מי אתם, מאמיניו של התן?

מי אתם, מאמיניו של התן?
אלו המעוררים את החשיכה
המשיבים את הרוח הכבויה של החיה
פקח את עיניך, השואל
והבט: אין שם איש
היער נתן גופו
והתן קולו
אתה
אתה הוא מאמינו של התן
אתה וכל היקום אשר לרגליך

*

שלושה הם יסודותיו של האופל המשובח. אולי ראוי אבל להתחיל מהראשית, והראשית היא מראה העיניים.

במחשבה מעמיקה, שחור ולבן הם צבעיו המושלמים של האלבום. אם יש רוח לקחת מגיבורי העל שזיהו את הנתיב הנכון אל המטאל האפל, אי שם בשלהי שנות השמונים של המאה והאלף הקודמים, הרי שזו הרוח של המינימליזם. מן תת תרבות של Lo-Fi; יריקה בפרצופה המדושן של מודרנה עבת הבשר ודלת הרוח, זו שאינה נותנת יותר מחופן צבעים מלאכותיים וצלילים רזים ומשובטים ומספרת לך שאלו הם החיים במלוא הדרם.

גם מוזיקלית, אגב: האלבום מבטא בתוכנו את השחור והלבן, כמו משייך את האסתטיקה אל התוכן (או ההיפך): אין גיוון מוזיקלי ואין וירטואוזיות טכנית מנופחת. אלו הן כולן רק מלודיות חזקות ואלו כולם רק ריפים כבדים ואיטיים. כל מה שיש כאן הוא בפשטות ובלי קשקשת - דום עם קצוות שחורים של בלאק מטאל. וזהו בוודאי יתרון: אסתטיקה צלילית וויזואלית היא בהחלט בעלת עוצמה חזקה הרבה יותר כשהיא ממאנת להישען על זיקוקי דינור של פעלולים טכניים. דווקא סאונד סולידי הוא כמו קרחת יער (שוב קצת כמו זו שבעטיפת האלבום): יער, אך מפונה מעט מצפיפות העצים כדי לתת במה לתוכן להופיע.

והוא בהחלט מופיע. אבל רגע, אני רץ מהר מידי.

בטרם אעבור להתלקק על שיגיונותיי הרוחניים, אלו מפעפעים בנשמתי המסוחררת כל פעם שאני מאזין לאלבום מטאל טוב שנחצב יפה מהררי הזהב של הדיסטורשן, צריך לתת כבוד לצלע השלישית במשולש היסודות של האלבום הזה. לצלע הזו קוראים דורין חיון, סולנית ההרכב ZAD, שלא עניין אותי כמעט בכלל בתחילת הדרך, החל לסדוק את ליבי הקר מעט זמן לפני צאתו של האלבום הזה, ושבר אותו לרסיסים כשהאלבום יצא אל האור.

מעבר ליכולותיה הווקאליות המרשימות של אחת מהסולניות החזקות שיצא לי לשמוע, בוודאי בביצתנו הישראלית, ולעניות דעתי גם בקנה מידה רחב יותר, יש להסב את תשומת הלב אל השילוב שהיא מיטיבה לעשות בין הנקיות לצרחה: אמנם כן, להקות רבות צעדו בדרך הזו (בימינו קשה לחדש) אבל אצל דורין מסתמנת פניה אל נתיב משלה כשהיא מצליחה לעשות שני דברים שבעיני הופכים את האלבום מעוד אלבום דום טוב ליצירה באמת מיוחדת:

האחד הוא שהיא מצליחה לשיר בצווחותיה. נדמה כאילו אין לה צווחות הומוגניות, אלא היא פשוט יודעת לשיר צווחות וכמעט לייצר סולם של ממש. אין לי דרך טובה יותר ממילים עילגות אלו כדי לנסות לתאר מה אני שומע כאן. כל השירים מביעים את התכונה הזו אולם יותר מכולם Howl from the Abyss עושה זאת בנועזות הנכונה.

הדבר השני הוא הקול הנקי המושר בעוצמה של נאום נבואי כמעט. פסגותיו מצליחות לעורר רגעים שמזכירים לי קריאת מלכה לצבאה לצאת אל המלחמה. ניסיוני המר לימדני ש'גראולינג נשי', עפ"י רוב, לא מצליח למשוך אותי פנימה אל המוזיקה. משהו שם מומחז לי מידי כנראה. אולי כי זה גראולינג רגיל פשוט אלא שכאן אישה 'מגראוולת' אותו (אני מקווה שהמורה שלי ללשון לא קוראת את ההמצאות הלשוניות המחורבנות שלי עכשיו). אין הבדל של ממש בעצם. בסופו של דבר, כשמוכרים לי מושגים ריקים אני משתעמם. דורין לעומת זאת משכילה להעתיר נוכחות נשית בביצועיה לאלבום הזה ובכך מקנה לו ייחודיות שאי אפשר להתעלם ממנה פשוט. דבר זה אינו מצוי יותר מידי במטאל, ומסיבה זו כנראה, ההיתקלות בו היא ללא ספק מרעננת.

שלושת היסודות הללו: האסתטיקה המינימליסטית, הפשטות הטכנית הכבדה והסולנית המוכשרת הם העומדים בבסיסו של האלבום ובזכותם הופך האלבום הזה למלאכת מחשבת של ממש.

תחילתו וסופו הזהים (intro & outro) תוחמים את מעלליו המוזיקליים במן לופ אינסופי, היאה למיסתורין שהאלבום מעביר אל המאזין דרך כל הכלים האמנותיים העומדים לרשותו של אמן. האלבום עולה לשיאים מלודיים נשגבים ותופר אותם בריפים יפהפיים המציעים טעימה בלתי מסוננת של מעיינות היער העכורים.

האלבום הזה עושה דום ועושה אותו טוב, טוב כמו שהרבה זמן לא נשמע במחוזותינו. בהקשר של דום טוב - נאהבת עד מאוד היא הנוקשות המטאלית הלא מתפשרת שמאפיינת את המוזיקה: לא מדובר בעוד אלבום אווירה. למעשה, נאמר זאת בבוטות: ZAD לא מחפשים צומי ותשואות קהל. אין זה אלבום שבא לעשות להמון הקהל מקצפת טעימה ונגישה של מה שהוא חושב שדום צריך להיות; להיפך, אם כבר. מדובר ביצירה בעלת טמפו דוקרני ולא קליט למשך חלקים ארוכים שלה, עם שירים המהלכים על החזה כמו קלגסים, מסובכים ולא קלים לעיכול, בה בעת שהם מציעים רגעי הרמוניה נפלאים שאינם רבים; מדודים בטוב טעם, כמו שתבלין צריך להיות - תיבול המחזק את הטעם העיקרי ולא חזות הכל.

שני השירים האחרונים (האהובים עלי מכל), הם התפרצות שורפת כל. קצת אולי כמו הציור של עטיפת האלבום. שני אלו, אפופי המיסתורין, הזכירו לי תובנה מעניינת שאני סוחב איתי המון זמן:

בימינו, כשכל קצוות האופל הולכים ונכבשים, לא נותרה כמעט חלקה טובה שטרם התקלפה ממיסתורה. כמעט ואין עוד 'נסתר', שידו של האדם לא הרימה אותו ממחבואו ועשתה ממנו קישוט תפל וסתמי של אמנות זולה. נדמה כאילו הכל נגלה ואין עוד סודות להתענג בהם. בעידן כזה, אני סבור שמטאל טוב מוכרח להיות לא דווקא כזה שמחפש את הקיצון הבא. מה שנכון יותר הוא אולי להעמיד יצירות נוספות כמו זו של ZAD, העושות בכלים הקיימים קסם חדש. הסרקזם המודרני הוא עוטף כל והוא לא מניח לנו להתרגש מקצוות חדשים. פסקנו זה מכבר מלהזדעזע. באווירה גחכנית שכזו קשה להעביר רעד בחוליות השדרה כמו בימים עברו.

לאור זאת - תנו דעתכם, יוצרים יקרים, כיצד Followers of Tann משכיל לעשות את זה בדיוק:

לא צרחה יותר חזקה, לא ריפים יותר מהירים או יותר מלוכלכים ולא כלום מכל זה: רק רגש עז, נגינה עם מחשבה עמוקה על הקומפוזיציה, וסולן או סולנית המבינים את עומקה של האפילה, שאין היא מונחת אלא במיסתורין שאפשר להציע. כך שביצירה הבאה שלכם תוכלו להניח בשלווה למסע המהיר אחר הקצוות הבאים, ולהתחיל לעשות מוזיקה מתוך רגש עז, כישרון אמיתי, עבודה רצינית ושימוש עדין ומושכל במיסתורין שאינו לעוס. זהו, בנפנוף ידיים, המתכון שלי למטאל טוב.

*
יוסף בן עוז
תשרי ה'תש"פ (אוקטובר 2019)