קולו של האינסוף

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Archemoron - Year of the Harvester

מאת: חיים דרישנר

14-9-2018

"דבר אינו מתחיל לעולם. לא קיים רגע ראשוני; מילה בודדת או מקום שמתוכם סיפור זה או כל סיפור אחר נבעו. ניתן תמיד לעקוב אחר הקורים הדקיקים המעידים על סיפור ישן יותר, ואף על סיפורים ישנים יותר; למרות שככל שקולו של המספר דועך, הקשרים עלולים להיראות חלשים יותר, שכן כל עידן ירצה בכך שהסיפור המסופר ייראה כאילו הוא-הוא המציאו. כך יוצא שהפאגאני הופך למקודש, הטראגי הופך לקומי; סיפורי אהבה גדולים מדוללים לכדי סנטימנטליזם סתמי, ומפלצות דמוניות לכדי צעצועים מכאניים. דבר אינו מקובע. פנימה והחוצה המעבורת נוסעת ושבה בין העובדה לדמיון, בין השכל והחומר, רקומה לתוך תבניות שלהן רק דבר אחד משותף: חבויה ביניהם רקמת זהב שעם עבור הזמן תהפוך לעולם שלם".

(קלייב בארקר, Weaveworld)

*

האינסוף הנו מושג פרדוקסלי, שגור בפי כל ונזרק לחלל האוויר כלאחר יד על בסיס יומי אך לעולם אינו נתפס לאמיתו; הוא הכל והלא-כלום, הוא בלתי ניתן להגדרה אך קיים כרעיון ומוחשי כמו השפה האנושית שמכתיבה ומגדירה אותו. האינסוף הוא הרעיון האולטימטיבי; הוא מכיל את מימד הזמן, עבר, הווה ועתיד גם יחד ואת כל מישורי הקיום; הוא כל הייקומים גם יחד והוא אינו ולא כלום, חסר מימד בו כל המימדים מוכלים ובעיקר: אינסופי...

חשבו מתי עצרתם לשנייה אחת או שתיים וממש חשבתם על האינסוף. זה לא קורה הרבה מכיון שהאינסוף נתפס כדבר של מה בכך, כמובן מאליו, למרות היותו הכל פרט לכך. הוא גדול מכדי שמוח אנושי יוכל להכילו, אך מופעים צנועים שלו ניתן לראות, אם רק נשים לב, ביצירה האנושית, שם כל דבר כביכול חדש או "מקורי" החל היכן שהוא בעבר, וכל דבר "חדש" אינו אלא הדהוד של כל מה שקדם לו, ובעתו יהווה גם הוא בסיס לדברים "חדשים" אחרים, ליצירות "חדשות" שיבואו אחריו ויקרמו עור וגידים בכל יצירה אחרת.

האם המגמה הנה לינארית מבחינת האינסוף או מעגלית באופן כזה שהסוף וההתחלה מטשטשים גבולותיהם עד כדי כך שלא ניתן יהיה להבחין מה קדם למה? האם זו אבולוציה בכיוון אחד או שזו דווקא אבולוציה/דבולוציה המבצעת פניית פרסה וחוזרת אחורה בזמן? יש שיאמרו גם וגם. ראו את כל תנועות ה'רטרו' באמנות; ראו כיצד מוזיקה משנה את פניה; לעתים שוברת גבולות ומוסכמות ולעתים חוזרת אחורה בזמן ומבליטה את שורשיה העתיקים. 

קלייב בארקר, הסופר הבריטי החביב עליי, כתב בפתיחת ספרו המונומנטלי 'עולם טווי' (Weaveworld) שסיפור טוב משול לאינסוף, או ההיפך: חסר התחלה אמיתית וסוף מוחלט. תחילתו של כל סיפור מהדהדת תמיד סיפור שקדם לו, אחריתו מבטיחה המשכיות, כמו מעגל החיים, כמו האאורובורוס; המשכיות שתתגלם, תקרום עור וגידים, תנבוט בעתה בראשיתו של סיפור אחר, וחוזר חלילה. מוזיקה טובה גם היא בחזקת סיפור טוב. היא מתחקה אחר רעיון האינסוף באדיקות, היא מכילה עבר, הווה וצופה היא אל עבר העתיד; היא חסרת צורה מוגדרת או שורשים קונקרטיים והיא אינה נגמרת לעולם, מהדהדת בנשמות בהן היא נוגעת עד אחרון בני האנוש על פני האדמה, כמו גם ביצירות המוזיקליות שתָּבֹאֲנָה אחריה ואחריה ואחריה – אד אינפיניטום...

בלהקה האתונאית Archemoron נתקלתי – כמעט כמו בכל דבר טוב, לגמרי במקרה – לפני כשלוש שנים, כשזו שחררה לאוויר העולם את אלבום הבכורה Sulphur And Fire, שלעניות דעתי היה אחד האלבומים הטובים של אותה השנה בכל קטגוריה כמעט[1].

מה יפה במוזיקה של Archemoron? הכל. ממש הכל. ואיך תדעו שכל המטאל של היום, כולל הקיצוני ביותר, התגלגל למופעו הנוכחי מתוך גווייתו של ההאבי מטאל של פעם (שאינו אלא נוסטלגיה כיום, או ניאו-נוסטלגיה אם תרצו, כיוון שממשיכים לחקותו אד-נוזיאם)? מפני שכאן ניצבת להקה שמוכיחה את הרעיון ומגלמת בעצם יצירתה את האינסוף שביצירה האנושית, בקנה מידה הסטורי אנושי כמובן; פרדוקסלית כמוהו, מוחשית ובלתי מוחשית בה בעת, פשוטה ונגמעת בקלות אך משאירה את המאזין צמא לעוד ועוד ועוד טיפה; רעיונות מוכרים, כאלה המדהדים ביתיות ונוסטלגיה חביבה, ועם זאת: אוחזים במאזין באחיזה איתנה, פורשים עמו כנפיים ולוקחים אותו מאיזור נוחותו אל עבר מחוזות עלומים, ארציים יותר וארציים פחות. המוזיקה של Archemoron מעוררת דז'ה-וו, כמו משהו שנתקלת בו בעבר, משהו שאינך יכול תמיד לשים עליו את האצבע, על אותו הדהוד מוכר, אך היא גם מדיפה עתידנות זרה כמו משהו מר, נמהר ומרוחק בו טרם נתקלת ואינך בטוח שתרצה להתקל בו.

אם ישנו רעיון גרנדיוזי, אפי, רחב-יריעה, גדול מהחיים והמביט אל עבר הכוכבים ולמה שמעבר להם – שניתן היה להכיל ולאמץ אל תוך הקלטה אחת, אזי הוא מוכל כך או אחרת ביצירתה של הלהקה היוונית האנונימית – אך הפוטנטית להפליא – הזו. הלהקה הלבישה אסתטיקת בלאק מטאל על שלד של האבי מטאל מתובל במעט בלוז, אם אעז ואומר, באלבום כפול שכולו 'בשר ותפוחי אדמה' אך גם 'בישול מולקולרי' או המילים פשוטות: גם מהדהד מסורת ושורשיות אותנטית וגם מנסה לחדור את מסך היומיום ולקפוץ את הקפיצה הטרנסנדנטלית באופן המוחצן, הצבעוני והבומבסטי ביותר שעלה על דעתה של הלהקה לייצר; האלבום הוא סוג של הצהרת 'תמות נפשי עם פלישתים':

'אם אני לא מייצר את החגיגה הכי גדולה האפשרית בביצת המטאל הקיצוני; אם אני לא בונה כאן ביד אמן משהו כמעט מוגזם שישמש אותי ככלי רכב אל הכוכבים; אם איני מצליח בשאיפתי המגלומנית – אם רכב החלל שלי יקרוס תוך כדי נסיוני להגיע לכוכבים – אזי לעזאזל הכל!' (אם להכנס לרגע קט לראשיהם של חברי הלהקה ולהשתעשע בספקולציות לגבי הלך רוחם ורעיונות שאולי כלל לא עלו בדעתם)...

את הריפים כאן שמעתם כפי הנראה עשרות פעמים אצל להקות אחרות, אך לא באלבום אחד צפוף, בו באמצעות ריף אחר ריף ומקטע גיטרה מובילה אחד למשנהו, מצליף בך כוחה של המוזיקה הזועפת ורבת הזרועות הזו כמו שוט משונן ומעיף אותך אל לב המאפלייה, למשך כשעתיים של כאב ענוג, מוכר, ועם זאת – מנוכר משהו, מרוחק וכמעט מיתי.

התוצאה מעוררת הערכה וכמעט מוגזמת באימפקט שלה, מרהיבה בפלאטת הצבעים בה היא משתמשת כדי לייצר את הציור הקולי הרחב והחובק-כל הזה. דמיינו את גארי מור מנגן גרסאות כיסוי של Iron Maiden לשירים שזו האחרונה מנגנת בסגנון הבלאק מטאל, או משהו כזה. דמיינו את Immortal מכסה את Black Sabbath; את Bolt Thrower מנסה את מזלה בסגנון הספיד מטאל, או משהו אבסורדי שכזה.

דמיינו יורדי ים שתומי-עין, מדדים על רגל מעץ וחרב שלופה בידם, לוחמים בחירוף נפש להגן על אוצר בלום מפני ויקינגים טיפוסיים שכמו פרצו מתוך איורי קריקטורות, ומאימת בני-כלאיים כאותם הומנידים שכמו קרמו עור וגידים וחדרו לעולמנו מתוך ציוריו של דן סיגרייב, או משהו כזה. דמיינו ספינות חלל שכמו נלקחו מחוברות קומיקס אמריקאיות משנות החמישים נלחמות בממותות אינטליגנטיות; בני- אנוש, תתי-אנוש, על-אנושיים וכאלה שאינם אף לא אחד מאלה; כל בעלי החיים, ארציים ושאינם כאלה, עסוקים באורגיית דם והרג – אבל בפאקינג סטייל. מוגזם, כבר אמרתי, אפילו מעט קומי וקלישאתי, אבל עשוי כל כך טוב, כל כך מהוקצע ומדויק, שזה נפלא.

וזה כמו הפסקול, או משהו כזה.

התיאוריה של הכל:

שאיפתו הגדולה של מדע הפיזיקה, בנוסף להבנת מכניקת היקום והניסיון לתת מענה לשאלה 'כיצד הכל פועל כפי שהוא פועל?', הנה, כמדומני, להכיל את כל היקום והכוחות הפועלים בו לכדי משוואה אחת. לכנס את הכל, אבל הכל, לכדי שורת מספרים ואותיות אחת, קצרה, אלגנטית, פשוטה: את החומר והאנטי חומר, את האנרגיה האפלה והחומר האפל, את החורים השחורים, כח הכבידה, האלקטרומגנטיות, האלקטרונים והקווארקים, הננסים הלבנים והענקים האדומים, את הסופר-נובות, הדיפלציה והאינפלציה של הייקום – לתוך פאקינג משוואה אחת. תארו לכם.

זוהי התיאוריה של הכל. פחות או יותר. עוד נכון לפיזיקאים מסע ארוך אל מחוזות הבלתי נודע והנפלא המגולמים בייקום בו רב הנסתר על הגלוי, אבל במוזיקה השאיפה המגלומנית הזו נראית שפויה או פשוטה יותר על פניו, שכן עושה רושם שהתיאוריה של הכל, אם כי בזעיר אנפין, די קרמה עור וגידים אם לשפוט לפי 'שנת הקוצר', אלבומה השני של Archemoron היוונית. אוקיי: לא כל אסתטיקה מוזיקלית מוכלת כאן, מודה; בעיקר אלה ממחוזות ההאבי מטאל, שכן אלבום זה הוא אנציקלופדיה מהלכת ועדות חיה לכל מה שאי פעם היה ועודנו טוב בהאבי מטאל, מזוקק ומלוטש לכדי אלבום כפול שהוא המיטב של כל מה שסגנון המוזיקה המוזכר לעיל יכול היה להציע ועודנו מציע לעולמנו; אנתולוגיה של מטאל, אם תרצו. כל סגנון ואסטתיקה שדיסטורשן בליבה מאוזכרים, באים לידי ביטוי ומקבלים את הכבוד המגיע להם, ממש כאן, בין כתלי אחד האלבומים הנפלאים של השנים האחרונות; הישג נדיר ללהקה אנונימית שזהו לה, כאמור, אריך הנגן השני בסך הכל.

Archemoron הנה אמנם להקה יוונית, אך איני בטוח שאני שומע במוזיקה שלה את הצליל היווני הטיפוסי(?) שיודעי דבר יוכלו אולי לתארו, אבל אני אסתפק ברעיון המופשט שכאשר שומעים את הצליל היווני, מזהים אותו מיד.

האלבום אכן מאד אווירתי, אך לי 'שנת הקוצר' מזכיר מאד דווקא את מה ש-Immortal ניגנה באלבומיה מסוף שנות התשעים והלאה טרם שיבתה לפעילות, החל מ'בלבו של החורף' ועד התפרקותה הזמנית של זו הנורדית. הצליל הכללי קר דווקא ורחב יריעה, אך בבסיסו, לב חם המפמפם גישה מלודית חד-משמעית ומובהקת (ולמרות הכל, הוא ניחן בסגולות ים-תיכוניות קלות). הסולן מלהטט בין הקול המחורחר האופייני ל-Abbath (כפופאי-המלח, אם מישהו זוכר את סרטי האנימציה הישנים), סולנה המקורי של Immortal לבין צללים וגוונים אחרים של יכולות ווקליות, החל מסוג של באריטון זוטא וכלה בהפקת מקור של נוכחות חצי תיאטרלית עם אפיונים דקדנטיים, משהו שהיית שומע אולי במופע קברט במועדון אפלולי, אפוף עשן, בסמטאות פריז. או משהו כזה.

בכדי לגמוע את האלבום הכפול המכיל כשמונים דקות של  אקלקטיזם משובח, המאזין צריך לפנות זמן רב כדי שיוכל להתייחד עם המוזיקה המסיבית ולהתוודע אל אוצרותיה. ההאזנה אינה משימה קשה במיוחד אך היא עמוסה בחומר רב, צפוף, לעתים לינארי ולעתים בלתי צפוי. אין כאן מקוריות מהדהדת, ולא יכולה להיות כזו, כיון שכפי שציינתי לעיל, האלבום הוא אבן שואבת לרעיונות מוכרים שנוסו בעבר, נוסחאות מוכרות ואהובות ("איפה שמעתי קודם את הריף הזה?" תהיה שאלה שתעלה במוחו של המאזין לא פעם ולא פעמיים), אך אין בנמצא אלבום הדומה ל"שנת הקוצר" המאגד ומגיש למאזין באופן מהוקצע וזוהר כל כך את כל אותם רעיונות גם יחד על מגש של כסף, דם, יזע, דמעות, חולות מדבר, שלגי קוטב בקיפאון-עד ו...אבק כוכבים.

או משהו כזה.

"וסיפור זה, בהיותו חסר התחלה, יהיה גם ללא סוף".

(קלייב בארקר, Weaveworld)

*

ח.ד.
ספטמבר 2019

[1] תוכלו לקרוא מה הייתה דעתי על אלבום הביכורים של הלהקה בסקירה שנמצאת כאן.