התעוררותה של הנשמה המלוכלכת

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Morgue ודת' מטאל בלתי שבלוני

מאת: יוסף בן עוז

22-4-16

טכנוקרטיה של גראולינג

לא מעט מהמטאל החדש אינו יכול לדבר אלי, עד שאני עצוב מזה לפעמים. הרכבים רבים הצצים חדשות לבקרים נוטים לאמץ מה שאני קורא לו 'טכנוקרטיה של גראולינג'. המוזיקה מאוד טכנית ומאוד גבוהה, אתה לא יכול לומר שאינם מנגנים היטב. אלא שכמו בספר טוב: להטוטנות הלשון לבדה אינה יכולה להאחוז עלילה מפעימת לב.

למעשה זה יותר פרובלמטי מזה: הזכרון העמום של יצירות פשוטות ביותר שפירקו ועודן מפרקות לך את הלב לחתיכות, אינן מאפשרות לך למחול על העדרה של התשוקה. "אחד רכב אל מפרץ אסא" One rode to Asa bay – סתם למשל – הוא שיר פשוט כזה. השיר הזה אינו מרפה ממך שעה שאתה מאזין להרכבי מטאל אולטרה טכניים הממלאים לך את ההנפש בפירוטכניקה ססגונית שאינך יכול שלא לחוש חמיצות הלב למול ההמתנה הלא נגמרת שלך שהמיצג הזה כבר ילהיב אותך.

ואני יודע שהתחושה העמומה שפעם היה פה טוב יותר היא כנראה לא יותר מאשר רומנטיקה ילדותית של אחד שאינו מודע לזה שהנפשות שוכחות את הרע וזוכרות בד"כ רק את הטוב. אלא שמשהו מהותי יותר מזה כן מתרחש. כלומר, מעבר ל-Placebo הרוחני של רובנו שלוחש לנו שפעם הכל היה יותר Trve יש כאן באמת מציאות בימינו שבה המטאל נמדד לפי כמה מתוסבכת היצירה שלו מבחינה טכנית.

מי שלא תרצו: Deicide, Morbid Angel, Behemoth (מביהמות' – הכוונה היא בעיקר לאלבומים האמצעיים שלהם. האחרון "שטניסט" הרבה יותר מוצלח מהבחינה הנשמתית שעליה אני מדבר כאן וכנראה שגם הבא בתור לפי מה שהבליח לאוזני), Darkthrone, Mayhem. בקיצור name your band. רבים עצומים וטובים הולכים אל האזור האולטרה טכני.

יש שעושים אולטרה טכני מעניין, אלא שמבחינתי האישית טכניקה מהוללת היא מחשידה מראש. לא שהאיכות הנשמתית של היצירה (הנה, המצאתי הרגע) נמדדת רק בסקאלה של מה יותר וירטואוזי וטכני או פחות, אלא שפעם הטכניקה הייתה תבלין ונדמה קצת שהיום היא עיקר התבשיל. כאילו בעקיפין אתה מרגיש שיצירה יותר מידי מתוסבכת מבחינה טכנית מפצה על חוסר בנשמה כי היא עושה לך שימוש בכלים נלוזים קצת של שואו-טוב כמעט כמו בריאליטי. טוב, לא צריך להיסחף – אבל זו התחושה.

כמו עשב ירוק על אדמה חרוכה

בצידם של דיבורים מנמיכי קומה ומפנצ'רי גלגלים על דעיכת הרוח העזה של המטאל בארץ, צומחת לה בשקט התעוררות מרעננת. שנות התשעים שנחשבות למהוללות במובן המטאליסטי של המילה (ויש על מה להתווכח אגב), הניבו כאן כמה וכמה פרוייקטים שעשו פה פעם מטאל שאם ניקח את המדד שהמצאתי פה למעלה – איכות נשמתית של היצירה – הם על העשירון העליון. דברים שעושים רעד ברצפת האגן כשאתה נחשף אליהם.

הפעם הראשונה ששמעתי על ואת Morgue הייתה דווקא בשנים האחרונות. בניגוד לטיטאנים קדמוניים אחרים שנחשפתי אליהם בתקופת נעורי, Morgue לא היו חלק מנוף ילדותי. אבל כששמעתי את "הביאה השניה" שלהם, אני מוכרח להודות שהרגשתי שוב כמו הילד המחוצ'קן בן ה-17 ההוא שמדפדף בין דיסקים הזויים על מדפים צדדיים בג'אנק של קרית ביאליק (כן, אני בן השבט הצפוני של המטאליסטים. לנו הייתה קהילת לוחמים משלנו עם מניירות משלנו ומועדוני מטאל עלובים וכייפיים משלנו. סיפור ארוך – אולי בפעם אחרת).

בפעם הראשונה שנודע לי שחדר המתים המטאליסטי חוכך בדעתו להוציא EP חדש, החלטתי שאני מוכרח לתפוס איתם שיחה.

כמו כל דבר מפעים, גם חזרתם לחיים של חברי Morgue הייתה מקרה מקרי בהחלט. ארוחה קלה ושיחה מזדמנת הובילה לשמיעה של חומרים ישנים מהתקופה הנושנת של שנות התשעים בהם היה ההרכב פעיל. שאלה שעלתה אל האוויר הציתה ברק מסוים בעיניים ומשם, הדרך הארוכה נראתה פתאום קצרה יותר.

באנו להביא יותר mind-spirit –

אומר לי סמי בראיון שעשיתי עימם.

'אנחנו לא נותנים דגש על החברה, אבל יותר שרים על התמודדותו של האדם עם הנפש שלו. יותר הלכנו לכיוון האישי.'

הדת' הישן – הם מספרים לי – היה יותר Doomy. החומרים החדשים שלנו הרבה יותר קצביים ונותנים בראש, אבל העבודה החדשה מכילה גם כמה הפתעות. בין היתר אפשר לשמוע בה את קובי פרחי כפרה עליו מבצע קטעי גראולינג כמו בימים המהוללים של בראשית Orphaned-Land; ביצוע של קטעי שירה בסגנון טורקי עסלי שמבצע אחיו של סמי בכר ואפילו כנרית המלווה את האלבום ומעניקה לו את הנופך הגותי-דומי שלא ניתן ליצור בלעדיו כשאתה בא מהאזור האפל של המציאות בליבך ובנשמתך.

בשיחות עם ההלקה החלטנו יחד שביום הראיון מנגנים חזרה שלמה. התרגשתי, פייר. היתה זו עבורי הפעם הראשונה שנחשפתי לחומרים החדשים של הלהקה בעצם בניגון מלא של כל ההרכב ובמופע בלעדי למגזין שלנו רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ. החומרים החדשים הם השילוב המאוזן הזה בעיני בין טכניקה חיובית ולא מעמיסה, מהירות המלהיטה להבה של עוצמה בלב שלך כשאתה שומע אותה לבין אווירת גותי-דום כללית שכזו שאינה עוזבת את הלהקה. נדמה שהנטיה לכיוון האפלולי היא מובנית בז'אנר הזה והיא כמו תשתית שעליה בונים דת' מטאל טוב. ההליכה לכיוון המהיר יותר מאפשרת ללהקה להתבטא באותם האזורים בהם עוצמה נקראת אל האדם.

כשסיימתי את יום החזרות חשבתי לעצמי שמה ששמעתי עכשיו הוא חזרה לחיים במובן מסוים. בעיני Morgue לחלוטין לא ניסו לייצר פה העתקה אחד לאחד של ימי התהילה הנושנים כדי לסחוט את רגשותיהם של מעריצים רגשניים המתגעגעים לימים של פעם (כאלו כמוני, שקצת אולי עומדים מרחוק לפעמים אל מול הרכבים לא מעטים שכולם עפים עליהם אבל חושקים בעוצמה שפעם הייתה פשוטה וחזקה יותר), אלא משהו אחר קורה פה: הם הלכו על חדשנות במובן מסוים. לדעתי הם השכילו להביא מתוכם את החיבור הנכון הזה בין הטכניקה לבין הנשמתיות.

עד שהתחלתי כמעט להתאכזב שהכל ניהיה לי קישוטים של טכניקה והנה פתאום אלו באים אלי. ביאה שניה ללא ספק. והאמת שאם נביט לצדדים נראה שיש תכונה בעדר. להקת Morgue אינה היחידה בזה. ואולי זו הרוח שמתעוררת בתוכנו ומבקשת משהו רענן יותר.

ואולי... אני קצת מגזים.

שיפטו בעצמכם.

הנה, הם נחשפים כאן לפניכם, כמו עשב ירוק על פניה של אדמה חרוכה.

Morgue – The 2nd Coming. Again.

חשבתם שזהו? אז ממש לא.

כנסו לקישור הזה – לראיונות ולמוזיקה בשלושה חלקים.