בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Strangeways - Rotting Under the La La Bombs | סיקור אלבום

מאת: יוסף בן עוז

30-11-2016

בלתי גמור, בלתי מוכתר; בדרכימוזרות

שמתי לב לעובדה פשוטה ומפתיעה. בזמן האחרון, לא מעט מן העבודות המגיעות לשולחני, וגם מאלה שנכנסות אלי בסוף ללב (סלקציה חמורה אני כבר אומר מראש) הן אקספרימנטאליות. זה שינוי עבורי. המתחם הניסיוני היה תמיד מגרש משחקים זר מבחינתי וכבר תמללתי את התחושות הללו פה ושם ברשומות שהועלו למגזין הזה. אני עודני סבור שניסיונאות היא לא באמת חווייה מוזיקלית מהסוג המציע את החבילה המלאה לנפש שלך, אבל ייתכן שלסוגה הזו היכולת לשרוט קצת את תקרת הזכוכית המשוריינת של הפלגמטיות המטאלית המשעממת של ימינו. או בפשטות: לתת אפשרות למשהו אותנטי לצמוח שוב מהאדמה הפוריה של המטאל. כולם יודעים שלעשות מוזיקה טובה זו מלאכה מסובכת מאוד בדורנו ונראה שגם העתיד הקרוב מעניק מעט מידי תקווה בעניין הזה. זו הסיבה שהרגעים הקטנים של האושר הם אלו שמחזיקים אותך: להיתקל במשהו איכותי באמת, כמו לקחת נשימה נקיה אחת. מתוך מאניית היצירה הבינונית האופפת אותנו עד כדי תחושת גודש ואפטיות תמידיים, מתוך כל זה אתה מידי פעם מבחין בפנינים, וזה נהדר. פתאום הכל היה שווה את הגילוי. דברים אמיתיים שנוצצים מתוך החול, כאלו שלא עושים מניירות אלא מנגנים באמת, כותבים באמת, שרים באמת. מנסים.

ולמרות שאני לא חושב שמטאל אקספרימנטאלי הוא התשובה למקוריות שאני תר אחריה כבמן מסע לא מבורר בעולם המשוגע הזה שנזרקתי אליו, עדיין לאקספרימנטאלי יש מה להציע בעניין שבירת הכללים.

ב"דרכימוזרות" נתקלתי לגמרי בטעות. באחת השיחות שהיו לי ערב אחד עם חבר המעורה בסצינת האנדרגראונד עלה שמו של ההרכב הזה מצורף לזר של תשבוחות משולהב. איך אמרתי למעלה? הגודש התמידי והאפטיות הרציפה? אז זה גורם שכבר הרבה זמן מתפתח אצלי גלגול עיניים אוטומטי למשמע תשבוחות כאלו, כי האמת שהאוויר מלא ברעש והרוב סתמי בסה"כ. אז יצא שבעצלתיים הסכמתי וגם שלקחו כמה ימים עד שממש נכנסתי להאזין לזה.

הבעיה התחילה כשהאלבום הזה העיף לי את הפוני הנסוג שלי.

בלי חמלה, בהתפרצות, בהפתעות קטנות וגם גדולות לכל אורך ההקלטה הזו, בשימוש בטכניקה של רעש אולפנים שבימים כתיקונם היה מעצבן והנה הפך לשיר של ממש, בטקסטים המסקרנים, בריפרור לישראליות – הו הישראליות! הרי לא באמת עושים מטאל ישראלי פה, כלומר עושים מטאל בישראל, אבל לא מטאל ישראלי של ממש – כזה שמדבר על התוכן הישראלי באמת[1], והנה האלבום הזה בא ופותח. כמה עייפה נפשי מלחפש מי שיודע לעשות מטאל מרתפים מלוכלך שמדבר על מה שיש לנו פה. שלא מתעלם מהחיים של עצמו, שבוחר לא להיות סתם עוד הרכב חיקוי שמתמחה בלנהום בלשון גויים על טרולים וטירות עשנות – שלמרות קסמם הרב ככל שלא יהיה – הם אינם חוויית החיים המיידית, אינם מה שמסעיר ומה שמכעיס ומה שנאהב ומה שנשנא פה יום יום; הרכב שאשכרה משלב סימפולי חדשות, קטעי עברית בשירה, ואפילו שירה ישראלית מעובדת מחדש[2].

ובקיצורו של דבר – הרכב שמניח לך נתח עסיסי ומדמם של מה שהוא רואה מהמציאות פה על הצלחת הרגילה שלך.

העבודה הזו היא כמו הפוגות טרופות דעת רקומות בתוכה של מסכת כאוטית של מטאל אולטרה טכני ואולטרה מסומפל. זה אלבום שנשמע כמו סוג של בלאקנד דת' מטאל אבל שעשוי בצורה שמעוררת בך תחושות כמו אלו שבאות כשאתה מאזין לאינדאסטריאל. המוזיקה היא טירוף הדעת של ממש. הקטעים המהירים הם אמנם מכאניים למדי אבל הסאונד הוא עבה כך שאתה לא מרגיש שזה ביזארי אלא להיפך. זהו טירוף מוקפד. הטקסטים ושמות השירים לחלוטין אינם איטואיטיביים, עדות טובה להרכב אינטיליגנטי שאינו חושש שלא להאכיל את המאזינים שלו בכפית. שמכבד נפש גבוהה ומדבר אליה בלי דאווין מיותר. ניכר שיש להרכב הזה מה לומר. שיש שם בטן מלאה לחלוק עימנו. שיש שם יצירה כנה. ואכן מתברר שהאמירות כולן נוגעות למרקם החיים הישראלי שלנו: על הטרור שבתוכנו מול אויבינו ומול עצמנו, על זילות של האמת וזילות של הנכון. על מיאוס. למעשה מרבית האלבום הזה מונח על תשתית שכל כולה הרצון לזעוק על כל זה.

בעקבות כמה האזנות לאלבום הזה ובמיוחד בעקבות הריפרורים המסקרנים שלו, התחלתי לחפור מסביב ולחפש במקורות המידע שברשותי קצת עומקים על מה שנאמר ונוגן באלבום הזה. החפירה הזו שפצחתי בה חשפה בפני עד כמה האינטואיציה שלי הייתה מכוונת ובד בבד גם ראשונית. התברר לי שבאמת יש הרבה עושר מרתק שם מתחת לפני השטח. עושר שהתחיל לדגדג לי לחפור אל תוכו. אז עשיתי כמה צ'אטים וכמה טלפונים עד שבסופו של דבר מצאתי את עצמי עולה, ערב קריר אחד, מעלה אל הרי ירושלים עיר האיתנים ויושב בבית קפה ולוחץ "הקלט" על אחת מהשיחות המרתקות ביותר שיצא לי להשתתף בהן בכל הנוגע ליצירה מוזיקלית[3]. את הראיון המלא תימללתי, ספגתי ושיקעתי בתוכי והוא יועלה כאן בנפרד.

Anyways, הקטע הראשון באלבום נפתח בסימפול כמו לקוח מתוך מהדורת חדשות מעונבת המתפוצצת אל תוך בלאסט ביט בלאק אבל מאוד טכני ומכאני. עם כל הסלידה שלי מטכניקה וירטואוזית, כאן אני לא משתעמם. אני חושב שמה שמחזיק את האש חיה בתוכך בזמן שהטכניקה מתעללת בשאריות נפשך ההמומה ממה שמתרחש כאן ואינו מתעכל, הוא היכולת של ההרכב להעניק לכל הכאוס הזה סוג של משמעות. זה נעשה על ידי השילוב של ההפוגות טרופות הדעת עליהן דיברתי קודם. אני מתכוון שבין קטעי המטאל משולבים בד"כ קטעים דיי שקטים, בהם אתה כמו חווה את כל מה שנובע מתוך הכאוס שעבר עליך לפני כן והתחושות עולות ומתפתחות בתוכך כמו פריחה איטית. כשאתה נכנס למסע של Rotting Under the La La Bombs מומלץ להחזיק בשרוול המילים ולהאזין איתו יחד, כמו שהיה נהוג פעם כשלעותקים הקשיחים הייתה אדנות בעולם המוזיקלי ולאלבומים מלאים הייתה משמעות.

להתפתל עם Wagner is Power, לא להבין את העיבוד של שלכת, ללכת לאיבוד במניפסט, להיבלע לקטעי הפסנתר ולרחשי פעימות הלב של Manifesto. לתהות מה מתהלך בלבבם של שני היוצרים הללו, אלו שביקשו לפרק את המושגים "אמת" ונכון" כפי שהם באים לביטוי במטאל ולבנות אותם מחדש. לחפש תרגום לאנגלית למילותיו של ז'אק ברל ששולבו שם בינות להריסות המלל שהאלבום הזה מעניק לך במלוא השריפה הפנימית האפשרית.

בסופו של סבב שמיעה אתה יוצא שונה. אוחז שוב בעותק הפיזי שכוחו הולך ודועך בקרבנו, אנו: בניה הממזרים של תקופת האינטרנט המכלה כל פיסה של רושם עמוק שאפשר היה לחוש, המציע אינספור ניצוצות תפלים של מוזיקה עשויה מידי, אתה אוחז בו והתמהון מחמם אותך מן הפנים חוצה. המון נוגן ונאמר באלבום הזה ובכל זאת, מעט הובן עד הסוף. אתה הופך את שרוול המילים ולוגם משהו כדי להפיג את אי ההבנה. את הוורטיגו הפנימי.

There is nothing worse than a sharp image of a fuzzy concept, אמר פעם אנסל אדאמס (צלם אמריקאי שהעיר לחיים מציאות דוממת בתמונות של שחור ולבן) ומילותיו שוברות את השחור של העמוד הראשון בחוברת הקטנה.

להניח לעצמך שלא להבין הכל. ולשוב אל זה מחדש, אתה אומר לעצמך מקווה להשתכנע. אתה לא.

*

סדר בתוהו

לכאוטיות של ההרכב היה בית חם לגדול בו. הרקע הטכני והמוזיקלי של היוצרים מגוון למדי. ההרכב הזה הינו עסיס ירושלמי פורה במיוחד מימות הגל השני של המטאל בירושלים, המונה שני יוצרים עשירי התוכן והעיסוקים: יוסי דרמון ואבי כספי. אבי, סיים לימודי ניצוח באקדמיה למוזיקה בירושלים ודרמון הינו עורך וידאו במקצועו. שניהם מנגנים על גיטרה ובס ואבי גם ניגן את קטעי הפסנתר. לתופים הנפלאים המוקלטים זומן לא אחר מאשר ניר נקב מלהקת Salem שהיא אגדת מטאל שהקדימה את זמנה לחלוטין בעצמה (בעיקר בימים שהמוזיקה שלה הייתה סופה של ממש), וכך נוצר האלבום הזה למעשה. את שמו של הפרויקט – Strangeways לקחו השניים לעצמם בהשראת העבודה המפורסמת של הסמית'ס מ-87': Strangeways here we come. לאחר ההקלטות בוצעו מיקס ומאסטרינג הן בארץ ע"י ניר אברבוך והן בברלין ע"י Stamos Koliousis וע"י Vangelis Labrakis.

מה שבאמת מצא חן בעיני באלבום הזה היה התעוזה שלו לשלב בתוך מוזיקת מטאל אולדסקולית גם קטעים חורקים מאוד שמעיפים אותך החוצה מהסדר. כי אתם מבינים? בד"כ המטאל קוסם לי מכיוון שהוא מציע חווייה שלמה של עוצמה אבל לא במובן הבנאלי של המילה אלא במובן המקיף-כל שלה: עוצמה של פחד, עוצמה של צחוק, עוצמה של אהבה. הכל מועצם במטאל. אתה, מועצם במטאל. ואילו כאן? השבירות הללו מהקצב המטאלי אל תוך הרעשים האקספרימנטאליים מייצרות איים של רווייה רגשית. והאמת היא שזו החוזקה של האקספרימנטאלי שהוא מינימליסטי עד כאב ומאוד לא מסודר, לא הרמוני. זה גורם לנפש שלנו טלטלה שמאלצת אותנו להרהר בה. וב"להרהר" אני מתכוון בכל הנפש שלך: שכל ורגש כאחד. וזה מושג במידה רבה בבחירה נכונה של הסימפולים, עד כמה שזה נשמע מוזר. לא כל תמהיל יעשה זאת היטב.

בראיון עימם יוסי גילה את אוזני שחומר חדש מתבשל אצלהם ברחם וכי ההרכב הירושלמי המבטיח הזה הולך אוטוטו לשוב אלינו עם חגיגה כאוטית נוספת. חזקה על הירושלמים הללו שיעוררו את חמת המרד למול גדריה וגבולותיה של הבטונאדה המטאליסטית שלנו. ומי יודע מהיכן תבוא השבירה הפעם?

ולחשוב שכמעט ויתרתי על המקוריות פה...

לגמרי יש למה לצפות.

קישור לאתר הלהקה >> כאן.

קישור לפייסבוק הלהקה >> כאן.

*

יוסי בן עוז 30-11-16.

[1] כן יש את Salem שמההתחלה עשו מטאל שמדבר על הישראליות במובן הרחב של המילה, וכמובן יש את Orphaned Land שלחלוטין עסקו בזה ועוד מהפן הפיוטי דתי לא פעם, אבל הם בודדים. פלוס – היותם כוכבי על (ובמיוחד האחרונים) עשה משהו למוזיקה שלהם שלטעמי הפך אותה למונגשת מידי, אבל זה כבר סיפור אחר.

[2] השיר החמישי – "עננים יש כבדים ינהג כעפרת", עם טקסטים מלוקטים מכתביו של שאול טשרניחובסקי וכמובן גם השיר השישי – "שלכת" – מילים יעקב אורלנד, לחן מרדכי זעירא.

[3] הראיון, כאמור, מועלה במלואו ובנפרד אצלנו במגזין.