אנו, המתבוננים אל הריק

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Infestus - The Reflecting Void

מאת: טל עידן (שם עט)

14-9-2018

"The only way to deal with an unfree world is to become so absolutely free that your very existence is an act of rebellion." – Albert Camus

*

טענה זו של הגיבור הטראגי האחרון של האקזיסטנציאליזם עשויה להתפרש כקריאת קרב, קרב נגד מה שמכונה "מרוץ החיים". קאמי ורעיו פוצצו את הבלון הנפוח של אשליית החופש. כל פעולה שאנו עושים, כל מחשבה, מחווה, ולו הקטנה ביותר, היא חלקיק זעיר מלולאה אינסופית של מוסכמות קהילתיות – אנו משקיעים מזמננו בדאגה למשפחה ולילדים, קמים כל בוקר לעבודה המסודרת שלנו בכדי לכלכל את עצמנו ולשלם חשבונות ומיסים, נפגשים במסיבות עליזות עם קרובינו ומכרינו, מחייכים ומברכים, מתנשקים ומתחבקים... אנו מתכחשים ומתנכרים לרצונותינו ותשוקותינו, עוטים על עצמנו תחפושת ערטילאית ומתמסרים לחלוטין לצורך למלא אחר ציוויים חברתיים. ייתכן וכאן נמצא שורש המועקה, משום שהמונח "מרוץ החיים" שגוי.

מרוץ מתנהל על פי כללים מוגדרים היטב, ויש לו תכלית ברורה – נקודת הסיום. המתחרים במירוץ יודעים בבירור מי הם היריבים שלהם ומהן מטרותיהם. גם אין כל מחלוקת לגבי זהות המנצחים והמפסידים. מהחיים עצמם המאפיינים הללו נעדרים לחלוטין. אנחנו משחקים לפי הכללים, אך לאיש בעצם אין מושג על ידי מי הם נקבעו ולמען איזו תכלית. אנחנו מרגישים לפעמים שאנחנו בתחרות, אך לא ברור לנו מיהם יריבינו ומדוע הם בכלל מוגדרים כך. אנו רצים תמיד, הלאה והלאה, אך נקודת הסיום לא נראית באופק...

ובכל זאת אפשר לעצור מדי פעם ולהתרענן לקראת ה"מקצה" הבא. להתמרד, כדברי קאמי. לטעום טעימה קטנה מהחופש הנכסף. אנו, קוראי (וכותב) שורות אלה שייכים לקבוצה קטנה שבחרה לעצמה נקודת התרעננות ייחודית: לפרקי זמן קצובים, אנו עוזבים את העולם האפור והמדכא וצוללים אל השחור משחור – יקום הבלאק מטאל, ממלכתו האמורפית של אבי אבות המורדים – השטן, על כל צורותיו, שמותיו ומהויותיו, אל המרחבים האינסופיים של האופל והקדרות, מתעופפים בין צמרות עבותות ופסגות קפואות. אנו משילים מעצמנו את המסכות ואת העכבות שנכפות עלינו על - ידי החברה וקוראים דרור ליצרינו הכמוסים ביותר. דווקא כאן, בהיכלות הקקופוניה והטירוף, באופן פרדוקסלי, אנו מוצאים את פינתנו השלווה, מתעטפים בצלילים ובחזיונות, מרחפים במקומות אחרים ובזמנים אחרים... אבל שוב ושוב, ללא הרף, המסע הזה נקטע באיבחה חדשה של חרב ה"מציאות". אנו מורידים את האזניות, מכבים את מערכת הסטריאו, יוצאים מהופעה, וחוזרים אל מרוץ חיינו הרגילים והמוכרים, המרוץ המתיש של ארבעת הקירות שסוגרים עלינו, העבודה, המשפחה, המשכנתא והמכונית החדשה.  

או אז מתחוורת לנו מהותה האמיתית של ממלכת הגיהינום: מסע הנדודים האינסופי בין העולם מאוויינו הכמוסים לבין כלוב הזהב של הקהילה והשלשלאות שבהן היא כובלת אותנו. אנו נידונים לחיים של דילוג בלתי פוסק בין עולמות מתנגשים, חיים של דואליות מתישה. ברגע אחד אנו נישאים על כנפי הכאוס וחווים גאולה רוחנית, ובמשנהו – אנו מכתתים את רגלינו בישימון היום-יום, קומתנו שחוחה ועינינו כבויות. פרדוקס החופש הכובל.

הדיסונאנס הטראומטי הזה עוטה צורה מגובשת באלבום The reflecting void  של פרוייקט היחיד מגרמניה – Infestus. הפרוייקט הגיח לעולם בשנת 2003 כטריו בהנהגת המתופף והסולן Andras, והוציא שני אלבומי בלאק מטאל "מסורתי", הגדרה שממצה את כל הטוב באלבומים אלה – ואת כל הרע שבהם: אלבומים שבהם העדיפות מוענקת לצ'קליסט: גיטרות מנסרות? יש. ריפים "רעים"? יש. תיפוף מהיר וחד? יש. סולן זועם ודומיננטי? יש. אווירה של אופל ושליליות? יש.  

ומה נעדר? נעדרה אמירה אישית, שלא לומר איכות. אובדן הזהות האינדיווידואלית וכניעה טוטאלית לדרישות ה"סצינה" גרמו לבלאק מטאל להפוך למפלצת שכנגדה הוא הניף את חרבותיו מלכתחילה – מפלצת הקונפורמיות, השטחיות והחזרה על תמות מוכרות. הקונפליקט הפנימי שאותו חוו חברי הלהקה איננו אלא פרדוקס החופש הכובל שתואר לעיל, בזעיר-אנפין: ממש כשם שאנו, הכמהים אל העושר שבמרחבי האופל, נאלצים לחזור בעל כורחנו שוב ושוב אל הדלות של חיי היום-יום האפרוריים, כך גם אמני בלאק מטאל שאפתניים נתקלים בדילמה מייסרת: הרצון לנפץ מוסכמות, לחצוב נישה במעמקי תהומות הנפש, לקבע את נוכחותו החד-פעמית של הפרט ואת משמעותו בעולם – רצון זה נתקל בחומה בצורה של מגבלות מלאכותיות, צורך אינפנטילי לעמוד בדרישותיה האופנתיות של ה"סצינה", צורך שמוביל לעוד אלבום שגרתי, השוקע עד מהרה במצולות הבינוניות והשכחה. 

תהליך זה של התפכחות הוביל בסופו של דבר להיפרדות בין חברי ההרכב והפיכתה של Infestus לפרוייקט היחיד של Andras  לבדו. בשנת 2011 ראה אור האלבום Ex|Ist, שסימל תקופה חדשה עבור הלהקה, הן מבחינת ההרכב והן מבחינת התכנים אותם היא ביקש(ה) לחקור. המרכיבים ה"בסיסיים" של האלבומים הקודמים עדיין היו שם, אולם ניצוצות ראשונים של תקווה חדשה כבר החלו להבזיק בין הצלילים. החירות היצירתית שעמדה כעת לרשותו של Andras אפשרה לו לסלול דרך חדשה, דרך שנפרשה כעבור שלוש שנים במלוא הדרה, באלבום נשוא סקירה זו. Andras התנער לחלוטין מקלישאות של ז'אנר זה או אחר ויצר אלבום מורכב ומרתק, דחוס אך לא מעיק. ייחודו של האלבום הזה הוא ביכולותיו הוירטואוזיות של Andras, הן כמלחין והן כמולטי-אינסטרומנטליסט: ההיצמדות המאולצת לקווי יסוד כלשהם נעלמה. העיבודים עשירים ומגוונים, בנויים מקטעי מטאל מהירים ואיטיים (בלאק, דת', דום ואפילו פרוגרסיב – יש פה הכל חוץ מקיבעון), קטעים אפופי יגון ואימה, השזורים במלודיות נוגות של גיטרות אקוסטיות ונקיות. הריפים ארוכים ומורכבים, ופה ושם סולו גיטרה מפלח את אווירת הטירוף המככבת כאן – וכל הרכיבים הללו משתלבים זה בזה בצורה קוהרנטית מוקפדת, בנגינה מדוייקת וחדה להפליא, לכדי יצירה שלמה אחת.

מאפיין בולט של השירים הוא המעברים החדים בין קטעי מטאל אגרסיביים ומהירים לקטעים מלנכוליים ומינימליסטיים, המולחנים לעילא (ולמען הסר ספק: קטעים אלו אינם רגועים ושלווים כלל. אדרבה, הם רוויים בעצב ובייאוש חונק, ומדגישים את כובד המעמסה של מאבקו הנפשי הבלתי – פוסק של האמן, המבקש לשקף את המאבק הדומה המתחולל בנפשו של המאזין). ודאי שאין כאן חידוש, אולם בניגוד ללהקות אחרות שעבורן טכניקה סגנונית זו איננה אלא גימיק עקר, באלבום זה למעברים אלו יש משמעות סמלית מובהקת – הם תמונת מראה קולית של המעברים אותם אנו חווים מדי יום, מעברים בין השקט והנוחות של החיים החברתיים המדושנים, לבין חיי הנפש הסוערים, האינדיווידואליים ואחוזי הטירוף המהווים את עולמנו הפנימי; הצורך לרצות את הזולת לעומת הרצון לספק את תשוקותינו היצריות. השלמת חזון הכאב והבלבול שדיכוטומיה זו מייצרת מושגת באמצעות הטקסטים הנוקבים של Andras, טקסטים הממחישים את המחיר הכבד לפעמים שהמאבק האינסופי גובה מאיתנו:

This current in which I drift day in day out
Every breath taken to prolong this doubt
A wish? - No words. A fading will.
This never ending pain – a painful and infinite sustain
accompanying this life until the end

 ("Constant soul corrosion")

 נדרש איזון נכון ומדוייק בין נגינה מלודית לאווירה ברוטאלית וכבדה בכדי להימנע מליפול למלכודת הבנאליות והקיטש, ו-Andras  שולט באיזון זה בידיים מיומנות ובוטחות. למרות העושר המוזיקאלי, זהו לא אלבום "פוסט" בלאק מטאל בשום אופן. מדובר באלבום קונספט שעומד בגאון במבחן האולטימטיבי של אלבומים מסוג זה: היכולת של כל אחד משמונת שירי האלבום לעמוד ברשות עצמו ולבטא בנפרד את מהותה של היצירה. האזנה לאלבום היא חוויית מיצוי גועש של תהליך אינטרוספקטיבי ממושך המוגש לנו על ידי היוצר, מסע מפותל ומורכב על פני כל מנעד תתי–הסגנונות של המטאל הקיצוני. מסע שמעניק משמעות חדשה למושג "מטאל שחור" ובה בעת משמר את משמעותו המקורית; מסע ביקום האפל ההוא, המוזכר לעיל – ממלכת השטן שמקיפה אותנו ובה בעת נמצאת גם בתוכנו, הריק המשתקף, כשם האלבום – אנו המתבוננים אל הריק. מה אנו רואים שם?

Infestus הגיע(ו) לפסגה יצירתית ומצטרפים לשורה הולכת וגדלה של להקות המוכיחות שהפקה צלולה וברורה והשקעה בכתיבה והלחנה אינם עומדים בסתירה ליצירת אווירה אפלה ועוצמתית אלא  אף מדגישים אותה יותר; היצמדות לסטנדרטים שמוכתבים על ידי ה"סצינה"  – ובמילים אחרות, המגבלות התמוהות שז'אנר הבלאק מטאל סיגל לעצמו במהלך שנות קיומו, לא רק שאינן משרתות אותו אלא מביאות לאובדנו.

אלבום זה הינו יישום אחד של הקריאה למרד של קאמי: התנערות מהשלשלאות הכוזבות של הקהילה וגילויה של האמת הפנימית שבתוכנו. צעד קל כל כך וקשה כל כך, משום שביצועו הלכה למעשה כרוך בפעולה אחת: הינתקות מוחלטת מסביבתנו והתבוננות כנה ומעמיקה אל נבכי נפשנו, אל כל המקומות שאליהם אנו לעתים חוששים להתבונן, תוך כדי הפנמת ההבנה האומללה ש – "נוח" ו – "טוב" הם אינם רעיונות חופפים.

האם אנו מוכנים להיענות לאתגר זה ולהקשיב לקריאה למרוד?