צמרמורת צהובה בכתמי ארגמן

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Seven Morgues – Fallacious, formless and fragmentary

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

21-6-2018

אם עדיין מיוחסת חשיבות לרושם הראשוני ולמילים הפותחות, הרי שמדובר באלבום מטריד, בשלל מובנים. בהשמעת הבכורה (וגם לאחר מכן, יש להודות) מצאתי עצמי מאובנת וכבולה למונוטוניות המהפנטת, כמו הייתי אותם קלידי רפאים המנחים את מה שנראה כצעידה אינסופית אל שלולית של צהוב בלב ים אפור. כמו הלחנה של משולש ברמודה.

האלבום לעיל או FFF, הוא הילד השני במספר לבית Seven Morgues, הרכב מקומי יליד 2006, פרי מוחו של אורן בן יוסף, מבניה המסורים של סצנת הנויז המזמזמת והרוחשת תחת מדרכות ממלכת האינדי המתקתק. בן יוסף עומד גם מאחורי פרויקט הנויז/דרון, Mortal Manifest, והוציא את האלבום המדובר בלייבל בבעלותו המתקרא, כמה הולם: House of the last light. לפי רחשי הרשת, ההרכב עדיין פעיל, אם כי על אש נמוכה; האלבום האחרון יצא ב-2012.

על-אף שיוכו של ההרכב לסצנת הנויז, הרי שהוא חולש על מספר ז'אנרים נלווים ורוקח מהם מלאנז' מריר, שאותו יש לגמוע בתמיכתה של כוס מים קטנה, כמיטב המסורת. אותו נוזל כהה ועמוק בתצורתו ה-Seven Morgues-ית מוגש ללא גל הקצפת המתעתע וללא כפית המיועדת לגשש ולבדוק הכצעקתה. יש לצלול בנשימה אחת. כשהריח הנוקשה חודר לנחיריים, הרי שמתחילה להתגבש אותה תחושה עמומה, היא-היא המוזיקה טורדת המנוחה, העוכרת כל חלקה מוארת. העמימות גולשת לשאר חלקי האלבום ובראשם הסאונד, המקנה תחושה של האזנה לאירוע המתרחש מאחורי דלת שחציה פתוחה, כמו מבט אסור עמוק לתוך האור, חרף קרני השמש המתדפקות על העיניים.

האלבום מחולק לשני טראקים. תואר זה לא נבחר לחינם, שכן הוא משליך לחלל ההתרחשות את אותה אסוציאציה סימבולית ומעט מתבקשת: מסע. הראשון, "Holiday season at end" בן כ-53 דקות והקטע המסיים, "Sun is shining" אינו עולה על דקה.

לאחר נגיעה עם קצה הלשון, הלגימה הראשונה מחליקה במורד הוושט, הודות לאותו פסנתר מרוחק המהדהד אותה מלודיה קבועה וסביבו נרקמים טפטופי קלידים אחרים, המזכירים לעתים השתובבויות על הפסנתר באמצעות הבלחות מלודיה משתנות. עם אבק קלידים ורוחות מנשבות ברקע, ואם לשאול דימוי משיר של Faith and the Muse, מזג האוויר הזה הוא טיול בבית הרדוף על-ידי קולו של ילד. הלגימה השנייה ממוקדת יותר ובה ניכר טעמו האמיתי של המלאנז'. הנויז בצורתו הגולמית נעדר אך מותיר את השירה העמומה גם היא, דרך פילטר מטונף, המעניק הן גוון רובוטי ומנוכר והן גוון סירנה, מתקרבת והולכת. וחוזר חלילה. גישת הנויז מתבטאת גם באווירה המופשטת, בה יש מרחב לחקר צלילים ורעשים חוזרים ונשנים, מלודיים ובלתי מלודיים בעליל. מסביב מונחים שקיקים שנפתחו וגרגירים נפלו מתוכם אל תחתית הכוס, והם צפים ועולים, חומים ולבנים כמו רוח האמביינט המפעמת במעגלים, יד ביד עם דודנה הנויזי וכמו גישת הפוסט-ניאופולק האופיינית ל-Der Blutharsch הגאוניים והסאונד הייחודי להם, מפרקים לגורמים ומרכיבים מחדש את הסינמה פרדיסו של המוזיקה. אני מזהה גם הדים רחוקים לאלבום המופת "Nada!" של Death in June ולשילוב הלא ייאמן שבו, טנגו צורם של ניכור ועדנה. כך פתאום המלאנז' הופך לפסקול. פסקול נטול עלילה המתעד את אותו מסע מטושטש אל הקבינט של ד"ר קליגרי ומחוצה לו, ומעל נוסעת צמרמורת, שאת ראשיתה ניתן לנחש עוד מהעטיפה. היא צהובה ומרובבת בכתמים ארגמניים, כמו שמש היורקת זרח עכור על שלוש דמויות מייבבות, ספק מוזלמנים ספק ילדים שאבדו ועיניהם סגורות, אם מצריבות הקרניים ואם כדי לפנות מקום לנחילי דמעות. הטיפות המלוחות לא נראות בבירור, אך הן מורגשות לכל אורך המסע. על-מנת לראות את השמש ולהתפרק, יש לנגבן ויתכן שהדמויות מתייפחות יודעות זאת, אך המאזין לא. חמישים הדקות הבאות, הקפה הארוך ששתה מימיו, יבהירו לו זאת ביתר שאת.

מתישהו הפסנתר דוהה ונעלם ואילו הפילטר משתלט, הדים רוחשים כעדרי זבובים ממעל והתנועה היחידה המתאפשרת היא קירוב הכוס לשפתיים ובליעה ללא העווית הפנים. הלב מעווה ומתאווה וזה די והותר. פתאום אני מבינה שלא מדובר בשירה, אלא בתפילה. הקול העמוק, המושך את המילים קדימה ואחורה, בנופך גרגוריאני משהו. משום מה, אני נזכרת דווקא במואזין צרוד, צרוב-נשמה ואפוף רעשי רקע, באלי שמש ומרכבות, ומתאבנת קצת יותר. צץ דחף לשלוף את החוברת הדקיקה ובה מילות המסע הראשי, מחולקות לפרקים, מתאימות עצמן לכל חלל לתוכו המאזין מושלך. היצמדות למקלט המילים לא תועיל כאן. כל עוד המוזיקה מתנגנת סביבי, אין ביכולתי לחבר קיבוץ אותיות והברות לכל העשן המגיח מהפילטר. הליריקה טומנת בחובה עניין אחר. היא מנסה לזכך את כל הטמון ביחסי העולם והמילים המטיילות בתוכו וככלל, לא רחוקה מפואטיקה לשמה. אבל כל זה ממתין לגילוי מחוץ למוזיקה, שכן האלבום הזה לא מותיר מרווח לנשימה, פנימה והחוצה. כאמור, לא ניתן להתרכז בישויות אחרות מלבדו. זוהי גדולתה של האווירה, להפוך כל אדם לנחש המסתלסל ממקלעת קש. זרועות חזקות בנו לו חברי ההרכב, משורגות ופצועות. עליי הן גוברות בקלות.

האופק לא נראה, גם לא הסוף. איני בטוחה ברצוני לפגשו, שכן שקעתי עמוק. התברר שהמלאנז' הוא באר הרת אסון, היות וגם ממנה רואים בבירור את השמש. כמה אופל ישנו בשמש ובכל-זאת בוהים בה והיא חשיכה גדולה של אור יקרות. זהו המסע שלי בשבעת חדרי המוות. האלבום רחב דיו בכדי לספק מסע שונה בתכלית לכל מי שיבחר להגיח לעולם הרדוף, אך התסמינים יוותרו זהים. "השמש זורחת", לופ קוצני וקול מרוחק מציירים את עלי הדפנה שנשרפים מיד עם הנחתם על ראש המנצחת.

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2008, תחת שם העט Jobst.