להתיך מסורת לצלילים

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Amorphis – Elegy

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

8-1-2018

במבט פנורמי על זירת הפולק מטאל העולמית, ניתן להבחין כי חלק בלתי מבוטל מהלהקות המרכיבות את הסגנון, משתייך לארגון הגג המתכנה סקנדינביה. הסבר לתופעה זו נעוץ בשורשים שהמורשת הוויקינגית הגאה ממשיכה להכות. זו משמשת כהשראה כמעט תנ"כית למוזיקאים רבים, המציפים את הז'אנר במעשיות על אודין וחבריו המתהוללים בוואלהלה, המתובלות בקלידים נוטפי אווירה ומקהלות "הו–הו". אנטיתזה מסוימת לוויקינגיזם האופנתי למדי מציבה רוב העשייה המוזיקלית הפולקית במדינה שאינה סקנדינבית במלוא עומק המושג – פינלנד, האחות החורגת. אמנם, בדומה לסיפורי עידן הוויקינגים, הפולקלור הפיני ניזון מהרקע הפאגאני טרם עידן הנצרות, אך הוא ניחן בייחודיות משלו, היות והוא מתגלם בדמות נדבך תרבותי ומיתי חשוב מאין כמוהו: הקאלוולה (Kalevala). מדובר באסופת שירי עם, שעברו מפה לפה במשך שנות דור, ועוסקים בעיקר בעלילות האלים הקדומים. בד בבד עם איסוף הקאלוולה, נאסף הקאנטלטאר (Kanteletar): מחזור בן למעלה מ–700 שירים ובלדות, המתארים את חיי הפינים הקדומים, החל מאמונותיהם והשקפותיהם, מנהגי היום–יום, היחס לטבע הסובב וכלה בשמחה וצער.

(מתוך שיר הפתיחה של הקאלוולה, בתרגום שאול טשרניחובסקי)

להקות פיניות לא מעטות הושפעו הן מהקאלוולה והן מהמוזיקה המסורתית, אולם אף אחת מהן לא היטיבה למזג השפעות אלו בייחוד ובחן, כפי שעשתה זאת להקת הדגל של המטאל הפיני לדורותיו: Amorphis. לעניות דעתי, אין עוד הרכב מטאל פיני (ונדירות אלו מחוצה לפינלנד שהתעלו על Amorphis) שהתיך אהבה כנה למסורת לכדי צלילים, שבסיסם נסוב על שעטנז כה עשיר מוזיקלית: פולק, דום ודת' מטאל, רוק פרוגרסיבי, פסיכדליה וכיו"ב.

בכדי לעמוד על טיבה של ההתפתחות המוזיקלית של הלהקה, ראוי להתעכב קלות על תולדותיה: תחילת הסאגה בהלסינקי, שנת 1990. הם הקליטו דמו ו–EP, בהם הסגנון השלט היה דת' מטאל רווי גרגורים, שלא ניחן ביתר חדשנות. ב–1993 יצא אלבום הבכורה, "The Karelian Isthmus", שהציג את ניצני השילוב בין הדת' מטאל הבסיסי בעל מקצבי המיד טמפו לצד דום-מטאל איטי למדי ושימוש ראשוני בקלידים. בנוסף, הליריקה באלבום התמקדה במלחמות והווייתן, ללא הדים להשפעות התרבותיות המקומיות על הלהקה.

הפריצה הגדולה, הן לתודעה העולמית והן מהבחינה המוזיקלית, הגיעה שנה לאחר מכן באלבומם הבא והידוע מכל "Tales From The Thousand Lakes": יצירת מופת של דום–דת' אווירתי ופולקי, המציג מלודיות הנשענות על נעימות מסורתיות ומתן מקום נרחב יותר לסינתיסייזר (בתקופה זו ניכרה בעבודת הקלידים השפעת שנות השבעים, אם כי במידה פחותה), כמו גם ניסיון שילוב קול נקי לצד שאגותיו של הסולן, טומי קויבוסאארי.

לצד השדרוג המוזיקלי, גולת הכותרת של האלבום הייתה התמקדותו בטקסטים נבחרים מהקאלוולה, השזורים בקונספט מחודש בהתאם לראיית הלהקה את המורשת הפינית. יש לציין, כי הטקסטים תורגמו לאנגלית, על מנת לפתוח למאזינים צוהר אל המורשת הפינית.

כלהקה בהתפתחות מתמדת, ניצני הניסיוניות המוזיקלית שהנצו באלבומים הנ"ל לבלבו במלוא עוצמתם באלבום השלישי שיצא ב–1996 ואין ספק כי מדובר בעבודתם המרשימה עד כה, "Elegy". ראשית, נערכו חילופי גברי בלהקה ומלבד קלידן ומתופף, הצטרף גם סולן נוסף, פאסי קוסקינן, שקולו הנקי והמיוחד השתלב בצורה משביעת רצון עם קולו המגורגר של קויבוסאארי. ככלל, חברי הלהקה החדשים הביאו רוח רעננה ללהקה, בדמות תיפוף אנרגטי ועבודת קלידים מהפנטת. שנית, השוני המרכזי באלבום נעוץ בחידוד האג'נדה המוזיקלית, בדמות ההשפעות המובהקות של הרוק הפרוגרסיבי והפסיכדליה, בעוד מצע הדום–דת' מטאל הוותיק התעצב לכדי מוטציה של דום מטאל רך, קצבי ולא נשכני. ההשפעות המסורתיות נכחו בראש זקוף, אם במלודיות העממיות ואם בהתבססות הטקסטואלית על הקאנטלטאר.

("My Kantele")

כקודמו, גם במקרה זה עסקינן באלבום קונספט, המתכתב עם ימי הזוהר הפאגאניים של פינלנד. אם כי הבחירה בטקסטים מהקאנטלטאר משקפת דווקא את הפן הבלתי אמצעי, הפשוט והיום–יומי של הארץ הצפונית, מעבר לדמדומי האלים. כל זאת, מבלי לגרוע מהפיוטיות והעדנה המקורית, היות וחברי הלהקה השכילו להבין שבידיהם שירה גרידא. באלבום ישנם 11 שירים, שזכו לעיבודים מרתקים ולא שגרתיים, בכל הנוגע לטיפול ז'אנרי בנכסי פולקלור. כאמור, לפני המאזין עומדת בגאון תצוגת שתי וערב מכל טוב הז'אנרים, הנרקמים בדיוק וברגישות.

האלבום נפתח בסערת שלגים עם "Better Unborn", המציג בצורה המיטבית את ההיצע ש-Amorphis מגישים: נגינת סיטאר אוריינטלית (אך גם פינית להחריד) ההולכת ומתגברת עד לפרוץ השיר במלוא הדרו - הגיטרות הפסיכדליות, הרקע המטאלי, הריפים הפולקיים – האופן הטבעי בו נשזרים המרכיבים הללו לשיר כמעט בלתי נתפס. ניכר שזו יצירה פרי מוזיקאים קשובים ורגישים, שהרי לא פשוטה משימת איחוד עולם העבר עם ימי ההווה. ככלל, מרתק לעקוב ולהתרשם מהאינטרפרטציה המוענקת לכל שיר, אם במקצבים מהירים יותר, כמו ב–"Against Widows" ו–"On Rich and Poor" רוויי האנרגיות המטאליות או בבלדה היפהפייה "The Orphan", הנפתחת בקורטוב מלנכוליה מתמשך ומסתיימת בגשם שביבי תקווה. Amorphis לא חששו משילוב סגנונות נוספים, ולו רק לפרקים קצרים ביותר, כגון קטע הפולק השקט הגובל בטנגו ולאחריו מעבר דאנס חד בן עשרים שניות הנשבר לסולו גיטרה ב–"Cares", שיר שבהאזנה ראשונה נדמה מבולבל ותלוש. לאחר התעמקות מה, ניתן להעריך את התעוזה של Amorphis בניסיון מוזיקלי שהרים גבות של מאזיני מטאל רבים, שתהו מה ל- Amorphisול"אומצה אומצה". מה חבל, שלא לכולם נהיר כי זוהי מוזיקה מורכבת ורבת פנים המשקפת תרבות ענפה ורבת פנים. לא בכדי נבחר שם האלבום על שם הבלדה השנייה בו: זוהי קינה לעולם שהלך ולא ישוב עוד.

לא בנקל ניתן להצביע על נקודות חלשות באלבום. עם זאת, הבולטת היא סוגיית שיבוץ השירים. האלבום נפתח בתנופה עם חמשת השירים המלהיבים ביותר, והאנרגיה כבה מעט לקראת סופו. ברם, השיר האחרון מותיר את המאזין עם תחושת הגעגוע המתוקה שיכולה להתמוסס רק בלחיצת כפתור נוספת. השיר החמישי, "My Kantele", הוא ללא עוררין השיר הטוב באלבום וכזה הלוכד באופן טוטאלי את מהותה של Amorphis וההוויה הפינית, והוא זוכה לגרסה אקוסטית המהווה סיומת ראויה לאלבום: סיטאר, גיטרה קלאסית, קלידים ותופים עדינים השופכים לילה שכולו אור צפוני, בביצוע מהודק ומרגש. בנוסף, חרף הצלחת השילוב בין שני הסולנים, קולו הנקי של קוסקינן עושה חסד עם המוזיקה לאין שיעור מאשר גרגוריו של קויבוסאארי, ואכן, באלבומיהם הבאים, יזכה קוסקינן לעמדת הסולן היחיד.

המוזיקה של Amorphis בנויה לתלפיות, פנים וחוץ: לא רק מעמודי התווך המוזיקליים המשובחים, אלא גם מיכולתה לחלחל למרזבי הלב ולחרוט את רשמיה על קירותיו. זו מוזיקה שכולה אהבה – לפינלנד, לעבר ולעתיד, לאנשים ולמוזיקה עצמה. נישא על גבי התרוממות הרוח מהאלבום, הקסם הפיני עובד שעות נוספות.

("Weeper on the shore")

*

נופר ברטשניידר-שטרצר,
ינואר 2018

*

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.