ייתכן שהסיבה העיקרית לכך היא שעל אף הדמיון (הכמעט הבלתי נמנע בנסיבות ימינו) של המוזיקה שלהם ליתר הבלאק המילניאלי, הרי שבניגוד לחשש ההרכב אינו פשטני והשירים בנויים בצורה מורכבת המצריכה יותר משמיעה אחת כדי לקלוט אותם טוב. אבל ההופעה החיה שלהם היא השוס ומשתי סיבות עיקריות: ראשית, הנגנים הינם מלומדי-במה ויודעים את העבודה; ושנית – וזו הסיבה החשובה לטעמי – אישיותה הבימתית של דורין חיון. דורין היא כנראה הווקאליסטית החשובה ביותר היום בארץ (בבלאק בוודאי אך למעשה גם מעבר לו). יש לה את היכולת לשיר בגראולינג – וכוונתי היא ממש לשיר. הקשבה לחומרי האולפן מגלה את הקסם הזה לאוזן, ואת מה שעושה הפטנט הזה לשיר, בהעניקו לו כיוון בלתי צפוי. יש משהו בלשיר (ממש לשיר) בצווחה שמציב את כל השיר במקום אחר לחלוטין. מלבד דורין גם הסולנית החדשה והמופלאה של Bethlehem (הלוא היא Onielar האחת והיחידה) עשתה זאת גם היא באלבום הכניסה שלה ללהקה. מבחינה מנטאלית מדובר פה לטעמי בקומה הבאה של היצירה המטאליסטית: הגראולינג הוא הרי קריאת-תיגר – שירה מעוותת, מפחידה או נואשת, השמה לבוז את הקיטץ' הפופולרי של השירה הנקייה והמתנחמדת אל המאזין. הגראולינג הוא האנטי תזה של כל זה: הוא גולמי, חייתי, בלתי מאולף וקשה לעיכול. והנה, בזמן האחרון מגיעות להקות המציבות בראשן ווקאליסטיות מרשימות במיוחד המצליחות לשיר מתוך הגראולינג עצמו ומעמידות בכך אסתטיקה חדשה על חורבותיה של הישנה שנרמסה. עוד בימיה בלהקת ZAD הפגינה דורין את היכולת הזו, והיא מופיעה מחדש גם בשריפה. יש בהחלט לקוות ששריפה יישרדו את תקופת ההתבגרות המוזיקלית שלהם ושהילד הזה לא ימות גם הוא כמו הלהקות האחרות שהיו פה ונעלמו מהאופק. ולו בכדי לפתח קו מורכב יותר המוותר על הפשטות הבלאקיסטית ומשכלל קצת את ההיבטים האסתטיים הדומים לשירת-הגראולינג של דורין.

שריפה - שרפו את ההיכל (תמונה: מעיין כהן, מתוך הפייסבוק של Srefa)

Nubivagant

בשמיעה ראשונה אין פה שום הימלטות מהשטאנץ האטמוספירי, לכאורה. הבחירה בסגנון כזה היא בחירה בשביל צר ללכת בו מבחינה מוזיקלית: דאיה מונוטונית במרחבים המוכרים של הבלאק האווירתי, טרמולו אחוד עד כדי נמלול וטשטוש החושים ובעיקר תחושה עמומה של ניתוק מהמציאות הנובעת מההיפנוזה המלאכותית שיוצר הסאונד. בקיצור: טכניקות פשוטות וזולות המערימות על הצורך של הבלאק מטאל להוכיח יכולות ניגון ראויות לשמן ועדיין "להרוויח" את האווירה ש"הבלאק הטוב של פעם" היה מייצר באמצעים מורכבים יותר – זהו (כמעט) כל המשחק השקרני של האטמוספירה. באופן כללי, ריפים היפנוטיים ווקאליות נקייה מעודדים התמכרות, ומכאן רמאותם. הנפש המאזינה, נוטה היא בטבעה אל היד המושטת מתך הערפל המתוק הזה של הנעימה ההרמונית שאין לה לא התחלה ולא סוף. זוהי טכניקה המעודדת פשטנות ושיכפול מסחרי יעיל של שירים. אלא שאצל נוביווגאנט העסק שונה: אמנם כן, השירה הנקייה נוטה למונוטוניות, אך היא בשום אופן איננה שטחית או בנאלית. מדובר בדוגמה מוצלחת של שילוב רכיבים קיימים ומינימליסטיים להפליא, שמייצר אסתטיקה ייחודית (עוד על כך בהמשך).

יש לציין: נוכח, נוכח הוא השטאנץ – רק עם טוויסט. הווקאלס הדיסוננטיים (בעיקר בגלל אפקטים של אקו במיקרופון) על ההדהוד הדועך המקנה לסולן את האפקט הממכר והמוכר (כאמור – טכניקה זולה המשנמכת את הנגינה לכדי תו/אקורד יחידאיים על מנת לחולל אווירה; שיא הרגש, מושג באמצעות בלוף טכנולוגי ולא ע"י כישרון הנגינה) הם רק כלי ולא העיקר ביצירה של נוביוווגאנט.

הסבר.

בנוביווגאנט יש שלושה מרכיבים חשובים שהסוד הוא המיזוג שלהם. המרכיב הראשון הוא הנוסטלגיה של קולו הנקי של הסולן המזכירה גראנג'(!); בהופעה עצמה היו כמה וכמה רגעים בהם ממש יכולת לעצום את העיניים ולדמיין את ליין סטאלי המנוח. מכיוון שהגראנג' הוא תבלין מוזר למזג אותו לתוך הבלאק מטאל, הרי שלפנינו דווקא שבירה של שטנאץ במובן מסויים. מפעם לפעם הווקאלס אף מרחיק עד למחוזות הסטונר, ולא בכדי: השירה מציפה עוד זיכרון רחוק – קולו של Edgy, סולן Burning Witch. מששהו אחר מתהלך פה, שתופס אותך כמעט מייד ולא בגלל הקיטץ' אלא בגלל הנוסטלגיה. הריפים האיטיים והיפנוטיים שהמהירות מהם והלאה, מתמזגים היטב עם הווקאלס הללו והכל מפתה אותך כמו החלילן מהמלין. זהו פיתוי נפשי, לא טכני. הגורם השני במוזיקה של נוביווגאנט – הוא הדמיון המרומז לאורפאוסט. כמו בנוביווגאנט גם לאורפאוסט יש נטייה לנגן מעין הבי-מטאל מלוכלך שנשמע כמו בלאק. וכמו באורפאוסט, גם בנוביווגאנט השירה היא נקייה ומהודהדת.[1] הגורם השלישי הוא הדום מטאל: נוביווגאנט שוברים את האווירתיות הסמיכה לא מעט במוזיקה שלהם, והם עושים זאת באמצעות האטה עד כדי עצירה של הטרמולו ומעבר לריפים של דום מטאל בסגנון כלתי הגוססת.

וכאן מונחת לה סיבת הכתיבה של הסקירה הזו מלכתחילה: המכנה המשותף (רוצה אני לטעון) שבין כל הלהקות שעלו באותו הערב לבמה היה הדום מטאל, יותר מכל דבר אחר. אפילו אצל גבורה. הדום הוא הרוח שבמפרשים, וייתכן שהוא גם הרוח שבמפרשים של להקות רבות של הזמן המאוחר בבלאק העולמי, המשלבות וייב של קצב מואט, המאפשר להטמיע במוזיקה גם אלמנטים נוספים שבעבר לא היו חלק מהרפרטואר של הבלאק. שילובים כאלו הם בשורה של בלאק מורחב יותר, המכיל אזורי רגש נוספים חוץ מזעם אנטי-קדוש. שילובים אלו יש להם גם יתרון בכך שהם מאפשרים מרחב עבודה כמעט אינסופי, כך שהמוזיקה יכולה להפתיע מאוד מה שלא פעם קורה בחלק מההרכבים החלוציים בסגנון הזה (Schammasch כדוגמה מייצגת וטובה, והם לא היחידים).

Nubivagant - שילובים אחרים כבשורה של בלאק מורחב יותר

גבורה

גבורה חתמה את הערב והמופע שלה הדגיש את מוטיב המשותף ללהקות המופיעות: אפס יומרה למקוריות (שלרוב מתגלה כחיפוי על היעדר מוחלט של כישרון או השראה), התמקדות ביצירת מוזיקה שתכבד הן את המבצעים והן את המאזינים-הצופים. פתיחת ההופעה המחישה מייד את הזיקה לצירוף המושגים הזה: חברי הלהקה ביצעו על הבמה "טקס" שכלל הדלקת נרות וקטורת – שריחה התפשט במהרה בחלל המועדון, על רקע פתיח הלקוח ממחוזות הדארק-אמביינט. גבורה, שעדיין ממוקמת עמוק בקטגוריית האנדרגראונד, לא נרתעת מלזכור ולהזכיר שהופעת מטאל היא בראש ובראשונה חוויה תיאטרלית: הקהל איננו על תקן מאזין – כי אם על תקן צופה, ואפילו מריח, שותף מלא בטקס אוקולטיסטי. הקרבה הפיזית בין הקהל ללהקה עוברת התמרה לקרבה רוחנית, שמעוררת יותר מחוש אחד או שניים – וזאת בלי פירוטכניקה מתקדמת או תפאורה משוכללת.

גבורה מנגנת בלאק מטאל נטול הקדמות ותתי-סיווג, ומצליחה להוכיח שהשימוש הרווח עד לזרא בימינו במושג "אטמוספרי" הוא אכן שבלוני ומיותר בעליל: בלאק מטאל איכותי הוא אטמוספרי בהגדרתו. יש כאן את המלודיות של הבלאק השוודי המסורתי המתמזגת היטב עם החספוס והפרימיטיביות של הבלאק הנורווגי הקלאסי.

לגבורה יש סגנון המושתת בעיקר על טירוף מערכות של ריפים מתנחשלים כמו סערת טורנדו, המחוברים זה אל זה במעברונים איטיים שאינם קטעי רוגע, אלא משמעותיים כשלעצמם. על הבמה הסערה עוברת קצת פחות טוב (אולי) מהחומר האולפני, אלא שהאנרגיות הבימתיות של ההרכב ובייחוד של הסולן מפצות על זה יפה יפה.

תיאטרון של מלחמה - Gevurah

כן יירבו ערבי בלאק מטאל שכאלו.

טל עידן, יוסף בן עוז
אייר ה'תשפ"ג (מאי 2023)

[1] אצל אורפאוסט – מוכרחים להודות – ניכר העיוות הווקאלי המשודד סרעפות וריאות והמקנה לכל השירה שלהם תחושה חזקה במיוחד של ייאוש בצלילים, מה שעושה את כל הסאונד של הלהקה למהפנט באופן מיוחד במינו. מה שפחות מתקיים בנוביווגאנט, חרף המחמאות שלנו כאן.