קורבנות כדיוקנאות חולפים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | רשמים מתוך האזנה ל-

Antaeus - De Principii Evangelikum (2002) * By Noa-Kushnir Artzi

מאת: נועה קושניר-ארצי

19-1-2017

את Antaeus הכרתי אי שם בתחילת 2008, לקראת סוף השירות הצבאי שלי. הכיר לי אותם אותו בחור שדרכו התוודעתי ל-Filosofem של Burzum. שמעתי את האלבום הנ"ל וראיתי את הקליפ של Blood War III. לא אהבתי. לא אהבתי בעיקר כי זה ניפץ לי איזושהי אשליה שהייתה לי בנוגע לבלאק מטאל. בתור אחת שגדלה על בלאק סקנדינבי קלאסי, ברובו מלודי/אטמוספרי, על אומנים כמו אמפרור, דייסקשן, בורזום ודארקת'רון הישנים, התרגלתי לחשוב שתחום מחייתו של הז'אנר הוא במחוזות שמחוץ ומעבר לאנושות והמציאות וראיתי בו מעין אסקפיזם מעולם מלוכלך שהחיים לימדו אותי לשנוא, אל עולם קסום של מיתולוגיה ועידן קדום. ופתאום באים להם Antaeus ומטיחים לך דם, קרביים, אונס ומכונות מלחמה היישר אל תוך הפרצוף –שזה בכלל דברים שלא נחשפתי אליהם באופן כל כך ישיר בחברה המאוד מגוננת וסטרילית בה גדלתי. אבל משהו מנע בעדי מלהרפות. כתבתי את הסקירה הזאת אז כמעין תרגיל טיפולי, כמעין ניסיון לתת הסבר שכלתני לתופעה המזעזעת הזאת, לאחר שנתקלתי בה בפעם הראשונה. היום יש לי הרגשה שאני יכולה להגיד על המוזיקה הזאת גם כמה מילים מהלב. כנראה שחלק מסוים שהיה בי חסר אז מצא את מקומו לאחר 8 שנים לא קלות. ההופעה של Aosoth שהייתה לנו פה לפני כמעט חודש גרמה לי להיזכר בדבר הזה שכתבתי ולקרוא אותו שוב אחרי הרבה מאוד זמן, רק כדי לגלות עד כמה לקיתי אז במגוון תסמיני  "צעירות". אז הנה המילים כפי שנכתבו אז. לא שיניתי, לא נגעתי. תצטרכו לסלוח לי על גילויי הבורות הספורים. אחרי הכול, נכון לאותם הימים הייתי לא יותר מ-3 שנים במטאל...

*

רעם נידח אט-אט מפר את השקט המדומה בקו האש. הם ניצבו דמומים, ממתינים לגזר דינם. המרחק בינם נסגר בצעדי ענק. בין שאריות בשר התותחים הרמוסות לאיוב: מכונת מלחמה משומנת היטב, חסרת מעצורים. הוא כבר חזק מדי לכוחם וזממו לוטה בערפל. התבוסה העתידית הייתה להם כבר כמציאות מוצקה. הכול ידעו כי התקווה תמה - תודעה נוראה במוחשיותה הפושטת באין קול כמגפה, אך איש לא העז להרהר אודות אותו הדבר שעבורו הכל תלו תקוות. הפחד מהתובנה היה עמוק מדי והגוף מסרב בתוקף למות. אילו היו יודעים כי אף משמעות הדבר לו נצמדו בתקווה הבלית עומד בסימן שאלה גדול...

האופק משחיר, האויב נכנס לטווח הראייה. ריפים מכאניים טוחנים שוב ושוב ולפתע שקט. הכול נכנס לרגע של דממה. המתקפה החלה. צליל אכזרי פורץ מן המערכת. אתה דוחה על סף את היצירה כחסרת חן, אך בדיעבד מבחין בעוצמתה כשהיא נחרטת עמוק בתוך התודעה. אין אדם הנותר אדיש בין אם היצירה תואמת את חוש האסטטיקה שלו ובין אם לא.

Antaeus היא אחת ההצלחות הצרפתיות שלא כולם באמת מכירים. בזמן שנראה היה לנו ששטף הלהקות האיכותיות מנורבגיה נרגע במעט, אי שם בדרום קמה וצמחה לה בשקט-בשקט סצנה מעניינת ופורה לא פחות מאמה הצפונית. הסצנה הצרפתית נוטה להיות טיפה אנונימית, אך אומר כי היא בהחלט פורחת ומשגשגת וששווה לחפור בה בשנים הקרובות. מדובר בסצנה אשר הניבה לא מעט פרויקטים מעניינים כדוגמת Deathspell Omega ו-Crystalium ולייבלים עולמיים כמו Seasons of Mist.

בלאק ברוטאלי? בלאק מיליטנטי? איש-איש ימצא את הגדרתו האישית לפרי היצירה המיוחד של Antaeus. האלבום נפתח. השירה היבשה ומלאת השנאה של MKM, הפוקדת ומאיימת כדיקטטור ומקצב התופים המתבלט ומנחה כל, אשר נשמע כשילוב בין מקצב צבאי תוקפני למכונת ירייה, נותנים רמז ראשון לאופל מסוג אחר. אופל מוחשי יותר לזמננו. אף הוא דורש קורבנות, ורק קורבנות אדם. אך בניגוד לכל מה שידענו עד כה, האופל הזה לעולם לא מתרצה. גם לא מן האדם הבא בפניו לסגוד.

המוזיקה של Antaeus מצליחה לקעקע מחדש את תחושת הנוחות והשלווה אשר בחוויית ההאזנה. הם מעוררים בנו מחדש תחושה אשר נדמה כי נותרה בגדר זיכרון ילדות, במציאות שבה למדנו להירדם לצלילי בלהות הבלאק של הדור השני ולהיוותר אדישים למעשיות האימים של Mayhem. כאלו אשר בעבר הפנו את מבטנו אל תהומות תודעה נסתרים ועוררו בנו מגוון בלתי נמנה של תחושות וזיכרונות קולקטיביים.

חוזקה של היצירה מורגש גם בתהודה המתמשכת הנותרת לאחר ההאזנה וכאמור ללא תלות בהגדרות האסטטיקה של המאזין. הדבר מעלה מחדש את התהייה בדבר נחיצות פרמטרים גנריים על מנת להגדיר אומנות יפה, ובדבר נחיצות יופי גנרי כפרמטר להערכת יצירה אומנותית. זאת בהינתן כי יצירה אומנותית, בדומה ליצירה פילוסופית, נועדה כאמצעי לביטוי רעיון או תפיסה מסוימת שהיא לרוב סובייקטיבית.

 ניתן לסווג את Antaeus לצד מפעלים כדוגמת 1349 ו-Zyklon. זרם אשר אותו אני נוטה לסווג כפועל במקביל לזה אשר מכונה בפי רוב בלאק מודרני ואשר מתאפיין בסגנון המובא ביצירות המאוחרות של Emperor, Mayhem, ו-Marduk, ומהכיוון האלקטרוני יותר ביצירותיה של Dark Fortress.

ייתכן כי בזרם זה נולד דור העתיד של הבלאק, הבא כהתגלמות ברוטאלית, מושפעת דת' ומפוכחת יותר בתפיסותיה הליריות. המוזיקה אשר הקיצה מתוך החלומות והמהפכות של שנות ה-90 משחזרת את אותה תחושה המיוחדת אשר יצרה בעבר, אך הפעם מתוך התבוננות באדם: על כוחו, תפיסתו, חינו ובעיקר כיעורו והבל מלחמת הקיום.

ניסיון לתחוב את מפלצות העבר בחזרה אל הארון, או ליתר דיוק, לאולפן לכדי חיות מחמד סגנוניות נחל כשלון חרוץ. למרות שאיש אינו חש עוד אימה לנוכח קיומן בדמות ישויות קדומות ותאוות דם, הן עדיין נושמות וחיות בתוך המוזיקה. עוד יותר מכך, הן בכל מקום ואיש לא הבחין. האדם אשר לכאורה צד את המפלצות לא הבחין כי הן למעשה עוד מתהלכות חופשי ממש לידו, בבשרו. המפלצת מצאה את עצמה שוב בפני המאזין המבוהל - הפעם בדמות האדם. אדם הנופל קורבן לאדם אחר, ואחר אשר גם אם השכיל להימלט מכל, בדיעבד כאשר נופל קורבן למעשי ידיו שלו מבין כי לא היה יכול לנצח את האויב הגדול מכל.

אמליץ בחום לקרוא את הליריקה. נסו לזכור אותה ולהשוות עם מה שאתם שומעים. שימו לב כיצד הפרזנטציה המוזיקלית משתלבת עם זו הטקסטואלית: משפטים קצרים כמסרי אלחוט משדה קרב, משובצים במספרים ואיותים מקוצרים הנראים כעין עגה צבאית. הללו נקשרים יחדיו לתכנים פוסט-מודרניים ספק סתמיים. פה ושם צצים אזכורים למוטיבים קלאסיים של הסגנון: האל, השטן, המזבח השחור, הקורבן, כתזכורות לעבר המטריד של הסגנון. אך בהקשרים הנוכחיים נראה כי אף אלו חסרי משמעות. דרך המוזיקה של Antaeus הכול נראה כהבל בר חלוף. האדם: יצור בודד בעולם ואומלל הסוגד לתעתועי מוחו. מכונה פשוטה שכל מעשיה מונעים, כדברי פרויד, על ידי שני שיקולים בסיסיים ותו לו: תחושת החשיבות העצמית והסיפוק המיני. שיקולים שאף הם מאבדים כל משמעות עם חלוף האדם מן העולם.

על מנת להמחיש את דבריי אתייחס דווקא אל הרצועה הסוגרת את האלבום והיא “Blood War III”. רצועה קליטה ומתנגנת בהשוואה ליתר הרצועות שבאלבום: ריף מכונת הירייה מרצועת הפתיחה חוזר, מילות הסולן מצליפות את המלודיה הקלושה. הליריקה משובצת מאפיינים טקסטואליים חזקים ומסר בולט המקבל משנה תוקף בקליפ המלווה את השיר. אמליץ בחום לראותו אחר הקשבה ראשונה וקריאת טקסט. אך שימו לב לדבר אחד כשאתם עושים זאת: כל הקורבנות המופיעים שם הם קורבנות אדם למעשי יד אדם. הנערה העירומה למחצה, הנועצת מבט מרוקן מתוך שלולית דמה, הנער המתאבד, הילד הנפרד מהוריו, שאף הם נמלטים מאויב אנושי.

הילד נעלם תחת רגלי נמלטים אחרים ביניהם ייתכן שגם הורים אחרים - שאף הם נמלטים מאותו האויב ואשר אינם בוחלים באף אמצעי על מנת להציל את חייהם שלהם. גם אם הדבר כרוך בנטישת ילדיהם שלהם ורמיסת ילד הנתקל בין רגליהם. מטוס קרב חולף מעל ושברי כלי אנושיים מבזיקים בדיוקנאות אילמים כאשר ברקע מצליף הסולן במילותיו:“casualties, fading portraits, all in mirrors, Engulf the sight in fatality”. הדיוקן החולף שולל את תוקף נצחיות העולם שבכל אדם. מאבק האדם הבודד על חייו בצל המלחמה הוא כעין מראה אשר דרכה מתנפצות כל אשליית הרואיות, טוב לב ו-"אנושיות". בפני המוות אף מעמדך החברתי ונכסיך החומריים הופכים לחסרי כל משמעות. תחת הכאב והפגיעה הפיזית אין גיבורים, כפי שכתב ג'ורג' אורוול, מחבר 1984 בספרו. כל האדם עשוי להיהפך קורבן לאדם, אשר גם הוא, לחילופין קורבן של עצמו.

אותה התמונה מצטיירת בפנינו גם ברצועה השביעית. המבע הווקאלי, אשר עד כה לבש גוון יחסית אחיד, נצבע בנימה ספק לגלגנית, ספק חמדנית. כאשר הרצועה נפתחת במילים:

“Worthless piece of flesh\ So easy to use\ A simple tool used and abused\ Come over\ Time to achieve life”. אונס? אך לא נראה כאילו מדובר במצב של מנצל וקורבן, אלא בזוג קורבנות. האחד של השני. מוטיב קורבן האדם מקבל משמעות נוספת. עיניהם מזוגגות (“Those with crystal glances”), קורבנות לפנטזיה, פרי מוחם החולף, אשר בתומה לא תהא גאולה אלוהית (“for there will be no redemption”), כי גם האלוהים הוא עוד פנטזיה אנושית לה נופל האדם כקורבן.  בתומו תהא רק תוצאה סופית אחת. רק עוד קורבן: פיסת בשר המושלכת לעולם, שאף היא תיצמד בכל תוקף ובאבסורדיות לדבר שהוקנה לה. דבר שאת משמעותו לעולם תקטן מלהבין. אותו הדבר שיש לכולנו. כן, חיים.

בין הרצועות באלבום משובצים מעברים בדמות קטעי סימפול קצרצרים. קרקור אלקטרוני הנשמע כצחוק ילדים גרוטסקי (רצועה 2) מפנה את מקומו לקולות תפילה על רקע ירי פגזים (רצועה 3 ו-7), אשר בקטע הבא כבר מתחלפים בפולמוס צווחות של אדם הנמלט מירי. גם זאת על רקע מוזיקה כמו ליטורגית. זהו קטע המעבר האחרון. כאילו בעל הקול אשר ליווה כמעט את כל קטעי המעבר נדם תחת אש.

מעניין לציין כי מוטיב התפילה כעת עבר לרצועה עצמה, רצועה 8 ששמה “Sanctus”. החריגה בסגנון הלירי נובע מתוך כך שהיא נכתבה בידי Arioch מ-Funeral Mist.

קטעי המעבר יוצרים הפוגות קטנות, כמחשבות נודדות, אשר גם דרכן נבנה חוט עלילתי. החוט העלילתי נרקם במקביל לזה הנוצר על ידי הרצועות עצמן, אך בנקודות אחדות גם במשיק להן. הדבר תקף גם ברמה המוזיקלית, כפי שהכינורות המסיימים את קטע המעבר של רצועה 7 משתלבים בריף הפתיחה של הרצועה, אך גם ברמת המסר, בו למעשה ניכרת חפיפה מוחלטת.

מתוך התמונה הנבנית מהרצועות באלבום נראה כי הסצנה הפותחת את הקליפ של Blood War III היא מעין מסקנה בלתי נמנעת, או לפחות מסקנה אשר Antaeus בחרו לראות ככזו. אך כל המראות אשר הביאום לכך התגלו כבר גם בפניכם, כחזיונות למול עיני נביא, בתהלוכת האימים ששמה De Principii Evangelikum. הללו רק באו בפניכם כדי שתשקלו כי משמעות הכל אינה אלא דבר אשר מלוא הבחירה עבורו נמצאת בידכם.

כי מעבר לזה, הכל עשוי להיות הבל.

רשימת הרצועות:

Intro / Intravenal Call

De Principii Evangelikum

Seen Through Skarz

Wormz On Day VI

Nave X Kathedral

Illegal Angelz

Xristik Throne

Sanctus

Blood War III

Outro

ליין אפ:

Set - גיטרות

Thorgon - גיטרות

Yov - תופים

Sagoth - באס

MKM - שירה

הפקה:

Osmose Productions

יולי 08 נעה קושניר

*

עד כאן הסקירה שכתבתי למגירה אי שם ב-2008. עכשיו שמעתי ש-Antaeus הוציאו אלבום חדש. מי יודע איזה טירוף ושואה מסתתרים מאחורי העטיפה האדומה המעוטרת בסכין דמוית צלב. אולי אגיע לסקור גם אותו בזמן הקרוב. מה שבטוח, הדבר הזה הצליח להשחיל את עצמו לראש ערימת התקליטים ברשימת ההאזנה שלי. ככה זה אחרי שראית את Aosoth בהופעה חיה ומה שראית שם לא יוצא לך בקלות מהראש.

>>ינואר 2017 נעה קושניר ארצי