לטעום מדם השמים

אחת מהטכניקות המעורפלות שיש למטאל להציע הוא לנגן שיר מלא בלי לייצר מבנה מוזיקלי מחזורי, כלומר אין פראזה שחוזרת על עצמה, ואין תחושה שאתה ‘יכול להתרגל לקצב'. בד"כ טכניקה כזו מתבטאת בפראזות דוהרות, מהירות ובלתי מרחמות שאין להן עצירה ברורה. בהעדר מרכז טונאלי ברור למוזיקה אליה מאזינים, נבנית בהדרגה תחושה בלתי נינוחה שאתה פשוט לא מצליח לעקוב וכי השיר רק מעמיס אותך, עוד ועוד, עד כדי אובדן הבנה כמעט מוחלט. מין סחף ספיראלי, נטול מנוחה.

העומס הרב מחולל באופן טבעי תחושה של היות האדם על סיפו של התהו. זוהי תחושה של מערבולת ורבים לא יצליחו למצוא במתרחש באוזניים שלהם איכות או תנועה מוזיקלית מובחנת כלשהי, וייפטרו את היצירה ב'סתם רעש'. רוב בני האדם אינם מסוגלים להאזין ארוכות למוסיקה המותירה אותם בדריכות שיא של ישיבה על קצות הכיסא, מבלי לתת מנוח כלשהו לנפש.

אם מנוגנת בתבונה, לטכניקה הזו יש יכולת לקרוס לחלוטין את המגננות הבטוחות של המאזין ולקחת לו את היד תוך כדי קפיצה מחוייכת אל זרועותיו של תהו שחור ומאיר. ניגון תבוני של מוזיקה מעורפלת הוא ניגון שמייצר מגוון בתוך הדהירה אל התהום. זה צריך להיות מנוגן כך, שאין בפראזות עצמן מרכז ברור, אולם בהאזנות חוזרות ונשנות המאזין מתחיל לגלות את הרבדים ומבין שקיים מבנה, אלא שהוא דהוי ולכן נותר מאחורי הקלעים ולא בולט כ"כ במשמע ראשון.

להקות המשכילות להגיע לקצה הזה הן כאלו שבד"כ משכילות גם לייצר את האלבומים הטובים ביותר משום שאלו הם אלבומים שמאפשרים למאזין לגלות עוד ועוד חדרים חבויים בארמון. המרחק הזה, הגנוז ברמיזה העדינה, הוא הכרחי כדי לעורר מחדש את הסקרנות הטובה של המאזין. ההתעוררות נוצרת משום שלפתע פתאום נוכח המאזין שיש משהו בחלום העמום הפוקד אותו בלילות; בעולם חקור, יבש ואובייקטיבי לעייפה, מופיע פתאום ניצוץ של קסם, של תהו, של עולם לא מובן כל כך במגע ראשון; עולם שהכניסה אליו היא מסע חישוף, כמו ילד ביער עבות, כמו לוחם בשדה אויב, כמו מאהב בחיק אהובה שטרם חיבק.

באלבום הבכורה שלהם - עשו Venomous Sleleton את הקסם הזה בדיוק.

בניגוד לחלק מהלהקות הישראליות שבחרו לצעוד בנתיב המיינסטרימי, להקות האנדרגראונד בחלקן, הולכות בזמן האחרון בנתיב הזה, ולא פעם גם עושות זאת היטב. HAR - לדוגמה (במיוחד באלבום השני), עשו דבר מאוד דומה; גם ל-Kever זצ"ל הייתה נטייה מבורכת לעבוד באזור המוסיקלי הזה, עד התפרקותם.

להקות המחפשות להרבות בקהל, לא יכולות כנראה להרשות לעצמן משחקי גבולות. זו שאלה של מחיר: מוזיקה מעורפלת מידי משמעה הרחקת מאזינים שהמסע עליו דיברתי, מעייף אותם. איך כתבו פעם נושאי-המגבעת באחד מהטקסטים האניגמטיים המעולים שהיו להם? "תלחץ מהר ותקבל תשובה". זהו סוג האנשים המבקשים לעצמם מטאל שצריך לעבוד בשבילם, לייצר להם הנאה מההקלקה.

אלא שהעולם מתחיל להיות מעניין דווקא במדרכה שממול ליריד. שם, בשוליים, הרחק מתשואות ההמון המשעבדות, יש להקות המשלשות אצבע כלפי אלוהי הריינטיג, ומפלסות להן נתיב אחר. נתיב שבו המוזיקה היא עולם מלא שצריך להתעמק בו, ולא גוד-טיים המוני.

Venomous Skeleton הם הרכב כמעט נטול נוכחות אולפנית: עם דמו יחיד ב-2016 ואלבום זה שהוא להם אלבום מלא ראשון למעשה. זהו אחד ההרכבים הבודדים שמצליח לקחת לי את היד בקפיצה מחוייכת אל התהום, בטכניקה המכשפת אותה תיארתי למעלה.

אמנם, קשה להיות כבר מקורי בסגנון שכזה (אני שומע פה לא מעט מהריפים והגישה של להקות שכבר צעדו בזו הדרך), אולם האלבום החדש שלהם - Drowning in Circles הוא לחלוטין מסע דליקטסי במרחבי האפלה התהומית של הנפש. אפלה, שאין תחתית לה.

גם האמנות הויזואלית ושמו של האלבום שותפות לפשע העירפול המתקתק: השם לבדו הוא תמצות של כל הפתיח בו התחלתי. מדובר במערבולת ממש, מתוקה-מרירה, המהדהדת את מרתפי הנפש. ואף האיור שעל העטיפה מעיד על מגמת האלבום: במבט ראשון הוא נראה כמין רישום מופשט בלתי מפוענח, אך במבט מעמיק - מתבהרת התהום העמוקה המסתכלת עליך מסתכל עליה.

Drowning In Circles היא יצירת דת' מטאל דחוסה, בנוסח שמזכיר קצת את Grave-Miasma הבריטיים ובאופן קצת מוזר אפילו את Zzooouhh של Delirium (אולי מאבות הז'אנר למעשה) - משהו שהכי נכון להסביר אותו כדת'-מטאל-אוקולטיסטי רווי זעם מוות. מדובר בדת' מטאל עם סאונד נוזלי ועתיר תהודה, גדוש בקטעים הנשמעים כמו ריטואל שבטי.

האלבום אינו עיסה אחידה (כמו שיצירות מעין אלו נוטות לא פעם להיות למרבה הצער), אלא הוא יצירה מגוונת למדי, עם קצב פנימי המשתנה בין השירים ולא פעם מנוגן בטמפו איטי ומשכר במיוחד. הסגנון הזה מייצר מן אווירה חוץ-עולמית-ממכרת שכזו המעניקה עם הזמן תחושה נהדרת, כמעט כמו חירות פנימית, ולו לרגע טרוף אחד, מכל מחוייבות ארצית שהיא. כאילו חצינו את הקו עם השירים, המילים והמנגינה, אל עולם אחר, 'טעימה מן הדם השמיימי'. זה כמעט כאילו שלושים וחמש הדקות של האלבום אינן כי אם מבואה אל עולם אחר, אפל יותר, זך יותר ומלא רגש.

התכנים נושקי ריטואל של מוות אף הם עוסקים בפריצה אל העולם שמעבר, ותורמים את חלקם לקלחת. במיוחד יצויין השיר השביעי שהוא כולו בעברית(!), והרי חיבתי לעניינים כאלו ידועה: זוהי תמיד חוויה מסקרנת להאזין למטאל המהלך על שיפולי תהום ומושר בעברית אפלולית. הסיפור הוא כמובן שהעברית הינה שפה שהתפתחה כשפת הקודש: בה דיברו הנביאים, ובה ניתנה התורה; לשמוע מטאל בעברית זה כמו להיחשף בבת אחת למכמנים לא נודעים שגנוזים בתוך הלשון הזו, שטרם הכרנו. זה מסקרן משום שהכפירה, שהיא התימה המרכזית של מרבית המטאל הקיצוני, יש לה אינטואיציה של סוד (מה שההמון נוהג לקרוא לו 'קבלה'). העיסוק בתכנים כופרניים, המרוחקים מהתרבות העברית המקורית (שהיא במהות שלה קודש), מובילה דרך נטיית-הבטן שלה דווקא אל המקומות הכמוסים ביותר של הקדושה, וכל זאת למרות (ואולי דווקא בגלל) עצם הכפירה. לא כאן המקום להרחיב בעניין הזה (ויש עוד מה לומר בו) אבל המשמעות היא שבאורח בלתי מודע לעצמו, מוזיקה כופרנית היא כמו נייר לקמוס שמעיד על איזה עניין מהותי הכלוא עמוק בחשיכה, או במילים פשוטות יותר: סוד.

סוד הוא דבר שלא מספרים - מכל מיני סיבות. פעמים משום שזוהי סכנה של ממש אם ייפול בידיים בלתי ראויות, פעמים משום היותו מבעית מידי, ועל כן לא נועד להילמד בין האנשים 'הרגילים'. אך כל זה אומר למעשה שהילוך על קצות התהום הוא כמו גישוש בידיים חשופות למצוא את פעימות הלב של המפלצת. המפלצת אמנם כל כולה שחורה ואפלה (כפירה), אולם פעימות ליבה הן החיים עצמם.

ומי הוא זה אשר יעיז לגשת אל הלב, ולגלות מה שוכן בתוכו?

*

האלבום הזה הוא יצירה נהדרת והוא לטעמי אבן פסיפס משמעותית נוספת ברצפת המקדש המהופך הנבנה בחצר האחורית של המטאל האנדרגראונדי בישראל.

*

יוסף בן עוז
אדר, התש"פ
מרץ 2020