החורף כמוות. המוות כריקוד.

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Arcturus – Aspera Hiems Symfonia

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

4-9-2017

כלום יכול להיות מטאל רך ונוגע, כאוושת פתית שלג הנוחת על הקרקע? האם פריטה רוויית דיסטורשן מסוגלת להעניק תחושת משב רוח קפוא המרפרף על פנים חשופות? מה בדבר הבלאק מטאל, אותו סמן קיצוני לז'אנר מסועף המשופע בקיצוניות – האם נטה אוזנינו לנצח להמנוני שנאה ושטנה מהירים כזבוב, החודרים בעיקשות דרך סאונד קהה ומחרחר? עד לאמצע שנות התשעים, תהיות אלו נותרו לרוב ללא מענה חד משמעי, ו–"Aspera Hiems Symfonia" היווה תשובה ראויה.

אלבום הבכורה של Arcturus הגיח לעולם בשנת 1996, לאחר שני Ep's, שכללו התנסויות בגיבוש סאונד ייחודי, ונעו בין נגיעות אינדסטריאל לבלאק מסורתי יותר. הוא הוכיח אחר כבוד, כי הבלאק מטאל הוא ז'אנר רחב דיו, על מנת להכיל גם יצירות צנועות כגון זו, שכולה רומנטיקה חורפית נורבגית.

במבט ראשון, Arcturus עלולה להיחשד כעוד סופרגרופ מטעם הסצנה הנורבגית הפורה, עקב שניים מחבריה: Hellhammer, מתופפה הידוע של Mayhem (ובעוד מספר רב של להקות, שקצרה היריעה מלהכילן), והסולן Garm, שאייש את עמדות השירה ב– Ulver ו–Borknagar. במקרים רבים, התחלופה הגבוהה של הנגנים בלהקות הנורבגיות יצרה את הרושם לעתים, בפרוץ להקה חדשה לתודעה, כי מדובר בפרויקט צד נוסף ותו לא. הגדולה של Arcturus נמדדת, בין השאר, בכך שגיבשה יצירה שלמה ובנויה לתלפיות, המורגשת שנוצרה בידי להקה ולא בידי אוסף פועלים שכירים.

אחד מהזרמים החשובים בבלאק מטאל הנורבגי מקדיש את עיקר זיקת יצירתו לסביבתו הטבעית, כדוגמת Ulver ו-Borknagar המוקדמות. אלבומיהן מתבססים על בלאק מסורתי, איטי יותר, עם נגיעות פולק. כמי שספגה במידת מה השפעה מלהקות אלו (שכן סולנה נמנה עליהן), Arcturus יוצרת בלאק בעל מקצבי midtempo, השם דגש בה בעת על אווירה כמעט מאגית וטכניקה. דבר זה מאפשר ללהקה להתמקם כחוד החנית של הניסיון המוזיקלי הז'אנרי, לדבר את הטבע בצלילים.

תיוגו של האלבום כ"חורפי" בלבד יעשה עמו עוול, שכן, תיוג זה מעלה אוטומטית מטאפורות שחוקות על גשמים המרבבים חלון סגור, לנוכח מבטו הרגשני של המאזין, הספון תחת שמיכתו החמה ומתאבל על אובדן אהבתו. באלבום הזה המאזין עוטה על עצמו מעיל, צעיף ומגפיים, ויוצא למסע דרך תחנות החורף הצפוני על תופעותיו, המתואר בקפידה מעודנת כמו היה רישום עפרון. אפשר שהאלבום הוא שיר הלל לעונה ולרגשות שהיא מציתה בלבב האדם, ובכלל, לתלבושות המרהיבות שעוטה הטבע הנורבגי הקסום לכבוד בואה. אף אגדיל ואומר, כי מדובר במעין גרסה בלאקית, סימפונית וסקנדינבית לאלבום הבכורה הנפלא של Empyrium, "A Wintersunset…".

האלבום כולל ארבעים דקות, שמונה שירים סה"כ, של יצירה עדינה ומהורהרת, החריגה בנוף המוזיקלי האופייני לסצנת הבלאק באותה תקופת זמן. הראשון במאפיינים הבולטים המשויכים למורשת הבלאק, ומופיעים באלבום הוא עבודתו הווקאלית של גארם, הנעה בין שירה צווחנית מסורתית לשירה צלולה. השני הוא התיפוף המקצועי של הלהאמר, ההולם להפליא את דרישות היצירה, בין אם בהתפרצויות מהירות חולמניות (כמו בשיר הפותח, "To Thou Who Dwellest in the Night"), דאבל בס מרוכך ("Fall of Man") והלמות תופים איטיות – למי שמורגל בתיפוף מהיר בסגנון Marduk ודומותיה. ניכר שמתופף וירטואוז מסוגו היטיב למלא תפקיד שאינו שגרתי ולרסן כמיהה לבלאסט ביטס וכיו"ב.

השוני שמבדיל אלבום זה משאר תוצרי הבלאק הסטנדרטיים מתבטא, בין היתר, במשקל שהוענק לעבודת הסינתיסייזר מלאת ההשראה. בתת ז'אנר בו הקלידים נדחקים לרקע בלבד או משתלטים כליל על המוזיקה, כאן הם מהווים את הכלי המוביל המושפע מפרוג וממוזיקה קלאסית, בעוד שלרוב נדחקת הגיטרה למקום שני, אך שומרת על צביונה המטאלי, וכך נוצר תמהיל הרמוני ועשיר. זאת ועוד, ההפקה המצוינת והסאונד החד והנקי מקנים לכל כלי את יכולת הביטוי המרבית. על נקלה, יכלו הקלידים לבלוע את שאר הכלים ולהיקלע לעיסה, כמותה נשמעים אלבומים לא מעטים בז'אנר – בין אם מבחירה או לא, או להיכנע לאחת ממלכודות הצליל הבלאק מטאל הנורבגי המובהקות, מיודענו "סאונד המערות".

אמנם כמחצית מהליריקה בנורבגית, אך קריאת הטקסטים המתורגמים לצד אלו שנכתבו באנגלית, תגלה שהיא מתמקדת כולה בטבע ובגרמי השמיים, כמו גם בקשת הרגשות העגמומית שמצמיח החורף. השוני הלירי הוא אחד מסממני ההיכר של Arcturus לכל אורך שנות יצירתה, גם באלבומיה הבאים, שם נכון שינוי בקונספט, אך כתמיד, התוצאה נפלאה.

האלבום בנוי כמקשה אחת, ללא שירים מאכזבים או משעממים, אולם שלושה מהם זוהרים ככוכב הבוקר מעל השאר. השיר הראשון, "To Thou Who Dwellest in the Night", הוא קסם אפור ומנצנץ, רומנטי משהו, בו בולט השילוב בין השירה הצווחנית לנקייה – כעין טרול המקפץ על גבעה מושלגת, המלווה במקהלה כפרית. השיר השלישי, "Du Nordavind", מביא לידי ביטוי נגיעות קלות של פולק נורבגי ומחמם כמו שירה לנגד להבות מדורה. אחריו מגיע "Fall of Man" המדובר, אולי שיא האלבום בכל הנוגע לנגינה טכנית ועם זאת, נוגעת ללב במלנכוליות שלה.

למי שחשקה נפשו בבלאק מטאל שכולו ייחוד וקסם, למי שפילל לטייל בנופי נורבגיה מבלי לצאת מביתו או להסתכן בפשיטת רגל, ולמי שאוהב מוזיקה טובה, ללא תיוגים ושיוכים, אציע את האלבום הזה. כמתבקש מהפן הרומנטי, הרי הצעה להאזנה מומלצת: בינות לעצי יער עבות, בלילה שקט ובו שמיים זרועי כוכבים, וכך, בפשטות, להתמזג עם המוזיקה.

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר
ספטמבר 2017