כשהטבע הוא מלחמה
רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Saor - Aura | סיקור אלבום
מאת: ירון שפונד
24-9-2016
גבעות ה-Highlands הירוקות בארץ הסקוטית הצפונית כבר מקושטות בערפל סמיך של הבוקר הקריר. העוברים בין הקרבות בגבעות הללו, לא יכולים שלא להתפעל מן המראה שמציירת להם אמא-טבע בדרכם, לקרב הבא, אי שם.
זהו הציור העובר אצלי בלב כשאני מאזין ל- Aura של Saor: אווירת "בין הקרבות" הזו היאה כל כך בעיני לפולק מטאל.
אבל לפני Saor אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזו ולדבר קצת על התהיות שלי לגבי ז'אנר הפולק-מטאל בכללו. הקדמה... ארוכה.
בבסיסו, אמור הסגנון הזה להיות הלחם והחמאה של המטאל על גווניו השונים המתמזג עם מוזיקה עממית, מכל הבחינות: לחנים, כלי נגינה וליריקה. העניין הוא שזה מסובך מידי. הסוגה הזו מכילה כל כך הרבה התפתחויות והסתעפויות העולות מתוך הבידול המוזיקלי הפנימי שלהן אל מול כל שאר הז'אנרים האחרים, שהבילבול חוגג:
החל משירי ה"שישו ושימחו" של Korpiklaani ו-Fintroll, עבור ב"שירי המסייעת הויקינגית" של Ensiferum ו- Turisas, עבור בפאוור-הפולקי של Stormwarrior ו-Falconer, דרך הוויקינג-מטאל של Einherjer ו-Falkenbach ועד לבלאק-מטאל של Enslaved, ו- Kampfarוכל זה (נשימה עמוקה...) הוא רק סקירונת של החלק הוויקינגי[1] ולפני שבידלנו עוד לפי הרקע והתרבויות השונות של הלהקות בז'אנר: ויקינג, קלטי, מסופטמי ולפני שהכנסנו גם הרכבים ייחודיים יותר לשקלול, כמו למשל Negură Bunget. לחובבי "ההגדרות" בז'אנרים השונים יהיה מאוד קשה עם הסגנון האמורפי הזה (בלי קשר לאמורפיס J). אני לא אוהב את החלוקות הללו כל כך. לכן הרבה פעמים שאני מגיע לשמוע הרכב או אלבום חדשים מהפולק-מטאל, אני תמיד לוקח סוג של חופש מחשבתי ממבוך התיוג הפנימי של המטאל.
ועם זאת, השוני המהותי הוא ברקע התרבותי של ההרכבים. אם ניקח את הפולק ונבדל לפי תרבויות העמים אז מלבד הויקינגים צריך להזכיר את הקלטים.
הפולק מטאל הקלטי גם הוא מפותח מאוד במיוחד זה המגיח מהאי הבריטי, ארצות השפלה, צרפת ואירלנד – ארץ האמרלד, בית-הגידול של הלהקות המובילות בז'אנר הקלטי. למרות שגם כאן ישנה קשת רחבה של להקות וסגנונות שונים ומובחנים יש מכנה משותף: בכולם הדגש ניכר יותר בשילוב של מוזיקה ולחנים עממיים במטאל ובולטת נוכחותם של כלי נגינה המזוהים עם המסורת הקלטית כגון חליל או חמת חלילים, הארדי גארדי (ויולינה מכנית) ועוד. מהפולק הפשוט והנקי של Cruachan דרך הדום-מטאל של Primordial השרים על סבלו של העם האירי וכלה בבלאק-מטאל של Aes Dana הצרפתים וכמובן זה שלSaor הפרויקט המשלב חמת חלילים המסוקר כאן.
לפולק הקלטי ייחודיות נוספת בכך שהוא מרבה לתת יותר דגש על האווירה. כמו ניסיון לקחת את השומע לא רק אל העבר ותיאור הקרבות השונים שהיו בין העמים, אלא כמעט למגע ממש עם שורשי המוזיקה של התרבות עצמה וההשפעות שהגיעו מהנוף ומהמיתולוגיה הקלטית שהייתה מחוברת יותר לטבע ביחס לזו הויקינגית, ושנתנה הלל רב יותר לקרבות וללוחמים.
נחזור לענייננו.
Saor זו לא ממש להקה אלא פרוייקט של אדם אחד בשם אנדי מארשל העובד כ-3 שנים כבר והוציא עד כה כשני אלבומים מצויינים, האחרון שבהם – Aura – יצא ב2014. וכמו מה זה נשמע? כאילו Enslaved (המוקדמים יותר) Moonsorrow ו- Falkenbachהיו נולדים ב-highlands הסקוטיים ושואבים את התרבות הקלטית מהאויר הקריר של אותם הרים. הפרוייקט, כפי שיוראה בהמשך, מנסה לשלב כמה יסודות מאוד חשובים אם כי די נבדלים: מצד אחד האווירה אותה הזכרנו ושמאפיינת הרבה מן הבלאק והפולק ומצד שני המוזיקה העממית היותר השמחה והרגועה, במיזוג לתוך המטאל, כשהעוצמה והמהירות של הבלאק-מטאל מהווה את המשענת המוזיקלית של כל הפרוייקט.
האלבום נפתח ברצועה בשם Children of the Mist לצלילי חלילית ומתפרץ כמתוך מכה מהירה של בלאק מטאל כדוגמת הלהקות שהוזכרו קודם. האפיות והאוירתיות המוזיקלית מורגשת מאוד כבר מתחילת האלבום. הקטע מעביר למאזין אוירה של מסע או צעידת שבטים אלי קרב כמיטב המסורת הפולקית. האיזון בין הנעימה העדינה של החלילית והטרומלו הרועש של הגיטרות נשמר היטב לאורך השיר ובשלב מסויים שירה נקייה מצטרפת לרצועה, שילוב די נפוץ ונדוש בפולק-מטאל, הגם שפה הוא מעניק עוקץ נוסף של אוירתיות.
הרצועה השניה הנושאת את שם האלבום מתחילה בקטע אוירתי בן דקה בערך המתחבר ישירות לתיפוף בלאק זועם אך המלווה בריף פולקי נעים שממשיך איתנו לאורכה של הרצועה ביחד עם עבודת הקלידים שברקע. לאחר רגיעה קצרה בליווי גיטרה אקוסטית – השיר מתפתח עד לכדי פסגה אפית בסיומו הדי דרמטי. אפשר להגיד ששני השירים הראשונים גורמים למאזין להרגיש שהוא בתחילתו של מסע אי שם בהרי הצפון. אני הייתי מגדיר רצועה זו כחלק השליו והרגוע יותר באלבום.
הרצועה השלישית מתחילה עם מוזיקה קלטית מסורתית ושמחה יחסית והופכת במהרה לבלאק אוירתי לא מתפשר, שבמהלכו מצטרפת גם מקהלה לאלמנטים הרבים המרכיבים את הרצועה. אין לטעות: המוזיקה המעט יותר שמחה או המקהלה האוירתית מהצד לא מחלישות את עוצמת השיר, ההפך למעשה: אפשר להגיד שזהו השיר העוצמתי ביותר באלבום. אם נשתמש בדימוי המסע שהאלבום מצייר בליבנו אז הרצועה השלישית היא החלק היותר... מאתגר או סלעי שיש בעת ההליכה בהרים.
האגרסיה נמשכת לתוך הרצועה הרביעית, Farewell, הפותחת בתיפוף דרמטי היישר לתוך השיר שמתחבר לקו המהיר של האלבום, מגמה הנמשכת גם לתוך רצועה האחרונה – Pillars of the Earth העושה מעין סיכום מוזיקלי לכל האלבום מבחינת המעבר בין ריפי הבלאק, קצב התיפוף המהיר ותנועת הטורמלו הבלאקרי הזועם יותר אל עבר המוזיקה העממית והרגועה. באלבום הזה לא חסך מאיתנו Saor שילובים שונים של שירה נשית ושירת מקהלה מצויינים וכמובן את חמת החלילים – הכלי ששום מוזיקה מסקוטלנד לא שלמה בלעדיו. רצועה זו חותמת את האלבום לצלילי הרוח של ה-highlands הסקוטיים הכובשים לאיטם את הדומיננטיות בשיר מהחליל שמלווה לחישות בקלטית. תם המסע אל תוך נופיה של סקוטלנד ההררית והאפית הנעלמת אי שם בין ערפילי המוזיקה.
למרות ייחודיותו של האלבום, שמתי לב למשהו שדי אכזב אותי בו: כששומעים הכל עד לרצועות האחרונות מבינים שהשירים כמעט זהים אחד לשני מבחינת מבנה ושדמיון מטריד זה נשמר לכל אורך האלבום. למעשה, כל שיר מורכב מקטע התחלתי אינסטרומנטלי ואווירתי המעיד על השיר עצמו ושלאחריו מנוגנת כניסה של בלאק מהיר, מתווספים כלי נגינה עממיים, שירת בלאק גרונית וקלידים, כולם עולים לפסגה מוזיקלית רק כדי להגיע למעיין "אתנחתא" של מעבר לקטע אווירתי ואז חזרה מהירה שוב לבלאק עד הסיום המתפוגג לו לצלילי הטבע. נכון, זה אווירתי וטוב, וכנראה שגם עובד טוב בסה"כ ולכאורה אין מה לשנות, אבל זה מעורר בך את הכמיהה לאלבום יותר מתוחכם – קטעי אוירה בין רצועה לרצועה או חלוקה לרצועות יותר מהירות ואגרסיביות ורצועות יותר רגועות, כדוגמה, יכולות היו אולי לגוון.
לסיכום אומר שאני מקווה שנזכה לראות עוד הוצאות מהפרוייקט הזה שהפוטנציאל שלו מאוד גבוה בעיני. זה מיוחד ומעניין, בתקווה כמובן שהלקח ממחזוריות השירים הצפויה יילמד להבא ושתורגש יותר התפתחות מוזיקלית לאורך האלבום, מה שיאפשר את היכולות של הז'אנר הזה לבלוט בו ביתר שאת.
[1] שהמאפיין המבדיל שלו הוא הליריקה עצמה יותר מאשר השילוב של כלי נגינה עממיים במוזיקה.
