קולה של החרב המתהפכת

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Nyseius - De Divinatione Daemonum

מאת: חיים דרישנר

21-11-2017

מכוער כמו הלילה...

אף פעם לא הבנתי את הביטוי 'מכוער כמו הלילה'; הלילה הוא שעתו היפה של העולם. הוא לא רק משמש כהשראה רבת-שנים לכל יוצר ולכל יצירה עמוקה דיה, הוא גם מייפה את הכיעור; מחליק קמטים, מאפר, מסדר, משחק במשחקי אור וצל, מטשטש את הזוועה ואת היומיום. הלילה הוא המייק-אפ של העולם, אומן האיפור והתחפושת של קיומנו – והוא כל כך יפה...

אם כבר – אם אתם כבר ממש רוצים להעליב מישהו – אולי תאמרו משהו כמו: "מכוער כמו Nyseius והמוזיקה המחורבנת שלה!". אבל אם היא היתה מחורבנת באמת, לא היינו כותבים עליה. בכל זאת, צריך לשמור על סטנדרט מינימלי. לאחר שזה נאמר, אין הדבר מקהה כהוא זה מכיעורה של המוזיקה. כמה היא מכוערת, אתם שואלים? כמו נשמותיהם השחורות של חיות-אדם מסופלסות.

De Divinatione Daemonum נמצא במחיצתי בערך מהרגע שיצא לאור, כלומר כשנתיים וחצי – ואני עדיין מנסה לעכל את הברנש המוזיקלי הפתלתל הזה. פתלתל ומכוער, אבל ממש. לא יודע, האירוניה החזירה את האלבום הזה לחיקי אחרי שכבר גמרתי אומר להפטר ולשכוח ממנו. וכך אני מאזין חודשים, ולא מצליח לפצח את הקליפה של הדבר המכוער הזה. הדבר הזה זו אלימות ושנאה בביטוייה המוזיקלי הטהור, ולהגיע לדרגות כאלה של ניהיליזם מזוקק – זו כבר פאקינג אמנות!

חוץ מהפתיחה הניתנת לעיכול ולהכלה (ולכמה קטעים אינסטרומנטליים אחרים שאיכותם אינה נפקדת), כל הדבר המטורף הזה מתפוצץ לך בפנים במופע מרהיב של אש וגופרית במימדים תנכיים. זה הדבר הכי רחוק ממיינסטרים בכל מובן שהוא שתמצאו. זהו הקיטוב המוחלט – זה הקוטב הצפוני שלי לקוטב הדרומי של כולם, וזה כל כך מכוער – שזה יפה. כעת, כשאוזניי ורוחי התרגלו לכאוס המוחלט המשודר מתוך האלבום, אני מתחיל להבין מה הפסדתי, מתחיל לתפוס את מימדי עומקו של החור השחור הקולי הזה.

De Divinatione Daemonum הוא בסך הכל אלבומה השני של Nyseius, להקה צרפתית אלמונית בעליל, והוא אחד האלבומים העוצמתיים ביותר שלהם האזנתי מימיי. הוא משדר שנאה תיאטרלית, ברוטלית, גרוטסקית, כזו שרק דמון (או אדם) יכול לזמן; הוא טהור בשנאתו זו, בלתי מפלה, שונא-כל, אומניפוטנטי בעטייה. האווירה כאן סמיכה ומשוננת; גשם של זגוגיות שבורות ומסמרים חלודים; התופים לא מרפים, לא נחים, לא עוצרים, קובעים עמדה, מהפנטים בגסותם הבלתי מתפשרת, המענישה; חומה של רעש מתוק, רב שכבתי, צפוף, אניגמטי.

מסך הבלאסט-ביטס הבלתי חדיר והבלתי נלאה משמש כאן כתפאורה, או כבמה אם תרצו, לגיטרות העוצמתיות, המנסרות, חסרות הריפים הקוהרנטיים; ואם מישהו חשב שחומת התיפוף הפראי אינה צפופה מספיק, שכבות על שכבות של דיסטורשן מתוק כמו רעל מוסיפות נדבך על נדבך על נדבך של אפוקליפסה קולית כמעט מטאפיסית, בלתי נתפסת בעליל. ואם כל זאת אינו מספיק, פנו מקום לשחקן הראשי על בימת הגרוטסקה חסרת הגבולות הזו - קולו המחוספס, העמוק, מלא המשטמה, של הסולן (והגיטריסט המוביל), שביצועו הקולי נשמע כמו אנתולוגיה של כל פיסות הצער, הכאב, היגון והאימה שהתקיימו בעולמנו נטול הרחמים משחר האנושות ועד ימינו המקוללים.

המטאל של Nyseius הנו נטול יומרות; אין בו כל רצון להשמע מלודי, מעניין, קומיוניקטיבי, מסורתי או מתקדם; אך למרבה האירוניה הוא כל אלה והרבה יותר מבלי לרצות בכך כלל. הוא כזה מכיוון שהוא דורש חקירה מעמיקה, האזנות אין-ספור; הוא טעון ניואנסים ושכבות ומיסתורין והוא מחייב האזנה במצב של תשומת לב מירבית שאם לא כן, נפספס איזה פרט חשוב בסיפור האימה הנדיר הזה.

De Divinatione Daemonum הוא קולם של המקוללים, של המקוטבים, של המיואשים והזועמים. זוהי קולה של החרב המתהפכת, של האפלה המצפה לנו בחיוך זדוני רחב, בעוד אנו פוסעים על גשר חבלים רעוע מעל התהום ועסוקים בהבלי היומיום, במסכי הטלויזיה הענקיים שלנו, במכוניות החדשות שרכשנו (לא קניתי, זה ליסינג), בטלפון החכם החדש שקנינו במבצע (בלאק פריידיי, סייבר מאנדיי, זובי תיוסדיי), בקטנוניות השגרתית חסרת הערך, באגו הנפוח שלנו, במגמת הטרנספורמציה הטכנולוגית שהופכת את כולנו כמעט, בצעדי ענק, לזומבים, למתים-מהלכים... וברגע אחד הכל מתהפך: המחלה שכל כך פחדנו ממנה מתדפקת פתאום על דלתנו; האסון שקורה רק לאחרים נופל לפתע לחיקנו; טבח-עם, פיגועים המוניים של הומאנואידים תתי-אדם וחסרי-לב כנגד אוכלוסיה אזרחית תמימה ובלתי חמושה, התעללות בחסרי ישע – כל ה"יופי" הזה, כל האימה הזו, מתכנסת לכדי צליליו של האלבום, מוצאת בו בית; והוא, בתורו, מחבק את הזוועה, לועס אותה ויורק את הריקבון המבאיש בפרצופנו.

בבואכם להאזין לאלבום כמו De Divinatione Daemonum, עצתי היא שתנסו לשכוח את כל מה שהכרתם אודות מוזיקה בכלל ובלאק מטאל בפרט. אלבום זה הוא מונומנט של משטמה קיצונית ועוינות ברברית, הטעונה בכמויות עצומות של אטמוספירה ורוחניות שיכולות בקלות להספיק לעשרה אלבומים טובים. אלבומים כמו זה אינם נטמעים בהאזנה אחת ואף לא בעשר; הם סמיכים ועשירים ברעיונות ועוינים כל כך שלא תוכלו לצלוח ולהכיל אלבום כזה בהאזנה בודדת, ואף לא בהאזנות ספורות. אם לא תעשו כן – אם לא תתנו לתודעתכם דרור ולא תתנו למוזיקה לשאת אתכם על כפיה – תתקלו בעוד יצירה גנרית להפליא במקרה הטוב, ובקקופוניה בלתי אכילה במקרה הרע. פתחו את האוזניים והלב, שחררו את שכליכם מכל קונספציה ודעה קדומה ותנו לצליליו של הריטואל הסאדומזוכיסטי הנפלא הזה לעשות את קסמיהם.

יש כל כך הרבה יופי בכיעור; וכל כך הרבה כיעור ביופי...

*

חיים דרישנר,
נובמבר 2017