רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Burzum – Filosofem | סיקור אלבום

מאת: נועה קושניר ארצי

8-6-2016

כמה מילים להקדמה

זוהי לא עוד סקירה לעוד אלבום בלאק מטאל. לא צפויים לכם כאן ניתוחים מדוקדקים של ריפים, מעברים, סולמות או נחשים. וזאת, למרות החיבה הנודעת שבלאקרים רבים רוכשים לזוחלים המלחשים, כפי שניתן לראות למשל על העטיפה לאלבום המצוין של סינמרה מ-2014.

אז מה כן צפוי שיהיה לנו כאן היום? ובכן, אספתי לכבודכם פה כמה סיפורים אישיים, ואישיים פחות שסובבים סביב האלבום, לכתבה ראשונה שלי כאן בתוהו, אשר בתקווה תהיה גם מוצלחת.

אה, וגם הצלחתי להגניב לכם פה כמה מילים על ריפים ונושאים מוזיקליים, ככה, בשביל הדקדקנים שביניכם, או לחילופין עבור כל מי שחי במערה בעשור או שניים האחרונים ולכן עוד לא שמע את האלבום.

אתם יודעים מה? זה אפילו לא אלבום בלאק מטאל במובן הרגיל. אין כאן קופי אדם מאופרים, המקפצים ביערות כשגרזן בידם האחת, אין כאן שירי הלל לשטן, אין כאן בלאסטביטס. להיפך, יש כאן אנטיטזה מוחלטת לכל זה.

היצירה הזו הייתה עוף מוזר בנוף של להקות בלאק שהגבול בין המוזיקה שלהן לבין הדת' או הת'ראש המרושע היה עדיין מטושטש, ולכן מבלי להתכוון נהפכה ליצירה מכוננת עבור הסגנון כפי שהוא מוכר לנו היום –כמקור להשראה במקרה הטוב, או כמקור לחיקוי זול ברוב המקרים המצערים.

היצירה הזו הייתה ניסיון מרד כנגד ז'אנר הדת' המתוזמן והמהוקצע למשעי, כפי שוארג מציין במאמר הזה באתר הרשמי של הפרויקט. לפי דבריו, כל המטרה במרד המוזיקלי הייתה, כאמור, לצאת כנגד השלמות הפלסטית של המטאל המיינסטרימי של אז, ובמקום זאת לעשות משהו באמת מיוחד.

הדבר נעשה בשאיפה (או בהיעדר השאיפה), לסאונד שאיננו "מושלם". בין אם על ידי כך שכל ההקלטות נלקחו בטייק ראשון, מבלי לנסות ולתקן שגיאות מינוריות, ובין אם בכך שוארג ממש לא שם קצוץ על איכות כלי הנגינה וציוד ההקלטה. זכור לי אפילו שקראתי באיזשהו מקום שבהיעדר מיקרופון גרוע מספיק באולפן, וארג הקליט את השירה באמצעות מיקרופון של אוזניות.

חשוב לציין שמעבר לכוונה למרוד במיינסטרים, לרשלנות המכוונת הזו הייתה מטרה בפני עצמה: להחזיר את האותנטיות והנשמה שנדמה כי נוכחותה אז הייתה על סף הידלדלות, ותוך כדי כך ליצור מוזיקה מעניינת ומיוחדת.

 לפרויקט הזה חבר כמובן המפיק האגדי פייטן, אשר לדבריו לא עצר באדום כשנקרתה בפניו הזדמנות להפקה חדשנית, מאתגרת ומיוחדת.

אולם, כל מי שקצת עוקב אחרי הסצנה בימים אלו, וודאי מודע לכך שניסיון המרד הזה לא צלח לווארג, מאחר והוא רק יצר אחריו נחיל של להקות מעתיקניות, וזרם חדש בבלאק מטאל בשם "בלאק דיפרסיבי-אטמוספרי" שהפך את כל החדשנות והייחוד שבאלבום לדבר שבשגרה. מחד, זה דבר בלתי נמנע, אבל אני יכולה להבין את האכזבה שמאחורי כל העניין – בעיקר לאור התמסחרות מה (כבמקרה של שיינינג) והוזלה מסוימת של סגנון אשר מלכתחילה לא היה אמור להיות כזה, ובעיקר כאשר כמעט אף אחת מהלהקות האלה לא הצליחו להגיע לקרסוליים של מה שהתרחש באלבום המדובר. כל זאת כמובן דעתי האישית. אינני כופה פה הסכמה על אף אחד.

הסיפור האישי שלי

כפי שארחיב על כך בהמשך, קיים קשר בלתי נפרד בין הקדמה לבין הנושאים בהם דן האלבום. למעשה, בהיעדר השפעותיה החברתיות של הקדמה על נורבגיה, ובפרט על חייו של וארג, אני בספק אם האלבום הזה בכלל היה נכתב.

גם הסיפור האישי שלי סביב האלבום קשור קשר מסוים לקדמה. אמנם לפן היותר טכנולוגי שבקדמה, אך עדיין, אי אפשר להכחיש את הקשר.

הסיפור מתחיל בשחר עידן הורדות המוזיקה הפיראטיות, עוד כשגרתי אצל ההורים ולא היה לנו אינטרנט מהיר. למזלי, התברכתי בידיד טוב, שגר קצת רחוק ממני, אך הוא עצמו התברך באינטרנט מהיר ובכונן קשיח מפוצץ בכל טוב. הייתי מגיעה אליו והוא היה צורב לי דיסקים מלאים ביצירות מטאל נפלאות, שלא הייתי חולמת עליהם, גם לא בחלומותיי הפרועים באמת.

לבחור הייתה גישה בלתי מוגבלת כמעט לכל דבר, אבל אני עוד הייתי תקועה בעידן שבו מוזיקה הייתה מצרך נדיר שנחשפים אליו מפה לאוזן, דרך דיסקים צרובים או, אם שפר מזלך ומצבך הכלכלי הותיר זאת, דרך אלבום או שניים שנקנו במיטב כספך בטאוור רקורדס או המטאל שופ, שנרכשו יחד עם עטיפה נוצצת ומושקעת, ספרון מילים שייקרא בדקדקנות, ואותה חווית מתח וציפייה שבפתיחת מתנות בבוקר חג המולד. אי לכך, כל אלבום חדש שנפל לידיי היה מבחינתי אירוע מיוחד שהצריך תשומת לב הולמת. וכך גם היה כשפילוסופם נחת לראשונה בידי, בדמות תיקייה על דיסק צרוב.

כבר אז נהניתי לחפור על המוזיקה שאני שומעת, ויצא לי לכתוב כמה סקירות לארכיון מטאלום הנודע. לכן, כאשר קיבלתי את מארז האלבומים החגיגי מאותו ידיד, הבטחתי שאכתוב לו סקירה עבור כל אחד מהאלבומים ששם. הבטחה זו כמובן עלתה בתוהו מפאת קוצר זמן, וקוצר במוטיבציה מספיק חזקה בכדי לעמוד בהבטחתי. ולכן, כתבה זו שאכתוב לאתר תוהו היא מבחינתי מעין סגירת מעגל.

הדבר שכן זכור לי מאז, היא חווית ההאזנה לאותו אלבום. יש לי הרגשה שלא חוויתי ולא אחווה עוד חוויה מוזיקלית הדומה למה שחוויתי בהאזנה לפילוסופם. יש לי קשר מאוד מיוחד לאלבום הזה, כי זה אלבום הבורזום הראשון ששמעתי, ובכלל החשיפה הראשונה שלי אי פעם לפן היותר אטמוספרי, בבלאק. עד אז נחשפתי כמעט ורק לבלאק מאוד מהוקצע, כדוגמת אמפרור, ובכלל רק למטאל מהסוג שלקוח מהמיינסטרים. עד שהגיע בורזום.

זכור לי היטב לילה אחד בו נרדמתי עם הדיסק באוזניות. זה היה אחד הלילות הקרים ביותר באותה השנה, בחוץ השתוללה סופה, והגשם ירד ללא הרף.

זכור לי גם הבוקר שלאחר מקרה זה. אני לא טיפוס של בוקר, אבל באותו היום קמתי עם חיוך גדול על השפתיים. הרגשתי שהשינה באותו הלילה הייתה עמוקה ומרפאת מהרגיל. אחרי אותו הלילה, הרגשתי כאילו איזשהו חלק שהיה חסר בי, נפל למקומו ומילא את החלל שהיה שם. הרגשתי שהתעוררתי אדם שלם יותר ממי שהייתי כשהלכתי לישון.

המקרים בהם נרדמתי לצלילי המוזיקה של בורזום חזרו על עצמם, ובכל פעם שזה קרה, לא הייתי מצליחה להיזכר באיזה שלב בדיוק נרדמתי. כאילו הקו הדק שבין ערות לשינה היטשטש, ונכנסתי הישר אל תוך החלום ברגע שהכנסתי את הדיסק למערכת הישנה.

כמה חודשים לאחר המקרים הנ"ל, נתקלתי במאמר נוסף באתר הרשמי, בו וארג מסביר את הקסם שמאחורי כל אלבום. לפי דבריו, כל שיר נבנה כלחש כישוף, והשירים באלבום מסודרים בצורה מיוחדת, המאפשרת לכישוף לפעול, ובכך לפתוח את תודעת המאזין בחזרה אל מחוזות הדמיון הייחודיים רק לו, אשר עם חלוף השנים בהיעדר גירוי מתאים נהפכו לגן נעול. הוא עשה את מה ש-Alcest מנסים לעשות כבר שנים ללא הצלחה, עוד לפני שחברי הלהקה ידעו בכלל מה זה מטאל. כשקראתי את המאמר הבנתי בדיוק במה מדובר, כי חוויתי את זה על בשרי.

ייתכן שהתגעגעתי לאפשרות לחלום ולדמיין מבלי לשפוט את עצמי על כל צעד ושעל, והמוזיקה שבאלבום נתנה לי בדיוק את המפתח שהייתי זקוקה לו בכדי לעשות זאת. אם חושבים על זה, יש במוזיקה המוקדמת של בורזום כל כך הרבה תמימות, כל כך הרבה ערגה. סך הכול אם חושבים על זה, וארג היה בחור די תמים לפני אותו מקרה מצער ב-93'. אפשר לראות את זה גם בתמונות הישנות. באותה התקופה גם אני הייתי אדם די תמים. ייתכן שזו הנאיביות שבמוזיקה שבאופן בלתי מודע דיברה אל הפן הזה שבי.

סקירה קצרה

אז לטובת מי שחי במערה בעשור וחצי האחרונים, או בחר להתעלם אבל מסיבה בלתי מוסברת בכל זאת קורא את המאמר הזה, הנה סקירה של מה שהולך באלבום הזה מבחינה מוזיקלית.

האלבום נפתח בצליל גיטרה ממושך, שתמיד מזכיר לי תקיעת שופר טקסי עמוקה, כאות הבא להפריד בין קודש לחול.

האסוציאציה המוזרה הזאת היא אולי בזכות הציור על העטיפה, איור נאיבי של האומן הנורווגי תיאודור קיטלסן, בו נראית אישה בלבוש מסורתי תוקעת בשופר ארד. לפני הרבה זמן קראתי על טקס סקנדינבי קדום הנפתח בתקיעת שופר ארד בדמות קרן פרה. לאחר הטקס השופר היה נקבר באדמה, ובכך היה מצטרף בחזרה אל גופה אודומלה, ישות המייצגת את האדמה בסיפור הבריאה הסקנדינבי, הלובשת צורת פרה.

השופרים המפלחים את האוויר נרגעים לאיטם, ומפנים את מקומם לשיר הראשון והשני, המהווים את החלק היותר כבד באלבום. למעשה אינני בטוחה שהמילה "כבד", היא שם תואר מתאים למה שמתחולל בחלק הזה. התמונה המנטלית שעולה לי מצלילי הגיטרה בחלק זה היא זו של סופת רוחות לילית החולפת דרך יער. האלימות הקולית כאן איננה אלימות לשמה, אלא יותר כמו תוצר לוואי, או משהו שנועד לשרת מטרה גדולה יותר. אם נחזור למה שנאמר לפני כן בנוגע לכוחות הכישוף שבאלבום, חלק זה של האלבום נועד להכניס את המאזין לטראנס, על מנת לאפשר לו להיפתח לכוחות ההיפנוזה שמסתתרים בחלקים הבאים.

מילותיה של הרצועה השלישית (Beholding the Daughters of the Firmament) מבוססות על שירו של טולקין, אך עם טוויסט מלנכולי מיוחד שבזכותו המילים הללו נטמעות היטב באווירה הכוללת של האלבום. עובדת טריוויה מעניינת היא שכמה שנים לאחר מכן סאמונינג השתמשו באותו שיר של טולקין, אך עם טוויסט אחר משל עצמם. אפשר לראות כאן ללא ספק קשר הדוק בין אגדות טולקין לבלאק מטאל, שראשיתו גם כן, ביצירותיו של וארג. מילות השיר שואלות שאלה פשוטה, אך טעונה להפליא: "כיצד ייראה העולם כאשר אחדל מלהתקיים". והנה, רק מכתיבת משפט זה עוברת בי צמרמורת. האם גם אתם חווים זאת?

לאחרונה יצא לי לקרוא בספר מבוא לפילוסופיה, אודות השאלה הגדולה שמאחורי המוות. תחת אותה הסוגיה, נאמר שלאנשים אין בעיה לחשוב על העולם לפני שנולדו, אך המחשבה על העולם בלעדיהם לאחר מותם כמעט תמיד מעוררת חלחלה. הסיבה לכך נותרת תעלומה אחת גדולה.

בשיר הרביעי (Decrepitude I), סופת הרוחות שגאתה דרך ענפי העצים בשני השירים הראשונים, מגיעה לשלבי גסיסה. האדמה מכוסה בענפי עץ יבשים שתלשה הרוח והיער מתכונן לעצום את עיניו. מנגינת הנושא החוזרת ונשנית בשיר היא הגלגול העוקב של שיר אמביינט בשם Once Emperor, אשר ניתן למצוא בין הטיוטות הישנות והנדירות של בורזום. המנגינה עצמה, ככל דבר שבורזום הוציא בימיו המוקדמים מתאפיינת בפשטות, אך חודרת עמוק ומעוררת בך כל מיני דברים שאפילו לא ידעת שהם שם. המילים המלוות את המנגינה: "Beware of the light, it will take you away", הן מעין המשך לקונספט שהתחיל ב-Hvis Lysett Tar Oss ("אם האור ייקחנו" – בתרגום חופשי מנורווגית), בו הוא מזהיר את המאזין פן ייפול לידיו החשוכות של הנצרות, אשר באופן אוקסימורוני לחלוטין הציגה עצמה בתור "האור".

שני השירים האחרונים מכניסים את המאזין לשלב האחרון בכישוף הבורזומי. זוג קטעי אמביאנט מהפנטים השולחים את המאזין, מבלי שישים לב לכך, אל זרועותיה של שינה עמוקה ורכה. המאזין אולי לא יזכור את מה שחלם ברגע שיפקח את עיניו, אך כיאה למעשה ההיפנוזה המשובח שבאלבום, הצלילים שחדרו לתוכו יעוררו בו דבר מה שהיה רדום שם במשך מאות, אולי אלפי שנים מאז בואו של האור הגדול.

ההתנצרות השנייה של נורבגיה – הגלובליזציה

ואם באור הגדול עסקינן, אי אפשר לדון במוזיקה כמו בלאק מטאל, ובפרט באלבום הזה מבלי להיכנס לנושאים חברתיים, אולי פוליטיים אם תרצו. אנשים שמכחישים קשר זה פשוט טומנים את ראשם בחול.

הגלובליזציה והקדמה שפשטה בכל אירופה ובפרט בסקנדינביה של שנות ה-80-90 היוותה לדעתי את השלב האחרון בהמרתה של נורבגיה לאמונה המונוטאיסטית, שהחלה בשנת 1000 לספירה. צמיחת התרבות העירונית ועמה תרבות הצריכה היוותה את השלב האחרון בניתוק הנורבגים מן האדמה.

היו כאלה שניסו למחות. ביניהם גם וארג הצעיר. וארג חווה על בשרו את השתלחותן של ידיה השחורות של הקדמה. הם היו הדור האחרון ששיחק בשדות הפורחים ובאגמים לפני שאלו כוסו בבנייני מגורים, או זוהמו בפיח ובעשן מכוניות. הם היו הדור האחרון ששיחק בחוץ, והדור הראשון ששיחק משחקי וידאו. הם הדור הראשון שנחשפו לתרבות הצריכה והגלובליזציה, שהחלה עם תחילת המסחר בנפט בנורבגיה, והאלבום מציג לראווה את הגישה הניהיליסטית שוארג פיתח לנוכח כל מה שחווה, ולכל מה שלאור כל זאת צפוי להתרחש. זוהי ערגה לעידן של תמימות. לוארג ניתנה אך הצצה קטנה ואחרונה אל ממד קסום זה של תמימות. זוהי קינה על ילדות שאבדה, כי התבגרנו כחברה. ועם בגרות זאת, נדמה שלא באה שום חוכמה. להיפך, נדמה שמרבית החוכמה שהייתה באדם אבדה, באופן פרדוקסלי לגמרי לפרדיגמה שיש לאנושות כלפי עצמה. יש להתנחם בכך שישנם עוד מיעוטים, המנסים לחזור לשם, או לכל הפחות לא להיסחף יותר מדי קדימה. ביניהם גם וארג, העסוק בגידול ילדיו בכפר ציורי אי שם בצרפת. נדמה שהוא מנסה כעת להעניק לילדיו, את מה שנלקח ממנו בכוח. בואו נקווה שיצליח.

קראתי פעם תיאוריה, שלפיה מונותאיזם בהכרח גורר אחריו מטריאליזם ורציונליזם והדרך לכפירה בכל דבר שאיננו אנושי או מעשה יד אדם מובטחת. מה שקרה לנורבגיה, קרי, המעבר בכפייה למונותאיזם שלאחריו אימוץ חם של תרבות החומר והצריכה, מחזק את תיאוריה זו.

הסגנון האומנותי – מינימליזם נאיבי

רבים הדוחים אלבום זה על סף, מבססים את טענתם על כך שכושר הכתיבה והנגינה המופגן באלבום מאוד לוקה בחסר, בלשון ההמעטה.

יש אנשים שמודדים איכות של מוזיקה על פי איכות הפירוטכניקה הטכנית. לדעתי הם מפגינים כאן נקודת מבט מאוד חד ממדית ונבערת, בעיקר לאור העובדה שקיים ז'אנר אומנותי שלם בשם מינימליזם. והמינימליזם הוא אחד המאפיינים החשובים ביותר של הגל ראשון ושל חלק מהלהקות בגל השני של הבלאק מטאל. קחו למשל את דארקת'רון כדוגמה. המוזיקה שלהם מינימליסטית לגמרי, אבל היריעה קצרה מכדי לתאר את אווירה שהיא יוצרת.

מאפיין סגנוני נוסף למוזיקה באלבום הוא הנאיביות, שמציצה אלינו כבר מעטיפת האלבום. נראה כאילו גם תיאודור קיטלסן הנורבגי היה מעין אידיאליסט נאיבי. לא פלא שוארג נמשך כל כך ליצירותיו, והשתמש בהן כמעט לכל עטיפה של אלבום שהוציא לפני 93'.

במובן מסוים, בכל אדם בעל חזון יש קורטוב של תמימות וחולמנות, המניעות את הצורך והרצון למרוד בקיים ולשנותו. ווארג לא היה יוצא מן הכלל במובן זה. הוא היחיד שהעז למרוד במוסכמות החברתיות ואף המוזיקליות הקיימות, אך הוא גם היחיד שהעז להפוך את מילותיו כנגד הנצרות למעשים בעוד האחרים צפו מן הצד, ובגדו בו על מנת להציל את עורם.

אף על פי כן, אסור לנו להפחית מערכם, ולאבד את אמונתנו התמימה במעשי הגבורה הנעשים בשם הבלאק מטאל וכל מה שהוא מייצג. בין אם אלו נעשים בתוך האולפן כדוגמת האלבום המדובר, או מחוצה לו. מאחר ומעשים אלו הכניסו את הז'אנר לדפי ההיסטוריה, וממשיכים לעשות זאת גם היום. לא מאמינים? לכו תראו את השלישייה הנועזת בסרט Blackhearts לכשייצא לאקרנים.