אקסטזה טמאה בחליפות מהוגנות

לנצח מעונבים, מוחים כל בדל אפר בתנועה מוכנית ואלגנטית, Akercocke נמנו על הניצבים בחזית התנועה לקידום תמהיל הדת'-בלאק עוד משחר המילניום, בעודם שולפים שקיק משי ממנו נבזקת אבקה לבנה שכולה לחישות פרוג ושואפים מלוא נחיר. 

הגורם המבדיל בין Akercocke לבין שאר הלהקות הדרות במרחב הדוגל בערבוב ז'אנרי מטאל שלעתים עוינים האחד את השני, מתגלם באסתטיקה המוקפדת של המוזיקה שיצרו – ריפי בלאק מטאל מנוגנים בדת', ולהיפך; זהו מועדון ג'נטלמנים בריטי הנפגש בחורבות כנסייה לשיחה ערה על שטניזם וארוטיקה. גישה זו ייחדה את הלהקה מאז פרצה ולעניות דעתי, מייחדת אותה גם כיום, במגמת השפע האופפת את תת-הז'אנר.

דת' ובלאק - מהיכן נובעת אותה עוינות? קצרה היריעה מלהרחיב. ניתן אולי להפריח השערות: יתכן כי מדובר בגאוות יחידה הנוטה לאפיין תתי-ז'אנרים מונומנטליים וייתכן שבאמת ישנם כאן הבדלים מוזיקליים ואסתטיים שלא בנקל ניתן לגשר עליהם.

כך או כך - אלבומה השלישי של הלהקה, "Choronzon", שהגיח ב-2003, היווה עליית מדרגה לא רק מפרי הביכורים "Rape the Bastard Nazarene" שהצית את ההבטחה והבאיש את השעטנז האפל שרקחה הלהקה אל העולם, אלא גם מקודמו "The Goat of Mendes" שחידד את הכידון וקרע בבשר החי. העיבודים וכתיבת השירים הפכו מורכבים יותר, נוגעים-לא-נוגעים בפרוג, שאינו מלבין את השחור, אלא מוסיף ניואנסים ליצירה כה ברוטלית; השטניות שבטכניקה, אם תרצו. כיאה לשד על שמו נקרא האלבום, היצור מתהום, האווירה התעבתה והתחשרה בניחוח המיסטי המזוהה עם עולמות הבלאק. 

באמצעות אתוס עבודת השטן השולט באלבום, הלהקה מציגה פן נוסף של עולמה הפנימי, רוחני יותר מאשר אורגיית הבשר המוטרפת מהאלבומים הקודמים. אמנם העטיפה כוללת ישבן חשוף והמפגש בין גוף ונפש על המזבח המדמם נוכח באלבום, אולם התמה הלוציפריאנית מביטה גם מעלה ולא רק מטה, מגובה בטקסטים השוטחים את הבוז הקבוע לנצרות, לצד הפן הפיוטי של עבודת המקטרג הנצחי, עושרה ועליונותה. 

האסתטיקה בה דוגלת Akercocke הינה חובקת-כל, אפילו את הצד הוויזואלי: חבורת גברים חתומי פנים, חנוטים בחליפות שחורות, בינות לעטרות סמלים לוציפריאניים, כפי שניתן לראות בעטיפה ובחוברת המילים. אלגנטיים למשעי, עובדי השטן הללו. בל נשכח כי אותן חליפות מהודרות מנגנות מוזיקה, ואיזו מוזיקה: הניגוד החריף בין החזות (האלגנט, אותו כבר הזכרנו) למהות (אופל וברוטליות ואגרסיה רועמים ובוטשים) ממחיש כי זוהי אינה התפרצות ביבים מעורפלת-שמע, כי אם פראות מחויטת אזוקה בהפקה חדה כתער. ההפקה צלולה ומאפשרת למאזין לחוות כל מתיחת מיתר ומפגש של מקל עם תוף, כל שכן את שרירי גרונו של הסולן ג'ייסון מנדונקה מתכוננים לקפוץ ראש אל הנמוכות שבאוקטבות. במפגש ראשון עם מנדונקה, יכולותיו הווקאליות המגוונות הזכירו לי את מיקאל אוקרפלדט בימי הזוהר שלו – גראולים עמוקים לצד קול זך. לעתים הוא מרעים בקולו נטול הגראול, לרגע מטיף, ולעתים קולו דווקא רועד; זוהי הדרמה שבשעטנז. כמו כן, נאמן לחזון המוזיקלי, מנדונקה עושה שימוש נרחב בצווחות מנבכי המערה הטחובה. בנוסף לחדות המיתרים, ההפקה מחדדת את התיפוף המזהיר של דיוויד גריי, אותו הזכרתי לטובה בסקירתי את להקת Voices המסונפת ל-Akercocke – עבודת התופים שלו הינה אינטנסיבית ומורכבת ולצד הגיטרות, משלבת בטבעיות טכניקה ומהירות הלקוחות מהדת' וה-feel האופייני לבלאק. 

עבודת הגיטרות שומרת על הערך המוסף הטמון בה, גם 17 שנים לאחר צאת האלבום, באמצעות טשטוש גבולות עדין ובניית שירים המעידה על תחכום והבנת היסודות המניעים כל אחד מהז'אנרים המתערבלים. הגיטרות והתופים, המקבלים משקל שווה, הם הלב הפועם של הלהקה, וכדי לפארם, לעתים מגיחים קלידים בפתאומיות המותירים חותם כמעט מלא הוד והדר, התורם לצחצוח המדגיש את האגרסיה והברוטליות של המוזיקה. 

לטעמי, אחת ממעלותיה הבולטות של הלהקה היא החוש המלודי המפותח של חבריה. באלבום זה, כל שכן בבאים אחריו, טמונים מספר ריפים עסיסיים שבעת האזנה מעמידים עצמם לתואר הערטילאי "התגלמות המטאל". למשל, הריף השמיימי בתהומיותו (הנישא על גבי מטח קלידים סימפוני הישר משנות התשעים העליזות), המפציע אחרי 45 שניות בלבד ב-"Becoming the Adversary". מן הראוי לציין כי התואר הנ"ל טרם הוענק מפאת חוסר החלטיותה של כותבת שורות אלו, הממשיכה להתענג על הרכבת רשימה ארוכה של ריפי מטאל לאורך ולרוחב. 

במרוצת הזמן, ניסו להקות רבות לתרום את חלקן לשיחות השלום בין הבלאק לדת'; לא רבות הצליחו. בתוכן, אפשר לשבח את צוות המו"מ של Akercocke, אשר הוכיח תעוזה ויצירתיות בדרך לחתימת הסכם. למשל, שיר כמו " Enraptured by Evil", הכולל כמות נכבדה של מעברים ודילוגים בין שני הז'אנרים ובאופן כה אורגני (והס מלהזכיר את שילוב הפרוג, שהינו כמעט בגדר תחיבת אצבע לעין), עד כי ניתן לתהות מדוע היה צורך בשיחות שלום מלכתחילה. הגיטרות עשויות לפגוש את המאזין חובב הדת' בחופי פלורידה השמשיים (או שמא, אלו הקודרים יותר בברייטון?) ובאבחת מיתר לבעוט אותו למדרון נורבגי מושלג. בינות לאותם מעברים, מהדהדים התפרצויות סולו גיטרות אווירתיות וטכניות כאחד לצד הבלחות סימפולי כלים אוריינטליים, המפגישים שוב בין המזרח הקרוב לממלכה המאוחדת, כגון קטעי המעבר התוחמים את השירים, למשל "Prince of the North" וזה הנושא את שם האלבום. אפרופו סימפולים, האלבום נפתח בקטע בן שתי דקות מתוך סדרת האימה הבריטית "Hammer House of Horror", המתאר תחילתו של פולחן ונשבר לתוך המחול הפראי הידוע כ-"Praise the Name of Satan".

זהו אלבום שאינו מתנהל על מי מנוחות (בכ"ז, דת' מטאל וגו'), אלא בתנועה, שחלקה תזזיתי וחלקה נינוח יותר, המדגישה את שינויי האווירה והאגרסיה המתלכדים לתמהיל אחד. הסינרגיה המתקבלת עודנה מדגישה את קווי המתאר של הז'אנרים, הם אבני היסוד שלה, אך בה בעת אורגת היא את התוצר הסופי בדמות מפגשים של אבן יסוד בצל קורתה של רעותה; ריף בלאק המפציע ברגעים בהם הדת' חולש וכיו"ב. המוזיקליות המכתיבה את הקצב מגוונת ומציגה את הלהקה בתפארתה, על שורשיה האיתנים וחזונה השחור. 

נדמה שיאה להאיר בזרקור את השיר האהוב עליי באלבום, ויתכן שאף ברפרטואר הלהקה: "Leviathan". כמעט שמונה דקות של שכרון חושים א-לה Akercocke, שכולו אנרגיה ומסתורין ומייצג נאמנה את לוז יצירת הלהקה: התמהיל הזה, הזדוני והמלבב, המערבב חליפת מיתרים ברוטלית עם זוך פריטות מלודיות, מעובדים ומבוצעים לעילא, ללא רבב על החליפה. והריפים, הו, הריפים. זהו זיקוק של הנאה טהורה מהאקסטזה שהיא המוזיקה הטמאה הזו, ללא צורך בחיוך אפלולי הנמשח מאוזן לאוזן וללא צורך להודות שאכן, השטן ניצח.

*
נופר ברטשניידר-שטרצר
מאי 2020

*
מבוסס על סקירה שנכתבה למגזין Avantgard-metal.com ב-2008.