עורי, ארץ צפון!

Martin Eric Ain פעם אמר כי "המטאל יכול לבטא דברים נוספים חוץ מהרס ואגרסיה". בטענה זו מסתכמות אולי גם הסיבות לכך ש-Øystein G. Brun עזב את שותפותו בפרויקט Molested לטובת הקמת Borknagar. כשנתקלתי בדבריו של Martin, לא יכולתי שלא לתהות לכמה עוד מאיתנו הם תקפים ובאיזו מידה. בכלל, כאשר אנחנו מאזינים למוזיקה ובפרט למטאל, כמה מאיתנו טורחים להסתכל מעבר לעוצמה המתפרצת ולמהלומת הברוטאליות העולות מן ההאזנה הראשונה? כמה מאיתנו אינם מסתפקים בתחושות אלו? נסו לחשוב רגע עם עצמכם. מי מכם שאינו בטוח בתשובתו, שינסה לבחון את עצמו. האלבום הזה מציע  דרך מעניינת לעשות את זה.

באלבום הזה נפתח לפנינו השער לגלות מחדש את העומק שאליו האקספרסיביות המוזיקלית יכולה להגיע. אותו מצב בו מוזיקאי נוקט בכל דרך על מנת ליצור מוזיקה שהיא שיא הביטוי לשמחה, עצב, כעס, פחד או תערובת של כולם ביחד המבוטאת בצבעוניות חופשית. אלבום הממחיז בכישרון גדול את המצב שבו מוזיקאי אינו חושש מפני להט הרגשות שמעבר למבוי הסתום שבאגרסיה ומבטא אותן בצורה העמוקה והאמיתית ביותר. דבר שלדעתי נותן את העוצמה המיוחדת למטאל. יכולת הביטוי המורכבת הזו תורמת מרכיב קסם נוסף עבור המטאל הקיצוני והבלאק מטאל בפרט, ומעניקה לו נופך נוסף של הדר וגדולה.

בסרט התיעודי Satan Rir Media של Jan Axel Blomberg השווה היוצר בין הבלאק מטאל לאופרה. כמובן שדבריו התייחסו לכך ששני הסגנונות המוזיקליים דורשים מן המאזין לפתח כושר האזנה מסוים על מנת להעריך את היצירות, אולם אין ספק כי הם תקפים גם בהקשר לפרזנטציה הגרנדיוזית בה שני הסגנונות מצטיינים. ייתכן והייתה זו הברקה של השראה שהובילה אף את Sam Dunn להשתמש במילים "Richard Wagner meets Punk" כאשר תיאר את הבלאק מטאל בסרטו “Metal: A Headbanger’s Journey”.

גם היצירה שבפנינו אינה בוחלת באף אמצעי על מנת להביא את הביטוי המוזיקלי לשיאו. יש בה את התחכום הפרוגרסיבי, הדרמטיות והרומנטיקה המאפיינת יצירות קלאסיות אחדות והעוצמה העמוקה של הטבע הפראי, שזרועותיו מחבקות – אך גם שוברות. כל אלו היוו אב-טיפוס השראתי ללהקות כמו Enslaved ואף Bathory בימיה המאוחרים. נראה כי בגישתם החווייתית-רומנטית אל ארץ מולדתם,ממשיכים Borknagar את הדרך שנטוותה על ידי להקות אלה.

Borknagar, הלהקה הנושאת את שמו של הגיבור הסקוטי האגדי, כאן בכדי להראות שאגרסיה מתפרצת אינה המקור היחיד לעוצמה. וכי לעתים פני האגם השקטות הן דווקא אלו אשר מביסות את המפלצת המשתוללת בתהום המערבולות המצויה תחתיהן, כפי שאלף אגרופים לעולם לא יצליחו לעשות את מה שרגש עז לעתים מחולל באדם. האווירה באלבום מעבירה תחושת געגועים מוזרה, כמו מראות הבאים והעולים אל מול העיניים, מגיחים מתוך זיכרונות של חלום מרוחק. לא מוכרים, ועם זאת, המראות הללו אינם זרים לי. באים הם אלי ממקום וזמן שמעולם לא חוויתי, וייתכן שאיש לא חווה. שמא זהו זיכרון אנושי קולקטיבי שהספיק להירדם תחת כובד המשקל של אלפי השנים המכילות בתוכן את מאמציו של האדם להתכחש למקורותיו, המתערבב ונמהל בחלומותיהם של גדולי היוצרים.

המלודיה ברוב השירים, נארגת על ידי גיטרות ומתאפיינת בהשפעות עממיות המתאימות לאופי הסיפורי של המילים. הקלידים מלווים מאחור, נותנים קול שני לגיטרות המובילות ולקטעי השירה הנקייה. פרט לקטע האינסטרומנטאלי הראשון, צצים הקלידים רק לעתים רחוקות ועולים אל קדמת היצירה מתוך תנועה הלוקחת את השיר קדימה. השימוש הצנוע בקלידים מפתיע לאור הצבעוניות היחסית של האלבום, ובוודאי על הרקע ה'עממי' (folkish) שלו. בעיני תכונה זו רק מקנה נקודות זכות נוספת למוזיקאים, על כך שהם מצליחים להפיק את המיטב מהכלים הבסיסיים ואולי האפילו מן המנעד היותר קלאסי של המטאל, תוך שימוש מאופק ומדוד בכל מיני אפקטים, סימפולים ויתר העיבודים שלאחר מעשה, ואשר יותר מכל מאופיינים בכך שהם אינם דורשים יכולת מיוחדת בהלחנה או ביצוע.

הקטע השני פותח בריף גיטרות המתגבר בהדרגה בכל חזרה ונותן תחושה כאילו המוזיקה מתקרבת אלינו מתוך הד מרוחק. בתום וריאציה קלה, חוברות אליו גיטרות אקוסטיות שקטות הבונות את הפתיח לקראת שירה נקייה. כשזו מגיעה היא מציגה בפנינו את המוטיב המרכזי בשירה עמוקה ונקייה, מוטיב הנושא המוזיקלי עבור המשך הרצועה.

רוב הרצועות באלבום מתבססות על מעין מבנה מסגרת בו הנושא המלודי הפותח את הרצועה הוא גם זה שסוגר אותה אחר כמה מטמורפוזות וקפיצות בין-סוגות. נוכחות המוטיב החוזר היא משמעותית הן בתהליך הבנייה של השיר: כל חזרה מניחה רובד נוסף של משמעות על גבי המוטיב ומחדדת עוד את הרעיון המוזיקלי והמסר של הליריקה, והן בהקניית המסגרת המגבילה השומרת על הסדר בתוך שירים ששוברים לכיוונים לא צפויים, כלומר עושר מוזיקלי המושג דווקא כשהשיר מורשה לפעול בתוך מסגרת אחת. טכניקה מתוחכמת להימנע מלהפוך את המסגרת לקלישאה, אם תרצו.

ביצירה משולבות שתי רצועות אינסטרומנטאליות. הראשונה מעניקה במה לפסנתר המפליא בנגינתו הנוגה. קו מלודי, מלנכולי בפשטותו, חוזר ונשנה כנווד המתהלך אנה ואנה. הנושא מתפתח לאיטו בין החזרות. קטע זה מביא בכנפיו תחושת בדידות מרחקים. מעניין לציין שהשבירה ההרמונית הקלה וכניסת הסינתיסייזר ברקע מערערת את תחושת הביטחון המדומה שנוף הצלילים מקנה. רוחות הצפון מנשבות ברקע. קולם מבשר את בואו של החורף ועימו הקץ הקרב. המוזיקה דועכת לתוכן בהדרגה תוך שינויים מבניים היוצרים בה מתח נוסף, רגע לפני שהיא נעלמת אל תוך השקט.

בשמיעות חוזרות ובדיעבד, נראה כי שתי הרצועות האינסטרומנטאליות מחלקות את האלבום לשלושה פרקים למעשה, החולקים ביניהם יסוד משותף. כל חלק כמו מספר סיפור משלו וכולם יחדיו מתחברים לכדי סיפור אחד גדול. סיפורם של נופים, נדודים ושקיעתו של עידן. ככל שהאלבום נפרש בפנינו כך הרעם והמתח הרגשי מתגבר, כמעידים על הקץ, שעתיד להתרחש בקול נפץ עז.

השיר השישי, Grimland Domain, פותח בשירה המתפרצת בעוצמה. האנרגיה הזו נשמרת עד דעיכתה בשאגה אל מאחורי הקלידים. הקלידים בשיר זה דומיננטיים למדי; התופים ברקע משמרים את החספוס; הגיטרות שבות ומגבירות את הקצב; השירה טעונת העוצמה השבה והחוזרת על עצמה; עד לפורקנו של הכל: כמו צביטה בלב. חותמים הקלידים את המערבולת הרעושת במלוא ההדר והמלנכוליה ומשיבים לרגע קט את הברוטאליות אל מאחורי הקלעים באותה ההנגדה הקסומה שהזכרנו בפתח הדברים. הדיאלוג הזה בין השירה והקלידים נמשך עד שלבסוף השירה נשברת למלודיה נקייה. הדיאלוג המלודרמטי הנוצר המתחולל בין הכלים והמוטיבים השונים שברצועה הזו מהדהדים את הרגש למשמע של יצירה מופלאה אחרת, הלוא היא Anthems to the Welkin at Dusk של Emperor.

איכות ההקלטה, שאינה מצוחצחת לחלוטין, אף לה חלק לא מבוטל באווירה הנשגבת אותה מייצר באלבום. הסאונד באלבום משכיל לשמר יסוד עמום המקנה תחושת ריחוק, אך במידה שאינה פוגעת יתר על המידה ביכולת להבחין בניואנסים המוזיקליים המייחדים אותו במורכבותו. מתוך הצלילים המגיעים כחלום מרוחק ניתן להבחין בשינויים התדירים במקצב ובריפים המקנים דינאמיקה 'פרוג-ית', ולשכבות הקלידים שהושחלו בין הצלילים.

מילות השירים פורשות בפנינו את נופי הצפון דרך השתקפויותיהם באדם. כל השירים נכתבו מתוך נפש אשר עוצבה בידי אינספור חורפים ולילות ללא יום – ואשר סערות וקור הותירו בה את אותותיהם. זוהי דמותו של האדם המביט אל בדידותו, והיא עצמה אף היא, משיבה לו מבט מתוך אותותיו הראשונים של החורף. דמותו סופגת את הכול בשתיקה עמוקה, ומוסיפה לכת תוך הרהורים. העוצמה השקטה הגנוזה בתוכה אינה יראה מפני הדרכים מרובות-התלאות העומדות בפניה, אויבה היחיד הוא השלום הנושא בקרבו זרעי שקיעה ומוות (“And fear peace forever most” / מתוך השיר הרביעי - A Tale of Pagan Tongue). שרידי המלחמה מפוזרים גם הם בתוך הנופים השלווים ביותר כמו שברי מגנים ושיריונות (“Even toward the hills lie shattered shields” / מתוך השיר ה-1 - The eye of Oden), ובהד המיית מי הנהר, נשמע קולו העמוק של הרעם ( “And the river drifts with the resolution of thunder”/ מתוך השיר ה-1). נדמה כי קיים איזון עדין בין כוחות ההרס וכוחות החיים, היוצר מצב בו השלווה לא תוכל לשכון באין נוכחותה של הסערה. איזון עדין הקיים בכל כהתגלמותו של Odin בכבודו ובעצמו.

אותו Odin אף הוא זוכה לאזכור מפורש במילות השירים. דמותו העולה כאן, מצטיירת פעמים כאל המשגיח על פני כל ופעמים כנווד חד-עין הנטמע בנוף ומתקשר בגובה העיניים עם בני התמותה בסביבתו. רוחו הנמצאת בכל הופכת את קיומו לנצחי וגורמת לכוחו להוסיף ולשרור בכל, גם כאשר איש אינו זוכר עוד את שמו. במעמדו זה אף Odin נראה כמשקיף אל בדידותו, ולעתים דמותו מתאחדת עם זו של הדובר, הן במעשי נדודיה והן במילותיה.

גם אם נדמה כי האלבום עוסק אך ורק בתיאורי נוף ומיתולוגיה מנקודת מבט ניטראלית, הרי שבעומקו הוא מחביא ערגה למסורת הפגאנית של סקנדינביה. בין האזכורים השונים לאמונתם הקדומה של הויקינגים, ניכרת היטב נימת צער על התרדמת שפשטה עליה מאז בואה של הנצרות, וכעת היא כמו נוף אשר שקע לשנת חורף נצחית. נופי השלג בחזותם הבוכייה שרויים אף הם בשתיקה מהורהרת. ואולם, בעודם חולמים, נדמה כי קרביהם סוערים, כמצפים להתעוררות העשויה להתרחש בכל רגע. בתיאור שרידי הסערה טמונה נימת הציפייה. היסתיים חורף זה והפעם לתמיד, עם שובו של האביב? האם קרוב הוא הקץ לשינת-מאות-השנים?

עורי ארץ צפון, פיקחי את עינייך, מחי דמעות שלג מעל עפעפייך.

Borknagar - The Olden Domain, 1997:

The Eye of Oden
The Winterway
Om hundrede aar er alting glemt
A Tale of Pagan Tongue
To Mount and Rove
Grimland Domain
Ascension of Our Fathers
The Dawn of the End

ליין אפ:

Garm – שירה
Øystein G. Brun – גיטרות
Kai K. Lie – באס
Grim – תופים
Ivar Bjørnson – סינתיסייזר

*

נכתב במקור באוגוסט 08, 
עריכה נוספת באוקטובר 2020,
נעה ארצי