מסעו של אדם

מן הידועות היא כי סצנת המטאל העולמית עמוסה לעייפה בהרכבי צד ופרויקטים חוץ–להקתיים. בהכרעה סטטיסטית מעט גסה, ניתן לקבוע כי חלק ניכר מהן אינו מתעלה לרמות אליה העפילה להקת האם הממליטה, בגינן ביקשנו להטות אוזן לתוצרי חבריה. הציפייה צצה מאליה כאשר מדובר בפרויקט חדש ועלום מטעם יוצר בולט ומשפיע, כגון וגארד טבייטאן, הלא הוא איסאהן (Ihsahn), מנהיגה הבלתי מעורער של אחת מלהקות הבלאק מטאל הטובות בכל הזמנים, Emperor. לעניות דעתי, מדובר בגאון מוזיקלי – מוזיקאי מזהיר ופורץ גבולות, ליריקן בחסד ונגן מוכשר. תחת ניצוחו הגדירה Emperor מחדש את הז'אנר עם כל אלבום שהוציאה, באמצעות מוזיקה מורכבת ואקספרסיבית שנחרטה בדברי הימים. חרף הפיתוי, לא ב-Emperor עסקינן, כי אם בהרכב הנוסף של איסאהן, לטעמי המשמעותי ביותר אליו חבר – Peccatum.

למעשה, Peccatum הוא הרכב משפחתי. לצד איסאהן, ניצבת הדמות הבולטת והמאזנת, אשתו היידי טבייטאן, העונה לעתים לכינוי איריאל (Ihriel). הצלע השלישית הוא אחיה של איריאל, לורד פז (פול סולברג), סולן להקת הגות' מטאל Source of Tide. כפי שמתברר בהמשך, זהות חברי ההרכב תרמה לתוצר המוגמר את התחושה העוטפת כי המוזיקה נוצרה בידי אנשים הקרובים זה לזה, כפי שהם קרובים למוזיקה ולעולמות מאחוריה.

Peccatum ("חטא" בלטינית) הוקמה ב-1998 ע"י איריאל, כביטוי לשאיפותיה לתרגום עולמה לצלילים. אלבום הבכורה שיצא ב-1999 ובו עסקינן, נוצר מתוך שיתוף הדוק עם איסאהן. הוא הלחין את המוזיקה וניגן בכל הכלים, היא יצרה את קונספט האלבום וכתבה את כל מילות השירים. שניהם נותנים קולם – איסאהן בקולו המגוון; עתים צווחני, עתים נמוך ובתצורתו הנקייה, החושפת נטיות פלאצטו מובהקות וגישה אופראית (הבאה לידי ביטוי גם ב-Emperor). לגישה זו שותפה איריאל, המגישה את השירים בקול סופרן עדין, הנשבר לפעמים לזעקות וללחישות. לורד פז, האמון גם הוא על השירה, הוא החלש מבין השלושה. אמנם קולו משתלב היטב במוזיקה, אך אינו מרשים כשל שותפו להרכב והוא נבלע ברקע.

מוזיקלית, Peccatum משתחלת לקטגוריה ערטילאית למדי – אוונגרד מטאל. בפועל, היא מייצגת נאמנה את אופקיו הנפתחים תדיר של איסאהן שבאו לידי ביטוי החל מהתקופה האמצעית של Emperor, שם שילב בהצלחה יתרה את טווח השפעותיו הרחב: לא רק בלאק מטאל וגרורותיו, אלא גם פרוגרסיב, אמביינט, מוזיקה סימפונית וניצוצות אלקטרוניקה. אותו טווח השפעות מוצא את ביטויו בנוסף ללהקת האם והופך את Peccatum לקדירה עתירת כל טוב ז'אנרים לא מעטים. הבסיס נותר בלאק מטאל המטייל בין עדינות להתפרצויות אגרסיה (אף כי חולמניות במקצת), מלודיות שאינן קופאות על שמריהן בתוך מבנים פרוגרסיביים, ומלווה בעבודת סינתיסייזר הנעה בין נגינה קלאסית להזלפת טיפות אמביינט.

מעל בליל אקלקטי זה, שורה תחושה המתקבלת בהאזנה לאלבום דום מטאל: אותה תחושה מנחמת של הארת פינות אפלוליות בפנס קטן, בדמות החדירה לעומק אל תוך נפש היוצר. האלבום עתיר רגש, הן בכתיבתו והן בביצועו, ובכוחו לבטל קביעות סכמטיות שאינן מקשרות בין מטאל לבין הפגנת רגשות טהורה. בנוסף, על אף יוצריו עתירי הניסיון, ניכרת בו ראשוניות מתפרצת המשקפת את חדוות היצירה העומדת נכוחה.

האלבום כולל תשעה שירים באורכים משתנים, המקפידים לשמור על הסטנדרטים הגבוהים של הלהקה לאורך הדרך: לחנים מורכבים, שירה מגוונת ונגינה מהוקצעת העטופים ביופי מהדהד. היצירה נפתחת בשיר המציף את התהייה החורכת המלווה כרוח רפאים את האלבום, "Where Do I Then Belong" – כינורות, עוגב וקולות מרחפים כנגד איריאל המדקלמת את הטקסט כקינה חרישית. גיטרה מייללת תכה במאזין עם פרוץ השיר השני, "Speak of the Devil (As the Devil May Care)", ותוביל למערבולת בה השלושה שרים, האחד לתוך השני, פנימה והחוצה כדי לנשום, מתכווצים תחת מעטפת ניאו–קלאסית, המזכירה לעתים פסקול סרט מזרה אימה, המתגנב מאחורי הגב. לאורך האלבום משתלבת האוזן בגלים עולים ויורדים של גיטרות - כמו הקולות, הן נשברות לעתים, או שועטות לסולו מלודי, מתקשחות ונרגעות, ואי אפשר שלא לרדוף אחר השלישייה האצה במורד התהום. בנוסף, הריף המרכזי ב–"The Change" מזכיר כי שורשי הבלאק מטאל עמוקים מכדי להישכח, ואילו המבנה הפרוגרסיבי של "The Sand Was Made of Mountains" סוחף ומוכיח שמורכבות ויופי הולכים יד ביד. השיר הטוב ביותר באלבום והאהוב עליי אישית הוא היצירה הקרויה "The World of No Worlds", תשע דקות כמעט אפיות, כל כך שבירות, ונשברות עם קטעי גיטרות שכמעט נוגעות בקליימקס, ואיתן פעימות הלב המתגברות והשיר חוזר לסורו, עד לפעם הבאה.

האלבום מציג קונספט המציג מסע חיפוש עצמי של בן אנוש (המוזכר לעתים כמלאך), הנקרע בין החיים והמציאות לבין העולם שמעבר; חוסר השייכות ניתך עליו כזרועות השמש השורפות. הוא מחולק לשני חלקים: הראשון, "The Black and the White was Meant For Nothing. The Shadows Meant for All", כולל את חמשת השירים הראשונים ומגולל תהליך של מוות ולידה מחדש, אל תוך צורה חדשה וגורל זר. החלק השני, "The Carrier of Sorrow Transforms", מתאר את הריקבון הפנימי, את החשיכה המשתלטת, את הריקנות. ניכר כי לפן הטקסטואלי באלבום הוקדשה מחשבה עמוקה: המילים כתובות היטב, שופעות מטאפורות ועם זאת, מעבירות בחדות את תחושות הגיבור. מעליהן נסוך קסם פואטי, המעניק להן עדנה וחן אפלולי.

בניגוד מה להצגתו של האלבום כאלבום קונספט ובניגוד חריף לכותרת השיר "The World of No Worlds", כל שיר באלבום הוא עולם בפני עצמו; צעד נוסף במסע הנדמה נצחי, של Peccatum לגלות את סודות הנפש האנושית – היקום העמוס והשותק. השילוב בין יכולותיו הבלתי נדלות של איסאהן הן כמוזיקאי והן כיוצר עמית, ובין האינטרפרטציה הלא שגרתית שמעניקה איריאל מקנה להרכב צמד ידיים: זו הבוראת, וזו המאנישה.

לטעמי, האלבום זוכה לייחודו הרב בשל השילוב בין השניים. אמנם הוא צבוע בקווי המתאר של איריאל, ויחד עם זאת, הוא שריר וקיים בזכות צמד המוחות והלבבות שיצרו אותו, ולא בזכות שמו של איסאהן בלבד. בד בבד, איריאל מוכיחה את כישרונה קבל עם ועדה – לא רק "אשתו של" – בתצוגה מרשימה שאמנם אינה חד פעמית ואולי טבעי הדבר, שההרכב יתקשה לשחזר את הניצוץ הראשוני באלבומיו הבאים, הממשיכים את הקו הניסיוני: האלבום העוקב, "Amor Fati" סובל ממהוקצעות וסטריליות מה; עם זאת, ממשיכו ושירת הברבור של ההרכב, "Lost in Reverie", מצליח לנסוק אף יותר אל מחוזות האוונגרד המתובלים באלקטרוניקה ובג'אז ולהטביע בחותמו הייחודי את מורשת ההרכב.

*
נופר ברטשניידר-שטרצר
אוקטובר 2020

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.