הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2022 חלק 2

טל עידן

Pensées Nocturnes - Douce Fange

מהו "תור זהב"? מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים? לגבי התפתחות המטאל בשנות ה-90, תשובה על שאלה כזו תהיה מורכבת מאוד ומן הסתם לא תזכה למענה בשורות ספורות אלה - אך דומה כי קשה מאוד יהיה לחלוק על העובדה ששנת 1995 היא ללא ספק אחת מפסגות תור הזהב המסויים הזה: At the gates, Dark Tranquility ו - Dissection בשבדיה; Death ו - Morbid Angel בארצות הברית; ובממלכה המאוחדת, שילוש האופל הטמא - My Dying Bride, Anathema ו - Paradise Lost - כל אחת מאלה שיגרה לעולם התמים את אחת מיצירות המופת בארסנל שלה, ורשימה זו היא חלקית מאוד (מי שקורא/ת שורות אלה עכשיו ולא מכיר/ה את שמות האלבומים הספציפיים, נמצא/ת כאן בטעות).

אך בני עליה מעטים הם, ומעטים הם הזוכרים שבשנה זו, בלב ליבה של יבשת אירופה, הגיח לעולם אחד מממזריו המשובחים ביותר של הז'אנר, כזה שלא הסתפק בשפע המזון שהודגש לו בבית אבותיו והוא יצא לתור אחר מקורות מזינים יותר - אותו ממזר שמהות אחת לו אך שמות רבים לו: Avantgarde/Progressive neo-classical/Darkwave.

יריית הפתיחה נורתה מאוסטריה, עם Korova האימתנית ו- A kiss in the charnel fields שלה. בסוף אותה שנה, Misanthrope שיחררו את האלבום שכותרתו מהווה, ככל הנראה, את הכותרת של המימד האסתטי המסוים הזה בכללותו: 1666…Theatre Bizzare. תוך פרק זמן קצר לאחר מכן, Elend, Angizia, Enid, Empyrium - ניווטו את ספינת המטאל באוקיינוס האפל אל מחוזות העושר המוזיקלי הסימפוני, המלודי, הגדוש בשכבות של מבעים צליליים שאז עוד היא בגדר ארץ לא נודעת עבור אמנים רבים.

ההד שהותירו אחריהם להקות אלה, שכמעט נשכח, שב ומופיע במלוא הדרו ביצירה הנפלאה שפתחה את השנה שהסתיימה לה זה עתה, יצירה השייכת לבני ארצם של המיזנתרופים המוזכרים לעיל: Pensées Nocturne.

הוגי הלילה האלו צועדים בגאון בשביל שהתוו עבורם האבות המייסדים, ומגישים באלבום הזה מיצג מוזיקאלי ביזארי וקשה לעיכול: בלאק מטאל מלודי להפליא, עולה על גדותיו בלחנים ועיבודים עשירים (שוסטקוביץ' נוכח כאן, רוסיני גם, ולא רק הם) העושים שימוש במגוון כלים נרחב המלווה בדיאלוג גרוטסקי  של שירה אופראית וצווחות מטאל מקפיאות דם  - אך עם זאת, הוא כאוטי על גבול הסכיזופרני, טירוף כה מוחלט, עד שלפרקים הוא מצליח לעורר במאזין אשלייה של מבנה סדור ואחיד.

האלבום הזה הוא קולה של תרבות שלמה, של אנושות מותשת שנקרעה לגזרים זה מכבר. אנושות שזה עתה צלחה מגפה עולמית, כדי ליפול לזרועותיה של מלחמה בין שתי אומות שמטילה צל כבד על העולם כולו. אנושות שמביטה שוב ושוב אל האסונות שהיא ממיטה על עצמה מחד, ומאידך - על ניסיונותיה המגוחכים להתמודד עמם ולחמוק מהם, מגוחכים עד כדי כך שלא נותר לה אלא לפרוץ בצחוק פרוע והיסטרי, צחוק רווי צער ויגון. אנושות שאינה אלא להקת שחקנים חסרת בית, במופע תיאטרון שאת מאפייניו הניח בדיוק מזוויע בן ארצם של Pensees Nocturne לפני כמה עשורים:

"כל אחד מן המופעים יכלול מרכיב פיזי ואובייקטיבי, מוחשי לכל. צעקות, אנקות, התגלויות, הפתעות, מפנים דרמטיים מסוגים שונים, תלבושות קסומות ביופיין… ברק האור, היופי המכשף של הקולות, מקסם ההרמוניה, תווי מוזיקה נדירים, צבעי החפצים, הקצב הפיזי של התנועות שעולה ויורד בד בבד עם פעימותיהן של התנועות המוכרות לכל, התגלויות מוחשיות של חפצים חדשים ומפתיעים… שינויי אור פתאומיים…."

(אנטונן ארטו, מניפסט "תיאטרון האכזריות", 1938, תרגום: אוולין עמר)

Bad Manor - The haunting

השנה שנפתחה בצווחת החרון של אירופה מסתיימת באנקת אימה מעברו השני של האוקיינוס - ארצות הברית של אמריקה; אלבום בכורה של הרכב מסתורי בשם Bad Manor.

אחד מסימני ההיכר של יצירת מופת הוא היכולת לעשות שימוש במרכיבים קיימים שנחקרו ומוצו עד תום ולהוכיח, שלמרות הכל, ניתן לטוות מהם מארג מוזיקלי שופע עומק, השראה ועניין. המסקנה המתבקשת היא איפא אחת משתיים: אותו "תום" לא מוצה כלל ועיקר, או לחלופין - וכנראה מסקנה נכונה יותר: מקוריות איננה, ומעולם לא היתה, תנאי לאיכות. סימן היכר נוסף הוא היכולת ללכוד את נשמתו של המאזין כבר מן השניות הראשונות של ההאזנה - וכאן באלבום הזה הדבר מתבצע במיומנות של צלף מנוסה: צלילים מקפיאי דם של אורגן כנסייתי המנגן נעימה פשוטה כל כך, קודרת כל כך, שאינה מותירה כל סיכוי או תקווה למנוסה.

ברמה הנושאית, הליריקה של Bad Manor מושתתת על מוטיבים המהווים את סימן ההיכר של ז'אנר האימה בכמעט כל מדיום אפשרי: נרטיבים אישיים של אפיזודות גנריות מחיי היום-יום, שכוח דמוני אפל ואלים משתלט עליהם פתאום, אם במהלומה אחת, ואם בהדרגתיות מעוררת בעתה. ברמה המוזיקלית - בלאק מטאל אגרסיבי, אך לא נטול מלודיה, שמנוגן במינון מאוזן להפליא בין מינימליזם רפטטיבי היפנוטי לבין מגוון ריפים אולד-סקוליים העשיר דיו בכדי להימנע ממלכודת הבנאליות המסוכנת כל-כך.

אך גדולתו של האלבום המצוין הזה נמצאת, ללא ספק, בהפקה שלו, הפקת Lo-Fi שכמו נלקחה היישר מהאנדרגראונד של סוף שנות ה-80 במאה הקודמת, הפקה שלהעניק לה את התואר הנ"ל יהיה בד בבד כה נכון וכה פרובלמטי, משום שאינני זוכר מתי בשנים האחרונות - בתוך מבול האלבומים המחקים את סגנון ההפקה הזה כאקט של חיקוי יומרני ושרלטני - הזדמן לי לשמוע הפקה שהיא לא פחות מגאונית, מבוצעת ביד רב-אמן, הפקה שבה כל צליל נשמע כאילו הוא מגיח מלב הגיהנום מבלי להתפשר כהוא זה על עוצמתו, הפקה שכמו נוצרה יש-מאין עבור האלבום הזה ועבורו בלבד, חפה מכל קלישאה ובוטחת בעצמה עד שלרגעים מסוימים קשה להאמין שהאלבום הזה הוא בן זמננו, ויוצריו לא בנו מכונת זמן מסתורית ונסעו אל ממלכת הבדיון של דרקולה ופרנקנשטיין, אי-אז בימי ינקותו של סרט האימה.

פיסת הפלצות המשובחת הזו קצרה אף יותר מהאלבום שנסקר לעיל, כ-35 דקות. פרק זמן שמסתיים בחטף, כדי להותיר את המאזין מבולבל ומוטרד מהחווייה שזה עתה עבר, בודד ומנוכר, מודע עד כאב לאירוניה שב-Haunting: בעוד הוא רודף אחר אמצעים והישגים שלכאורה יעניקו לו כוח ומשמעות - הוא בעצם הופך, מבלי משים, לנרדף ולמשועבד.

טל עידן, 2022.

*

יוסף בן עוז

Spell – Tragic Magic

חרף העובדה שמטאליסטים הם טיפוסים הממהרים לא פעם לקבור את אמני העבר שכבר אבד כוחם (אני עצמי חוטא בזה לא מעט), יש וההווה מספק רגעים של תחיית מתים. אמנם באופן כללי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהבי מטאל משובח כבימות עבר כבר כמעט ואין למצוא. ציר הזמן המטאליסטי המוביל מ-Black Sabbath ועד ימינו הוא בגדול ציר של הקצנה: המטאל של העשור-עשוריים האחרונים עושה שימוש בחומרי גלם מחוספסים יותר, בעלי סאונד מעוות יותר, ובאופן כללי מרקד במחוזות האקסטרים. המגמה הזו הפכה את ההבי מטאל לז'אנר שבגדול קפא על שמריו אי שם באמצע הניינטיז. ניסיונות גרנדיוזיים שנעשו פה ושם לשחזר תהילה נושנה התנקזו בסופו של דבר לפרויקטים שאין בהם בשורה של ממש (Hammerfall וכמובן Edguy הן דוגמאות מייצגות לחקיינות השפופה הזו, למרות רגעי הקסם הפזורים פה ושם במוזיקה שלהם). ואם תכו בי עם הטיעון הלעוס של "אבל יש כמה להקות מעולות!", אף אני אכה אתכם על ראשיכם בחזרה ואומר שדוגמאות ספורות עם השפעה מעוטה על הכיוון של הספינה הסגנונית הן דוגמאות מצוינות לטיעון שלי בדיוק.

דווקא על הרקע הזה, ולא בלי מבוכה מסוימת, אני מודה ש-Spell השיבו לי במעט את האמון בז'אנר הזה שניפח לי את בית החזה בימי נעוריי. הטיית ספינה אני לא בטוח אם יש פה, אבל המוזיקה פשוט טובה: Tragic Magic הוא אלבום עשוי היטב של הבי מטאל מתחדש שחדל מלהחיות את אלילי העבר ופנה אל העתיד הסגנוני שהוא מזהה. הקול הנוסק של הזמר מעניק לכל המוזיקה את החידוד הנכון שלה; הריפים פשוטים למדי וזה נהדר: הלהקה לא משתגעת יותר מידי עם משחקים של פרוגרסיב מטאל עתיר פעלולים ומשמים בדיוק באותה המידה. למעט להקות מעטות, ברוב המקרים העסק נחווה אצל המאזין כמו ניסיון לחפות על העדר מעוף מוזיקלי עם מגה-טונות רבים של אקרובטיקה מוזיקלית מיותרת.

הגם שאפשר להתווכח על הרכות המעודנת אולטרה של הזמר, לא להתרגש משירים שהתפרקו מהתשתית המטאלית שלהם ונסוגו אל מבנה רוק-קלאסי פשטני (למשל A ruined garden), הרי שהאמת צריכה להיאמר: האלבום הזה הוא בלתי סכריני בצורה ראויה לכל שבח ובעיקר – קסום.

לבד מההיבטים המוזיקליים צריך להגיד גם מילה על הליריקה הפוזלת פה ושם אל מכמני הרגש החיובי. חיוביות, היא מצרך מטאלי נדיר. התרגלנו כבר למטאל שהתאהב יותר מידי בפוזיציה המרושעת של עצמו, עד שמנעד מוזיקלי מרומם רוח מעלה לנו סומק על הלחיים. כאן זה נעשה במינון הנכון ומצליח איכשהו להימלט מטופריה של הציניות, מעלה יפה לאלבום בן זמננו. המוזיקה עצמה עצמאית ונטולת חקיינות של גדולי ההבי של הימים שכבר היו (עד כמה שאפשר כמובן). יש בה את העושר שההבי מעניק למאזין לו בכל לב, את הממד הסיפורי העמוק, את ההזמנה להשיל את היומיום ולצלול אל עולם מקבילי, ובעיקר – את החירות המוזיקלית של המנעד המורחב שההבי מאפשר לנגניו, מה שאין כמעט בשום ז'אנר אחר.

ייתכן שהעתיד של המטאל לוקח אל עבר שינוי כיוון, וייתכן שלא. מה שבטוח הוא שאלבומים כאלו ממחישים שאם רק רוצים, הרי שיש גם דרך.

Abhor - Sex Sex Sex (Ceremonia Daemonis Anticristi)

Abhor האיטלקים הם לחלוטין לא שחקן חדש על המגרש. למעשה, האזנה מדוקדקת ליצירה האחרונה של הלהקה מראה שהם אפילו לא הצליחו להתעדכן שהשעון התחלף; במקום להיות כמו כולם ולייצר עוד בלאק בסגנון המיליניום המחודש, נשארו אלו במחוזות הוותיקים של הבלאק הרוחני המפעים של פעם.

הבעיה היא... שהם עושים זאת פשוט מצויין.

Sex Sex Sex כשמו כן הוא: חושניות מינית אנושית כהתגלמות וכביטוי עילאי לפגאניות גולמית כבימים עברו. ואמנם, כל המעיין מפעם לפעם בספרות העולם ההוא, ונחשף למכמני הפולחן של הקדמונים יודע שמאז חורבן הבית הראשון (פחות או יותר) דעכו להבות הפולחן העתיק לאיטן, עד שאין היום עוד מי אשר סוגד לאלילי העבר. אין מקריב מבניו למולך בגיא בן הינום, אין מוציא לבבות אדם בכף בעודם בחיים ומשליכם כמנחה לאל השמש כפי שעשו האצטקים, אין עוד מלך של אימפריה עצומה המבקש להרוג את בנו בכורו לניסרוך אלוהיו כמו שרצה סנחריב מלך אשור לעשות ואפילו מי שיניח תינוקות להישרף בידיו של התמוז כפי שעשו הנשים הבוכות בבית המקדש אשר ביהודה, כבר אין (רגע לפני שחרב בלהבות); מה היה הדבר אשר הניע ציביליזציות שלמות למעשים שכאלו? תשובה זו כבר נעלמה מאיתנו לגמרי. ובכל זאת, משהו אחד כן נותר מהימים ההם: המיניות האנושית – וביתר שאת הנשית – היא זרם החיים שנותר עדיין לח בבני האדם, והיא הצינור דרכו פועלת הכת של Abhor בעולם. הדרך המינית הגסה ושוברת הרסן הייתה בהחלט אחת משיטות הפולחן הקדמוניות, והרכב זה ספק מדעת ספק מנהנתנות פשוטה – מצליח לפסוע בנתיב החי למחצה הזה בצורה מרשימה בהחלט.

באלבום שלפנינו משלהבת הלהקה את היצרים הללו עד החום הגבוה האפשרי מבחינתה. כל האלבום עשוי כמרקחת המבקשת להעצים את התשוקה השטניסטית שהמיניות מרכבה היא לה. באלבום הזה, המופקע מכל בושה מהלכת Abhor במחוזות הללו ועושה את זה נהדר.

ראשית: הקלידים הקלידים הקלידים. כמו בבלאק של פעם, שבים הקלידים לככב אצל Abhor, ולמעשה לא נעלמו אצלם מעולם. ביצירה שלפנינו הקלידים הם כמעט הכלי המוביל. אחריהם, הגיטרות: אלו מעניקים את הנופך המטאלי הכבד והאהוד כמן תשתית אפלה הנסוכה מעל לקלידים והכה אופיינית ללהקה הזו: בלאק ת'ראשי, לא פרימיטיבי בעליל, ושופע וירטואוזיות של גיטרות. הגורם הבא הוא קצת מפתיע: הסימפולים. מדובר בהדבקות של קטעי סרטים, כה צפויים, המלווים חלק מן השירים שבאלבום. שטיקים אלו עלולים בהחלט לשוות לו תחושה דביקה ומעצבנת ולהפוך אותו באחת לסוג של אלבום קיטש שאינו ראוי לבוא בהיכל הגדולים. אלא שתודות למארג המוזיקלי ההרמוני להפליא שנוצר בתוך הבועה ה-Abhor-ית, אין לסימפולים הללו את האפקט המעצבן הזה. להיפך: הם משתלבים נהדר.

הבלאק של Abhor אינו משיג אופל באמצעים של הקצנה אלא באמצעים של ליבידו מוגבר שבו בעיקר המוזיקה היא המשלהב העיקרי, דבר הראוי לציון לשבח. בסופו של יום Ceremonia Daemonis Anticristi הוא אלבום שחוזרים אליו כמו פרפר אל אש. אתה יודע שהדבר הזה הוא לא טוב לך, אבל אתה חוזר אליו. משהו שם, בחדר הסגור שלהם מרתק את הנפש והינך מוכרח להבין מהו. כל זה אינו מותיר בידי ברירה אלא להכיר באלבום זה כראוי לציון בהחלט ולשלוח את עדר המחפשים אחר לחלוחית חיות, פשוט ללכת ולהאזין לדבר הזה.

Ataraxy – The Last Mirror

אמני הדום-דת' Ataraxy מספרד שבים אלינו באלבום שלישי, המאוזן והמדוד ביותר מבין אלבומיה של להקה מצויינת זו. דום-דת' היא סוגה הנעה בהילוך של אקרובטית על חבל בקרקס אכזרי. ראשית, המוזיקה כולה טבולה בסאונד המלנכולי והזועם כאחת, המאפיין את הדום העמוק והפיונראלי. יש משהו משובח בהאטה הזו דווקא בחיים המודרניים הסרוחים שעוברים על מרביתנו. סגנון זה מצליח כמו קוסם להאט את הקצב המוטרף של החיים הדפוקים של עכברי המבוך שהפכנו להיות, ושולח אותנו להישען לאחור ופשוט להתמוסס לאיטנו אל תוך יצירה מוזיקלית המתפקדת כמו שער אל העולם שמעבר. שנית, הדת'-מטאל כמובן. המקצבים המתפרקים מפעם לפעם אל טמפו מהיר כשעטת הסוסים – התשתית החשובה של הדת' מטאל שאינו אלא אבי אבות המטאל האמיתי ללא כל ספק (וכבר אמרתי זאת כמה פעמים פה במגזין שלנו). רכיבת הסלייפניר המטאלית של האלבום הזה היא מרכבת האלים של המטאל בכללותו וכאן היא עשויה בדיוק של מנתחים. ושלישית: הריפים של האלבום הזה, הו הריפים! אלו עשויים כמלאכת מחשבת של דום-דת' המצליח לפסל בחומר גלם מאוד קשה לעבודה, אלבום עתיר רגש ווירטואוזי עד מאוד.

אפילו האינטרו ראוי לציון: מדובר בקטע אינסטרומנטלי על טהרת המטאל המחוספס; רחוק מלהיות נעימה שקטה האמורה להכניס אותך לאט לאט לעסק, פה יש קטע השובר בבעיטה את הצוהר אל העולם שמעבר וחוטף אותך באכזריות אל תוכו בלי הקדמות מיותרות. אחריו מגיע השיר הראשון המסיר את הלוט מעל שיעבודו התמידי של האדם לצליליו המאיימים של השעון – אויב החיים:

Any trace(s) of life will be erased by time
Nothing will remain, the most absolute void

מן השיר הזה ואילך, האלבום כולו הוא מסע של צער וזעם המשלבים ידיים. מבחינה תמטית, זהו אלבום המשחק בחומרים קלאסיים של DSBM, אלא שבניגוד לז'אנר ההוא The Last Mirror אינו עסוק בהתענגות פורנוגרפית מחרידה מאסתטיקה של אובדנות, אלא סוחף את המאזין למסע מוזיקלי של ספק ייאוש ספק זעם של נקמה כלפי עולם אנושי בו אין אנו יותר מבובות על חוט בידי כוחות שמעבר לשליטתנו.

זהו אלבום מלודרמטי ומפעים, הנוגע בכאבים אנושיים עמוקים למדי, מציירם במילים ומדברם בתווים. בעידן בו המטאל מחפש את עצמו במחוזות של אוונגרד שלא פעם הופכים לסתם פירוטכניקה של התנסויות, אין מרענן יותר מלהיתקל באלבום הלוקח חומרים וטכניקות קלאסיות של מטאל כבד כמו של פעם, ועושה אותו באופן מהוקצע ובלי מניירות. ללקק אצבעות.

יוסף בן עוז, ה'תשפ"ג
פברואר 2022