השדים המתאבדים נושאים עימם טינה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - AEK GWI (厄鬼) – Hideous Dreams 凶梦

מאת: יוסף בן עוז

8-11-2017

לפני כמה שבועות נתקלתי בספר שירה קטן ומסקרן במיוחד על מדף חנות הספרים, וכמעט מיד החלטתי לרכוש אותו. כמה חודשים אחורה אילו הייתם שואלים אותי, היה ספר זה או בכלל חומרים דומים לו, לא עולה במחשבה אצלי בכלל, אבל המפגש הזה איתו הפעם היה אחרי מסע קטן שעברתי ועודני עובר, אל תוך נבכיה של התרבות המזרח אסייתית המרתקת.

הספר, "הלבנה והרוח"[1] הינו אסופת תרגומים לעברית של מבחר מן השירה הקלאסית הסינית. כל פסקה ושורה שם הם צוהר לתרבות הסינית המועבר דרך מערכת היחסים המורכבת שבין האדם והטבע שסביבו. האדם: הנבון, המשכיל, המבקש אינסופיות מתוקה; עם הטבע: העשיר, הצבעוני, העצום ושלאמיתו של דבר אינו אלא השתקפות עלומה של רצון האלים. הפריזמה הזאת מובאת אל הקורא העברי באמצעות לשונם המדוייקת של משוררים ומשוררות סיניים משושלות שונות הפרושים על פני כמעט 2500 שנות היסטוריה.

החומרים שם חושפים עולם עשיר מאין כמוהו, בה בעת עם היותו קר ומנוכר עד כאב. כמו שזירה עדינה של חמלה וזעם; תנועה בלתי נגמרת של הלוך-ושוב בין עושרו ועוצמתו של הפראי, לבין גדלותו וקטנותו של האדם. כמו סיפור אהבה שהכאב, העינוי והמוות הם ביטוייה לא פחות מן החמלה, החיבוק והעונג. ואולי? אולי לפעמים אף נדמה שהעינוי עצמו הוא העונג והאדם אינו אלא הנוסע בזמן החווה ומתאחד עם הכל.

אבל המסע שלי אל העולם הנסתר של המזרח הרחוק לא התחיל בשירה הסינית שכן אל השירה הזו הגעתי בעקבות עזרא פאונד. דמות בעייתית ללא כל ספק, אך מגדולי המשוררים של המאה העשרים שהשפיע עמוקות על השירה המודרנית ולא מעט אף על משוררים עבריים (אם למנות רק את אורי צבי גרינברג ויונתן רטוש כדוגמאות קולוסאליות מייצגות) – פאונד, הוקיר עד מאוד את השירה הסינית בין היתר בגלל הכתב הסיני שאיננו אלפב"תי, אלא בנוי מיחידות משמעות מינימליסטיות[2]. הכתיבה הסינית מבוססת על הדימוי והתמונה ולא על הסימול שלה באמצעות אותיות, כפי שנהוג בשפות האלפב"תיות. בעיני פאונד זוהי עמדה נפשית המגלה את הטבע בעמקותו ובאמיתותו במקום דרך מידול ותיאוריות. כי הרי מן הכתב והשפה הכל מתחיל: החשיבה והדמיון הסיניים מתחילים מהתמונה (image), כלומר מהאמת המציאותית כמות שהיא ולא מהתיאוריה או הסימול שלה. לימים, בהשראת השירה הסינית, כתב פאונד את היצירה הכבירה ביותר שלו – 'הקאנטוס', על המבנה הזה, בהותירו אחריו מפעל שירה אדיר שבנוסף לשאר כתביו ופעולותיו עשאוהו (כאמור) לאחד המשפיעים ביותר על הזרם האימאג'יסטי בשירה של המאה העשרים.

ומפאונד אל השירה ומן השירה אל השירה הסינית וממנה? אל האופל של המטאל. אי אפשר אחרת.

"לא יכול להיות שתרבות שמצמיחה שירה כזו עוצמתית, כזו אפלה, לא עוסקת במטאל", אמרתי לעצמי באיזשהו שהוא שלב. וכמו חוט קטן של חסד שהוגש אלי, הסתקרנתי והלכתי אחריו. נכנסתי לרשת והתחלתי לחפש אחר חומרים מזרח אסייתיים. ואכן הפנינים לא אחרו להופיע על כפות ידי החופרות בחול הים הענק הזה.

כך הגעתי ל- Aek Gwi – אולי אחד מהחשובים והלופתים שבהרכבי הבלאק מטאל שיצאו מדרום קוריאה והמרחב האסייתי בכלל. אם ישנו יוצר המשכיל ללכוד את האימה האסייתית (שיש הטוענים שהיא מן העוצמתיות ביותר עלי אדמות), זהו ללא כל ספק Vhan, האיש העומד מאחורי הפרויקט המיוחד הזה. אם להסביר במונחים הבלשניים של פאונד, הרי שהנגיעה באימאג' יש לה מחיר: היא מלוכלכת מן החיים עצמם. אם אתה כותב מן האימאג', אתה לא כותב מהלב אלא מהדם של הלב. בא ישירות במגע עם הפראיות והמטורפות שבחוויות הקיום שהעולם מציע לך במסעך.

Aek Gwi, או כפי שנכתב ב-Hangol (שמו של הכתב הקוריאני) –액귀 וכפי שהוא נהגה ב-Hanja (שיטת ההגייה הקוריאנית) – 厄鬼 – הוא הרוח המזוהה עם ההתאבדות והמתאבדים במיתולוגיה הסינית. את ההשראה המלאה לשם הזה קיבל Vhan מהסאגה הקוריאנית הקלאסית – Toji[3], וזוהי הרוח הנוראית ביותר האפשרית, המעבירה בעולם את הקללה המגדפת אלים. במיתולוגיה הסינית, הוא מסביר, השדים המתאבדים נושאים עימם טינה שאינה נעלמת.

האלבום Hideous Dream (凶梦) (יצא לאור באפריל 2017, ב-100 עותקים על תקליט בלבד מהלייבל GoatowaRex), תפס אותי. הוא השלים בנפשי את הממד המוזיקלי שחיפשתי שילווה אצלי את השירה הסינית האפלה והמבתקת לב שאך זה מקרוב זכיתי להכיר. זהו אלבום האולפן השני של הפרויקט הזה, פרויקט של איש אחד והוא משכיל לעבד תכנים קוריאניים עתיקים לתוך בלאק אווירתי-דיפרסיבי מקאברי ומקפיא דם בצורה מדויקת. הטקסטים באלבום הם כישופים של ממש (על אמת לגמרי, לא בצחוק), ונכתבו בסיועה של דודתו של היוצר שהיא סיביל (מעין נביאה המקבילה לנביאים של ישראל הקדמונית) ומגדת עתידות. היצירה מורכבת משלושה פרקים המכונים בפשטות pt.1, pt.2, pt.3 והמהווים חטיבה מוזיקלית שלמה אחת. רצוי מאוד להקשיב לאלבום הזה כאל יצירה שלמה ולאו דווקא כשירים בודדים פה ושם, כדי באמת לספוג באופן מלא את האווירה הבוקעת ממנו. העבודה על האלבום וההפקה שלו נעשו בשיתוף פעולה עם היוצר לי צ'או (Li Chao) שהוא המנהיג והמוח שמאחורי להקת האימה האמביינטית הסינית המצויינת – Enemite (שאנחנו פשוט מוכרחים לכתוב עליה פעם, נקווה שבהמשך נגיע גם לזה). הרכב זה, בולט בהשפעתו המוזיקלית על נפשו של Vhan ולמעשה היה ההרכב שבגללו החליט לשנות את הכיוון המוזיקלי של Aek Gwi מבלאק מטאל גולמי ופרימיטיבי (בתחילת 2009) לסגנון הרבה יותר איטי ועם מקצב שבטי המהול בדום ודיפרסיב כמו החומרים הנוכחיים של האלבום המדובר. לבד מלי צ'או הצטרפה לעשיית אלבום זה גם הסולנית של להקת הפיונראל-דום היפנית Begrabnis, המגבה את הקול שלVhan  בביצועיה הווקאליים עתירי האימה.

הפרויקט התחיל כאמור את דרכו ב-2009 כאקט בלאק מטאל פרימיטיבי, קונספט שננטש עד מהרה בעקבות המעבר של היוצר לעסוק בחומרים הרבה יותר איטיים ומלודרמטיים המתאימים יותר לרוח ההשפעות המוזיקליות החביבות עליו שרובן ככולן לקוחות מהאזור הקודר והאיטי יותר של המטאל. כמו רבות מהיצירות של האנדרגראונד, המפעל הזה הינו לחלוטין מפעל של איש אחד: כל האמנות הויזואלית, כל המילים, כל הלחן וכל הקונספט הם פרי מעשה ידיו של Vhan.

האלבום הראשון (靈樹林 Forest of Ghost) יצא אמנם רק ב-2015, אולם קדמו לו דמו וספליט שנעשו במהלך 2009-2010. Forest of Ghost הוא גולמי הרבה יותר מ- Hideous Dreams ולפרקים אף קשה לשמיעה אולם הוא כשלעצמו יצירה נהדרת שלוקח זמן להעפיל אליה.

"חלומות מתועבים" איננה עוד יצירת DSBM שבלונית. הבלאק האסייתי מכיל את היסודות הדיפרסיביים באופן טבעי והם מוטמעים במוזיקה לכל אורכה, רוחבה ועומקה. אין זו תוספת או סוגת משנה, זוהי המהות. העבודה הזו אינה עושה חיים קלים והיא כמעט בשום צורה איננה קליטה או מתעכלת בקלות: היא מכילה סימפולי דרון אפלים במיוחד וממושכים במיוחד, אך שונים במשהו מן הסגנון שרגילים לקרוא לו 'דרון' ביצירה המערבית. כאן מדובר במשיכות סאונד העשויות פעמים בקול אנושי ופעמים בכלי נגינה או סימפולי רעש שונים והמביאות עימן אווירת מתח מתמדת המעוררת פלצות, דוגמת סאונד מתמשך של יללת אישה או איש הנחנקים ונאנקים בתהליך מתמשך. מלבד זאת הנטיה המוזיקלית כאן היא לחלוטין אסייתית מה שמורגש היטב הן בסגנון הנגינה ובחירת הכלים והן בסגנון הגראולינג שהוא טיפוסי יותר למזרח אסיה ונדמה יללני ומעונה בצורה מיוחדת, בניגוד לגראולינג של הבלאק האירופאי המשרה עפ"י רוב תחושת עוצמה.

כמעט כל האספקטים של האלבום מזכירים לי את האופל הגנוז בנבכיה של השירה הסינית אותה התחלתי לקרוא בשקיקה. הביאה הגולמית והקרה אל תוך הטבע, החיספוס הווקאלי והישירות של הסאונד, מזכירים לי את הישירות והחדות החותכת של השירה הקמאית ההיא, שמביאה את האימה ישר לתוך הבטן שלך, צבועה בגיוון עשיר ועשויה ברוך ובלי משוא פנים.

אחת ההבחנות המעניינות שלוקח זמן לספוג אותן באלבום הזה (ובקודמו גם) הוא שהעיסוק המקאברי בהתאבדות הנסוך על פניה של היצירה כולה ולמעשה של הפרויקט כולו, שונה מהעיסוק האירופאי המוכר לנו מה-DSBM. באירופה, יש נטיה לייצר מוזיקה גדושת ייאוש ומלאת צער ועינוי נפש של ממש (לפעמים עד לקצוות שקשה להכיל). היצירה האירופאית מדגישה את האינדיבידואל ואת מר גולרו נוכח החברה האנושית או מפלצתיות החיים אותם הוא נאלץ לחיות. זוהי הגשה קרה של ניהיליזם אובדני המעובד לכדי בלאק מטאל מלנכולי ודיכאוני. ייתכן שהיצירה הזו היא שיקוף של המצב התודעתי של היוצרים האירופאים: הסביבה התרבותית שבה האירופאים עובדים היא סביבה פוסט-מודרנית, המדגישה את האני ואת הסובייקטיבי. החוויה האישית היא מעל לכל והיא חזות הכל. האחר הוא הגיהינום (כמאמרו של ז'אן פול סארטר), והעצמי הוא הכלא.

אבל היצירה של Aek Gwi, הגם שעוסקת במישרין ובמלוא התעוזה בתכנים אובדניים, אינה מורגשת כך כלל. ה'אני' מקבל מעמד משנה במחזה המקאברי והעשיר של המוות, ואין עיסוק אובססיבי בצידוק העצמי של הסבל. לעומת זאת היצירה רוויה בתיאור מוזיקלי ולירי של המפגש עם האימה שבמוות, עם העינוי שבו ועם הפלצות שבו. המפגש עצמו הוא הגיבור של היצירה ולא האני-הקורבן. במובן הזה זו יצירה מסקרנת יותר משום שהיא לא עושה האלהה מההתקרבנות וההתמסכנות ואינה מתמקדת בו אלא במחזה הכולל. אחת הסיבות שבלאקרים מסויימים (וכותב שורות אלו ביניהם) פחות מתחברים ליצירות דיפרסיביות ונוטים אף שלא לכלול את ה-DSBM בתוך הבלאק מטאל היא משום שהאווירה העולה ממנו היא מתמסכנת וחסרה את החירות, העוז והחוצפה הטבעיים שהבלאק מכיל באופן פשוט, ולדעתי אף צריך להכיל.

ככלל נראה שבתרבויות מסורתיות יותר, היחס אל הסבל האנושי היה יחס של רוע הכרחי, כמעט כחלק אינטגראלי של החיים עצמם. עמדה מעט מנוכרת במבט ראשון אבל עם פוטנציאל לחשל את הנפש במבט מעמיק יותר. מבחינת האמנות, אין כאן עיסוק חטטני במאבקי "אני והעולם" אלא יותר עיסוק אסתטי בגוונים השונים של האימה כשלעצמה.

ג'אנג חנג, ב"עצמותיו של ג'ואנג דזה"[4] – כותב על מסעו של האמיץ, ג'אנג פינג דזה:

לאורכם של הסכרים רכבנו כה וכה, בשדות מוריקים לרוב,
רחקנו אל בינות לגבעות וחולות נודדים.

אלא שלפתע נתקל האיש האמיץ במוות בכבודו ובעצמו, והוא ממשיך:

ולפתע פתאום ראו עיני שם בשולי הדרך
עצמות אדם מוטלות באדמה הרוויה במים,
ומעטה של כפור שחור חופה עליהן; וכך בעצב דיברתי,
כך שאלתי אותו, כך אמרתי, "איש מת, כיצד אירע הדבר?
האם עם חברך מפני הרעב ברחת ועל קומץ אחרון של גרעינים
הימרת – ולשוא? האם האדמה הזאת היתה לך לקבר,
או שמא שטפון נשא אותך ממרחקים? האם גיבור היית, או חכם,
כלום שוטה היית ואביון? לוחם? ואולי נערה?

חמלתו של האמיץ אנושית היא. עצבותו מעוררת את רוחו של המת והוא – מחליט להיענות:

ואז אירע דבר פלא; שכן מתוך השקט –
רק הד קלוש, לא היתה שום רוח שחומר לבשה לעיני –
ענה הקול המיסתורי וכך אמר: "אדם הייתי, איש מסונג,
משפחתי משפחת ג'ואנג; וג'ואו היה שמי.
הרחק מעבר למחוזות מחשבת בני אדם
המריאה בינתי, אך את עצמי הושיע לא יכלתי;

השלווה, האצילות בה מחבק גם הנבון והמשכיל ובעל הנפש הגדולה את המוות, היו מפתיעות עבורי. אנו חיים בחברה המקדשת את ההתייפחות והנה רוח רעננה, אחרת. והוא ממשיך:

ולבסוף, אך תם מנינן הארוך של השנים ניתנו לי,
הובאתי גם אני, למרות כל הקסמים שקסמתי,
אל הגבעה השחורה של המוות.

זאת ועוד, המת-המדבר תמה על חמלתו המוזרה של החי:

לכן, אדוני, על מה ולמה זה תשאל אותי?
אז עניתי ואמרתי:
"הרשה לי ואתחנן למענך מעל לחמשת ראשי הגבעות,
הרשה לי ואתפלל למענך לאלוהי השמים ואלוהי האדמה,
למען תקומנה עצמותיך הלבנות,
ואיבריך ישובו יתחברו כמלפנים.
[...]
כלום לא תרצה שכך יהיה?"

והמת, מנתץ את ההתרגלות שלי הקורא להתמסכנות אל נוכח המוות המקובלת בעולם המערבי, ומציג את מנוחת הנפש:

ענה האיש המת וכך אמר:
"הו ידיד, מה מוזרות מיליך, לא אוכל לקבלן!
במוות מנוחה מצאתי ובו אני שלו; בחיי עמל ידעתי, ויגע לרוב.
קיפאונו הקשה של הנחל בחורף
האם טוב הוא ממימיו שהפשירו באביב?
וכל הגאווה שהייתה בגוף,
כלום לא הייתה קלה מאבק?

הנה כי כן, זוהי הדרך הקדמונית של התעוזה שמאפיינת את היצירה הסינית והמרחב התרבותי הסיני.

חודשיים לאחר צאתו של האלבום המיוחד הזה, ירד המסך. מ-Vhan השופע והיוצר, לא נותרה יצירה מוזיקלית עוד. בחודש יוני השנה (2017) הודיע Vhan פתאומית בדף הפייסבוק שלו (שאינו קיים עוד, וגם דף ה-bandcamp נמחק) כי הלהקה / הפרויקט Aek Gwi התפרק למעשה ואיננו קיים עוד. כמו גורלם של מיטב ההרכבים של המטאל המחתרתי, גם הפרויקט הזה נבל אל תוך החשיכה. נותרו ממנו רק התיעוד היוטיובי שלו וכמה אתרי הורדה חינמיים פה ושם, 2 ראיונות אינטנרטיים ומגזין ברשת המכונה Scholomance Webzine שמציע חומרים של ההרכב חלקם אפילו ב-Bandcamp. פייסבוק עדיין מחזיק דף חי של האמן עבור עבודות האמנות הוישואלית שלו, אך נראה שמבחינה מוזיקלית הוא הניח את נשקו.

לפעמים אני מניח את המקלדת ונח מן החיפוש המתמיד, ולוקח לי ספר שירה טוב ושומע קצת את החלומות המתועבים של Aek Gwi, וכך: נרדם אל זרועותיו של הלילה.

*

[1] "הלבנה והרוח – מבחר מן הקלאסיקה הסינית", נוסח עברי חיים תדמון (הוצאת דְּחָק, אוגוסט 2016)

[2] המכונות מורפמות, אלו הם הסימבולים של הכתיבה הסינית שכל אחת ואחת נושאת עימה משמעות, לעיתים משתנה לפי ההקשר.

[3] סאגה זו נכתבה ע"י הסופרת הקוריאנית פארק קיונג ני, והיא סיפור מטא-היסטורי הפרוש על פני חמישה כרכים המתאר את נפילתה והתגברותה של משפחת פקידות-אצולה על רקע עלייתם של מאבקים בין כוחות מסורתיים ומודרניים בקוריאה בתחילת המאה הקודמת. נחשבת לסאגה מכוננת בספרות הקוריאנית.

[4] בקטע ג'אנג חנג ("תקופת הפירוד", 220-589 לספירה) מתוך הספר "הלבנה והרוח", שהוזכר קודם (עמ' 90-91).