הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2022 חלק 1

נועה ארצי

Heilung - Drif

להיילונג התוודעתי בעקבות סקירה של יובל לוי לאלבומם Ofnir, שהתפרסמה כאן לפני כמה שנים. עדותו לחוויה העוצמתית מעת היחשפותו לצלילים הספיקה בכדי לשבור את חומות הציניות ושכנעה אותי שיש כאן משהו ששווה האזנה. דבריו של יובל לא אכזבו –Ofnir היה מסע מכושף שלא הותיר אותי אדישה לרגע. יותר מכך, הופתעתי לגלות שחווית הריפוי שיובל מתאר באותה הסקירה אינה עניין סובייקטיבי. לא יכולתי להתכחש לכוחות המחודשים ותחושת הרעננות והשלווה שמילאו אותי בתום ההאזנה – כאילו הקצתי לבוקר מוזהב בתום שנת ליל עמוקה, כאילו נשמתי נרחצה במי מעיין זכים.

אז נזכרתי בשאמנים, אותם מטפלים מסורתיים שהיו לוקחים את מטופליהם למסעות דרך המעמקים כדי לרפאם. מסעות אלה לעתים שימשו לשם השבת הנשמה של מטופליהם, שעזבה את גופם בעקבות פגיעה גופנית או נפשית קשה. תהיתי האם Ofnir הוא מעין שאמן בקופסא, אך לא ידעתי לומר מהו אותו כאב אוניברסלי לו הצליח למצוא מזור עבורי, עבור יובל ועבור מאזינים רבים ואחרים מלבדנו.

מחוסר יכולתי למצוא תשובה מספקת, הנחתי לתהייה זו להפוך לזיכרון נשכח כמעט. מספר שנים לאחר מכן, היילונג לוכדים שוב את תשומת לבי עם צלילים השוברים את חומות האדישות. נזכרתי בטענה ותהייה נוספת שיובל העלה באותו המאמר: " הייתכן שכל אדם נכסף אל הטבע מעצם היותו חיה לכל דבר"? המשפט הזה, יחד עם ההיחשפות החוזרת לצלילים היווה מפתח לפתרון חידתי.

היילונג הם ריפוי לייסוריו של האדם, הנובעים מעצם היותו במחצית הדרך בין האל לחיה. היילונג הם ריפוי משום שהם הביטוי המוזיקלי לטבע, המהווה מכנה משותף בין השניים. הוא מכנה משותף משום שהוא מחבר בין שני הקצוות: כבני מלאכים הוא מזכיר לנו, בשלמותו הבלתי מוסברת, את גן העדן ממנו צנחנו בבושת פנים ואליו עודנו עורגים. הציטוט הבא מתוך המאמר "רומנטיקה בירוק-אפל" שפורסם בידי ארגון האנרכיסטים הלאומיים של טסמניה מתאר צורך זה באופן מדויק ביותר:

"אנו זקוקים לטבע הפראי לא משום שהוא משמש כ-'ריאות ירוקות' תועלתניות (מונח מעורר סלידה), אלא משום שהוא מאפשר לנו להתעלות מעבר לארצי. אנו זקוקים לעולם של יופי ואימה שאינם מעשי ידי אדם, אליו הגיבורים והחולמים שבינינו יוכלו להתמסר".

כפי שמשתמע מציטוט זה, הטבע מגלם גם את אותו ממד כאוטי אשר תורות אזוטריות רבות עמדו על חיוניותו בעולם . אך כבעלי חיים, הכאוס הזה נותן לנו תחושה של בית. עבורנו הוא גם חיקה המנחם של אמא טבע, הכוח הקוטל והמהווה תמידית המניע את העולם. כמישהי שמרבה לטייל ולהתאמן ביערות הסמוכים לביתי, אוכל להעיד על כך באופן אישי. יש משהו מנחם אך גם מעצים בריצה בין עצי אלון ואורן, משהו מעבר לטוב ולרע שמתגלה כשהריאות והרגליים מגיעים למיצוי מלא של יכולתם, בסביבתם הטבעית.

אגדה סקנדינבית מספרת על אנשים שנקראו "Eigi Einhamr" ("Not of one skin"), שיכלו להפוך לבעלי חיים לפי רצונם. יש המפרשים את המונח "Hamr" כהווייתו המשתנה של האדם . אין האדם יכול להתנהג כאותו האדם במצבים שונים. לכל מצב יש את ה-"Hamr" שלו. אני חושבת שהחוויות האלה בחיק הטבע הראו לי ששינוי הצורה אינו חיוני כלל בכדי ללבוש את הווייתה של חיית הפרא, ולו לשעה קלה.

וכשם שהאדם הוא לקט של הוויות, כך גם אלבומם האחרון של Heilung, שכותרתו בתרגום חופשי הוא "אסופה". זוהי אסופה של חלקים, אשר כבעולם הסובב אותנו כל חלק בה חיוני לשם יצירת שלם העולה על חלקיו.

כל שיר באלבום הוא ריטואל המזמין את המאזין להתחבר להוויה אחרת – וכל הוויה היא מהות אחרת בעולם. לעתים נדמה שהריפוי טמון ביכולתה של אסופה זו להחזיר את האדם לעצמו על ידי כך שהיא עוזרת לו לאסוף את כל החלקים שהשיל מעליו או התכחש לקיומם. בדיוק כשם שהשאמנים של ימי קדם עזרו לנו לאסוף את רסיסי נשמתנו ובכך הביאו לנפשנו מזור.

במסע בין הרסיסים שהוא Drif, אין היוצרים נמנעים מלקחת אותנו למקומות שאנו מעדיפים לשכוח. כך למשל הוא השיר "Keltentrauer", המהווה מסע היישר אל קרביו המדממים של שדה הקרב. הבחירה בשדה הקרב אינה אקראית, משום שכמו הטבע, גם שדה הקרב מפגיש אותנו שוב עם שני הקטבים שבאדם. כמו החיה, נוקט לעתים האדם בדרכי אכזריות. אולם תבונתו האלוהית למחצה מייסרת אותו בלילות עם סיוטי הזוועות מעשה ידיו.

שדה הקרב משמש גם כמקטב, כי משדה הקרב יכול האדם רק להגיח כשהוא ממוזג כליל עם אחד משני קטביו. שדה הקרב יכול להוות זירה למעשי גבורה המולידים מתוך האדם את האל: הרומאים הקדומים האמינו כי רוח האל שוכנת זמנית בגופם של גיבורי מלחמה וארג'ונה גיבור הבהגווד גיטה  נפגש עם מהותו האלוהית בשדה הקרב. מנגד, אין מניעה שהשלכות הקרב יהיו רגרסיה אל עבר הדוניזם חייתי הממסך את חמיצות הניהיליזם ושיברון הרוח. כאלו למשל היו השלכות מלחמת העולם השנייה על המערב אשר נדמה כי ביטוייהם, כמו תסמינים למעין פוסט טראומה קולקטיבית, רק מחמירים עם חלוף השנים.

יש הטוענים כי התיאטרון הטראגי של יוון העתיקה שימש בין השאר כמעין אמצעי לריפוי בדרך שחזור ואינטגרציה של זיכרונות טראומטיים. בתקופה בה מחזאות כמו "איאס" ו"אורסטיאה" הוצגו לראשונה, אתנה ניהלה קרבות ב-6 חזיתות שונות. רוב הקהל וחלק מהשחקנים ללא ספק היו לוחמים לשעבר שנעזרו בחוויית התיאטרון כדי להתעמת עם זיכרונותיהם משדה הקרב .

לאור זאת, המשמעות מאחורי הנוהג החוזר של היילונג להקדיש שיר שלם לתיאור מפורט, דמוי מהבהארטה כמעט של קרב עקוב מדם , הופכת מובנת. כי לפעמים כאשר לא מדברים, האימה המכתימה את הזיכרונות, והפולשניות שלהם אל תוך ההווה רק מתעצמת במהוד האטום של השתיקה.

בטרם אחתום חלק זה, ארצה להתייחס לאסתטיקה הכללית של הלהקה כפי שהיא באה לידי ביטוי ב-Drif, משום שגם שם טמון ביטוי לאותה צומת דרכים בה מצוי האדם. שירה גרונית דמוית תפילה או דקלום מנטרה, שירה נשית עדינה והתבטאות רהוטה בדיבור: על אף שלרוב אלו אינם הביטוי האולטימטיבי לאלוהות, הם דוגמא ומופת להתנהגות אנושית, לאבני הבניין של ציוויליזציה ושל תרבות. הללו מלווים את Drif לכל אורכו. מנגד, אי אפשר להתעלם משלל היללות, הצווחות והשאגות מעשה ידי אדם השזורות בין הצלילים, כאשר המעברים הטבעיים בין השניים מהווים אלגוריה לסמיכות המתעתעת בין השניים.

אם נחשוב על כך, אותו המפגש בין הפן החייתי לבין הפן המתורבת, שוחר האסתטיקה שבאדם מתקיים גם בבלאק מטאל. אולי זה מה שהופך את המוזיקה הזאת לחוויה מעצימה כל כך ולעתים, כמו במוזיקה האקלקטית של היילונג, אף לחוויה מרפאת. זוהי כנראה עדות נוספת לכך שהאדם אינו שלם כאפולו לבדו. בכל מקום ובכל זמן אל לו לשכוח גם את היותו דיוניסוס - נציג הכאוס והזמניות המהווים חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי.

Idol of Fear – Trespasser

אין זמן להשתהות ולהביט סביב, הסיוט הער של Idol of Fear הולם בפני המאזין כבר מהצליל הראשון ושואב אותו לעולם שהוא ספק ממלכת צללים מיתית, ספק הזיית חום אך ללא ספק מקום שלא נשוב ממנו כאותם האנשים שהיינו לפני כן.

הנופים הנשקפים ממילות השיר הראשון היו לכאורה הולמים את ממלכתו של השטן או לכל היותר חברה דיסטופית שאין בינינו לבינה דבר מן המשותף. אולם האימה האמיתית נגלית כשמבינים שזהו למעשה תיאור מבהיל למדי לרבדי העומק המכתיבים את המציאות בה אנו חיים. וכבר מהמשפט הראשון זה הולם כקורנס:

"The world turns in a toxic bed of fear, restless for blood…

Ensnared in malicious collusion, too bound for thought…

No lies shall be questioned"…

זאת אותה דיסטופיה של פחד, בורות וסטטוס קוו של שקרים יפים שנביאי הזעם של המטאל יצאו כנגדה עוד משחר ימי הז'אנר. אך נדמה כי עד כה, איש מלבד Idol of fear לא חשף את שורשיה, החודרים עמוק מבעד לרובד המציאות השייך לתחלואות חברתיות ברות הטיפול. ובכלל, לאמור שזוהי "תחלואה חברתית" נראה כלשון המעטה.

הפחד הקיומי - לא ניתן עוד לראותו כיצר הישרדותי בריא או להמעיט מחומרת השפעתו באומרנו כי זהו עוד ביטוי לתשוקתנו לחיים, כי במרוצת השנים צבר הוא עוד ועוד כוח, עד אשר מציאותנו הפכה מציאות שבה אותו מלך מפוקפק ושמו פחד מושל ביד רמה, לאחר שרצח בדם קר את הגבורה. וכעת מרום כס מלכותו, חומס מתועב זה יונק מעצמותנו את לשד החיים, ומותיר אחריו קליפות אדם שהוכנעו לכדי ציות עיוור לכל תכתיביו.

"All life is revolting, in the spirit of Lucifer"

ובקץ הימים אותם צללי אדם מוכנעים, מאוסים בעיני מלאך האור והחוכמה, נדחים אף משערי ממלכתו הטובלת באש וגופרית. נדמה כי הפחד הפכנו לבלתי ראויים בכל מובן. עד כדי כך שאפילו איננו ראויים להיקרא חוטאים, כי פחדנותנו גרמה לנו להשליך את עקרונותינו וערכינו, יחד עם אישיותנו היישר אל פח האשפה של דברי ימינו.

לפני כמה שנים פרסמתי בבמה זו סקירה העוסקת בהיחשפותי הראשונה ל-Antaeus. אז טענתי ש-Antaeus מייצגת את גלגולו העוקב של סגנון מוזיקלי העוסק ברוע, בהצביעו על הרוע והכיעור האמיתי המתהלך בינינו. "המפלצות המיתולוגיות אינן אלא הסחת דעת", כך מדברות יצירותיהן: "הרוע האמיתי היחיד הוא הרוע שבאדם". אז גם טענתי כי זהו המקור העיקרי לאימה והעוצמה הגלומה במוזיקה שלהם.

אולם האדם הוא יצור בר חלוף וכמותו גם רשעותו - סתמית וברת חלוף. ובהתכחשותם לכוחות המניעים את קיומנו, הן ממעל והן מן התהום, היו Antaeus כעדת סומים.

כי כמו ש-Idol of Fear מראים היטב ביצירתם, שורשי כוחות התהום שבעולם מתארכים הרחק מעבר לקיומו הסופי של האדם. אין כאן יומרה לתחום את הרוע בעולמו של האדם. לא נוכל עוד לשאוב נחמה כוזבת מן המחשבה שהרוע ייכחד בחלוף האדם מן העולם. הכוחות האלה היו כאן לפנינו ויהיו כאן עוד הרבה אחרי. והמוזיקה הזאת מושיטה את זרועותיה אל תוך עולם של מיתוסים וארכיטיפים אפלים, שהם כבבואות נפשיות לאותם כוחות נצחיים, אל תוך עולמנו הגשמי, שם היא חושפת את פעולתם.

בידיה של Idol of Fear, כוחות קמאיים השוכנים בקרביו המאובקים של העולם נשקפים מבעד לחיץ המפריד בינם לבין היום יום, ופעולת הגומלין ביניהם אכזרית בדיוקה, כשל מנגנון שעון משומן היטב. האין האדם והעולם אלא חלקים עלובים בתיאטרון בובות ממוכן המונע על ידי מנגנוני תהום אלה?

הנופים שמתוארים בשירים מרגישים כמו חלום, והמקצבים האיטיים מאיימים לכרוך עצמם סביב הבשר עד צאת הנשמה השוכנת בו. לפתע אתה מוצא עצמך משוטט בהזיה האפרורית של שיר הנושא:

"Alone along the winding rows
the dark blooms of September nod in pallor,
shades of fleeting vibrance like a shifting gaze,
twisting from the light"

הבלדה שהנופים האלה משוררים בפניך וכוחו של הסיפור שואבים אותך פנימה – כצאצא לשוכני מערות אין אתה יכול אחרת. זה אפילו קצת נעים במקצב המערסל בשעות בין הערביים. אך בו בזמן אי אפשר להתעלם מהמתח ההולך ונבנה, מהמועקה בבטן והזיעה הקרה – האם זהו חלום מוחשי למדי או שזה משהו אחר? ומיהו אותו משיג הגבול המסתורי שאת שמו מזכירים הם שוב ושוב? הזהו גורם חורש זדון, המסתנן כנחש לתוך שלוות גן העדן כדי לפתותנו אל קצנו? הנוף מתעורר בדריכות, רחש עובר בין שורות השיחים. מבט חטוף מסביב מגלה את האמת המצמררת: אתה הנחש בגן העדן הכוזב של פחד ושקר. בעוד רגע קט תובא לדין כי המציאות הארורה בכל מחיר נשמרת. אבל המנגינה, המנגינה תאמר אחרת...

לא לחינם הקדישו גדולי המלחינים זמן ומשאבים ליצירה הליטורגית. המוזיקה שהם יצרו הפכה לדבר מה גדול מהם, החוצה את גבולות המרחב והזמן בו הוא נוצר, שההתייחדות עמו מזמנת התייחדות עם דבר מה גדול ונשגב מאיתנו וניגונינו גם יחד. בניגוד מוחלט למציאות העגומה וחסרת התקווה שמתארות המילים, המוזיקה באלבום הזה שופעת ברגעים שנושאים את המאזין "כלפי מעלה" וממלאים את הלב בהשראה כמוזיקה ליטורגית מן המניין.

השילוב בין המוזיקה המושיטה יד למחוזות גבוהים לבין המילים המדשדשות ברבדים הכעורים ביותר של המציאות מצטיירת כמעין משל לקיום האנושי ומוגבלותו. כאילו המוזיקה חושפת רובד נוסף במציאות שהשפה והקוגניציה הטהורה מוגבלת מכדי לתאר. ובעשותה זאת היא מזמינה אותנו לחוות את נוכחות הנשגב על בשרנו, פן ניגרר כאחד מצללי האדם בהליכה עיוורת בעקבות רוחות רפאים חיוורות וטקסיהן הנבובים, פן נתבלבל ונחרוט על דגל אמונתנו את מצוות הקיום רדוף הפחד כדרך לגאולה.

במובן זה ייתכן כי ביכולתה של המוזיקה לשקם את מעמדו של האל כמקור בלתי נדלה לגבורה. כך אולי ישובו ויהיו הדברים כפי שהיו בימי קדם, עת נהגו בני האדם כאלוהיהם, מאחר וידעו כי אין קיומם עומד על הבשר לבדו וכי קרובים הם יותר במהותם אל האלים עצמם. בשובנו לתודעה זו, או אז נראה כיצד הפחד מתפוגג כערפל.

Nokturnal Mortum – До лунарної поезії (To Lunar Poetry)

אחרונה חביבה בחלקי לסיכום שנת 2022 היא פנינה ישנה-חדשה מאוקראינה. למי שעוקב אחרי הדיסקוגרפיה של הלהקה, כותרת האלבום אולי נשמעת מוכרת. ולא לחינם, מאחר ומדובר בגלגולה העוקב של יצירה שהולחנה ברובה עוד בשנות ה-90 המוקדמות תחת השם Lunar Poetry וכעת, מבעד ליותר מ-20 שנות ניסיון, זוכה לחיים חדשים.

אף על פי שאין מדובר ביצירה חדשה במלוא מובן המילה, ראיתי בהוצאה זו דבר הראוי לציון משום שעבורי היא מהווה מעין סגירת מעגל. Nokturnal Mortum הם הרכב שהיה בתודעתי עוד מתחילת דרכי כמישהי ששומעת בעיקר בלאק מטאל. ראיתי בהם הרכב מסקרן עם הרבה מאוד נשמה ותשוקה לז'אנר. מעין טייק מזרח אירופאי לאומנות האצילית של שמות סקנדינביים כמו Satanic Warmaster או Emperor. אף על פי כן, כל מפגש שלי עם יצירותיהם המוקדמות הותיר בי טעם מר של אכזבה ותסכול. הכוונה הטובה תמיד הייתה ברורה. בין אם ב-Goat Horns או Lunar Poetry, יצירותיהן תמיד נחוו אצלי כמלאות בתשוקה, אך פספוסים חוזרים ונשנים בשלבים השונים של ההפקה והביצוע מנעו בעדם את השלמות.

על אף שבהוצאות הנ"ל הונחו היסודות לזהותם המוזיקלית, לא היו ביטוייה ברורים תמיד. אולי משום כך נשאבה הלהקה למסע חיפוש עצמי שלא פעם הסתיים ביציאות בלתי עקביות, מבולבלות ומאולצות שרק העצימו את אכזבתי. אולם כשם שהם לא קטעו את מסעם אחר הגביע הקדוש המוזיקלי, כך גם אני לא הסכמתי להפקירם לתהום הנשייה כי ראיתי בהם את בוהק היהלום שטרם לוטש. וכך במרוצת שנות ה-2000 הוספתי לעקוב אחר מפעלם. במבט לאחור, אני שמחה לבשר שתחושות הבטן שלי לגבי פרויקט זה לא היו תוצר של היקסמות שווא.

אני זוכרת את ההתרגשות והציפייה שחוויתי לנוכח ניצני הבשלות הראשונים שהחלו להתגלות כבר ב-2009 עם "Voice of Steel" (ואולי אף מוקדם יותר עם Weltanschauung). הביטוי המדויק כל כך לקול הייחודי שתמיד היה שם, הניכר היטב ב-To Lunar Poetry, היא עדות רשמית על כברת הדרך הארוכה שההרכב עשה מאז צעדיהם הראשונים בשנות ה-90.

הצלילים אשר ב-"To Lunar Poetry" הם מה שתמיד ציפיתי לשמוע באלבומים המוקדמים ובכלל, מה שתמיד ציפיתי לשמוע כשהשם Nokturnal Mortum עלה בדעתי. ארהיב עוז ואומר עוד כי מעבר להיותם ביטוי מלא למהות היצירה של ההרכב, הצלילים האלה הם אולי ביטוי מלא למהות הבלאק הסימפוני. To Lunar Poetry מגישה בפני המאזין מוזיקה מלכותית, שופעת הוד מהול במסתורין. גם עטיפת האלבום, בקרירותה הסגולה והבוהקת, משלימה באווירתה את הצלילים בדיוק בלתי רגיל.

ייתכן שאסתכן בטענה נדושה כשאומר כי האלבום הוא פצצת עוצמה מראשיתו ועד סופו, אולם אין זו כבדות ועוצמה ריקה מתוכן כבלון מלא אוויר חם של התרברבות, אלא אמצעי נרטיבי הכרחי כשמדברים על דברים כבירים ואלמותיים. וכיאה לדברים גדולים ואלמותיים, אין העוצמה באה על חשבון האסתטיקה, במובן הקלאסי ביותר של המילה. בעידן שבו נדמה כי האומנות מקריבה שוב ושוב את היופי על מזבח התחכום והחדשנות, עיקשותם של האוקראינים האלה היא אולי בגדר מעשה גבורה למען נשמותינו. כי היופי מזין את הנשמה ובהיכחד הנשמה לא תהא עוד אנושות.

רבות הן המעלות ביצירה זו, אולם המפתיעה ביותר היא אולי השיפור הניכר ביכולותיו הווקאליות של Varggoth הסולן. תמיד היה לו קול טוב לז'אנר, ביצועיו תמיד היו רוויים בתשוקה וזעם שלעתים גבלו במעין פראיות. אף על פי כן, ההוצאות המוקדמות תמיד הותירו אותי בתחושה שהשירה נבלעת ברקע או משתרכת אחרי המוזיקה בצורה קצת מגושמת. ההוצאה האחרונה הראתה שיכולה להיות כאן אופרה אחרת לגמרי (תרתי משמע). במקום להיטשטש אל הרקע, השירה היא כעת מופע זיקוקים של רבגוניות מפתיעה. Varggoth נע בטבעיות בין אותן זעקות פרא צמאות דם לטנורים אציליים שלא היו מביישים זמר אופרה מקצועי, לגוונים מחוספסים, עמוקים ואותנטיים שמזכירים זמר עם סלאבי. בכך, מוביל הסולן בביטחון ובכריזמה יתרה את מכלול הצלילים בין ארמונות קרח מכושפים לשדות קרב מושלגים וחגיגות מסורתיות בכפר.

מעבר לשירה, הביצועים המחודשים ב- To Lunar Poetry חושפים את המאזין ללא מעט ניואנסים שאולי לא נקלטו בגרסאות המקוריות. כך הוא המקרה עם ארפג'יו הקלידים בשיר הראשון, הסולואים הוירטואוזיים והתיפוף הדמוי פרוג שמחזיר אותי לימים המוקדמים של להקות כמו ארקטורוס. מבחינה זו זה כמעט כמו לגלות את השירים מחדש.

זאת ועוד, ואולי בזכות הבשלות והניסיון האומנותי שנצברו עם השנים, נוקטורנל כעת אורגים פנימה באלגנטיות יתרה אלמנטים מוזיקליים מתוך מסורת ארצם, תוך ביטויים בגוונים השחורים משחור של הבלאק הסימפוני. מבחינה זו הם אולי ממשיכים, דרך הבלאק מטאל, את מורשת מלחיני מזרח אירופה שהחלה עם שמות כמו וסילי קלניקוב, אלכסנדר בורודין וסרגיי פרוקופייב, שיצירותיהם הכניסו את הצלילים שצמחו באדמתם לקאנון הקלאסי. שילוב זה נעשה גם ברמה התמטית, בבחירה לכתוב מחדש את מילות כל השירים ואת כותרת האלבום בשפת מולדתם.

בטרם אחתום סקירה זו, ארצה לומר כמה מילים על היות האלבום הפקה מחודשת. ב-2011 יצאה הוצאה מאוד דומה במהותה ל-To Lunar Poetry. הוצאה זו הייתה "From The Depths of Darkness" של Burzum, שכללה הפקות מחודשות לשירים נבחרים מתוך Det Som Engang Var. כאשר נשאל מדוע בחר לחדש שירים אלה, ענה וארג ויקרנס כי המטרה מאחורי המעשה הייתה לאפשר לו לשמוע את השירים הישנים הללו כפי שהוא התכוון שיישמעו, מאחר ובעת ההקלטה המקורית יכולותיו הטכניות לקו בחסר . אם זו אכן הכוונה גם מאחורי To Lunar Poetry, הפקה מחודשת זו היא הזדמנות נדירה להציץ אחורה בזמן לתוך ראשם של האומנים, עת חזו לראשונה את היצירה. אם כך היו נשמעים לו עמדו לרשותם המשאבים שיש להם כיום, הוצאה זו היא ההוכחה לכך שמאז ומתמיד היו Varggoth ושותפיו מלחינים ויוצרים בחסד שהתברכו בתמהיל מדויק של יצירתיות, מעוף ואמונה כמעט נאיבית בחזון של עצמם. האחרון הוא אולי החיוני ביותר, בעיקר באקלים כזה שלצערי שורר גם בארצנו, בו נדמה כי נגיף של ציניות קולקטיבית מאיים לחסל נפשות יוצרות בזו אחר זו – אם לא שיצירתם תהיה כרוכה בתגמול חומרי מספק (ע"ע מילוי האמפיתיאטרון בקיסריה).

מנקודת מבטי כמוזיקאית ויוצרת, אני מתקשה לקנות את הטיעון העולה לרוב עם צאתה של כמעט כל הפקה מחודשת, לפיו אין מדובר אלא במסחטת כסף או במשהו שאומנים עושים כשנגמרים להם כל הרעיונות. המוזיקאים שבקרב קהל קוראינו בוודאי מכירים את הקושי הכרוך בלהצליח להוציא לאוויר העולם את הצלילים כפי שהם נשמעים לך בתוך הראש והפער שכמעט תמיד קיים בין החזון לתוצר המוגמר. הקושי הזה מלווה את התהליך החל משלב כתיבת התווים ועד המיקס ועיצוב העטיפה ולמעשה אינו מוגבל למחוזות היצירה המוזיקלית אלא לכל תהליך הכרוך בהבאת דבר מה ממרחב הרעיון – מהמקום בו הוא פוטנציאל – אל המציאות הגשמית. כל אחד יכול לחשוב, לפחות פעם אחת בחייו, על רעיון טוב באמת, אולם לא כל אחד מצליח לגייס את הנחישות והתושייה הנחוצות על מנת להקנות לאותו רעיון צורה גשמית.

יש הטוענים כי סגולה זו מבוטאת על ידי הרונה ᚦ (Thurisaz), אשר ניתן לראותה כאיחוד בין הרונה ᛁ (Isa, "קרח") והרונה ᚲ (Kenaz "אש"). כבסיפור בריאת העולם במיתולוגיה הסקנדינבית, המפגש בין הרעיונות שלכודים בקרח לבין אש הנחישות יכול להוליד עולם שהוא שלם העולה על חלקיו . "To Lunar Poetry" הוא מעין עולם כזה, שנולד מתוך שנים של מלאכת ליבוי האש הנחוצה בכדי לחלץ את הרעיון שהוא "Lunar Poetry" מהקרח של מרחב הפוטנציאל אל תוך המציאות. עבורי אלבום זה מסמל את הערך הקיים באמונה בחזון ובסירוב העיקש להיכנע לעומק התהום בין הרעיון להגשמתו וככזה, מהווה הוא מבחינתי מקור להשראה.

(נעה ארצי, דצמבר 2022)

*

נופר ברטשניידר שטרצר

Stangarigel - Na Severe Srdca

אודה ולא אבוש, התהייה כיצד בלאק מטאל בסלובקיה מצא את ביטויו האולטימטיבי בשנות התשעים לא העסיקה אותי רבות. כאשר אחד משיטוטיי בבנדקאמפ הציע את התשובה לתהייה זו, לא היה עונג גדול יותר מאשר אכילת הכובע הזה. פרויקט הצד של שניים מחברי הרכב ההבי-בלאק Malokarpatan (הרכב נהדר בפני עצמו) מחייה את כל המרכיבים שכבשו את לבבותינו מאותו עשור – רוחב יריעה, אווירה מכושפת ורומנטית, התבססות על מלודיות פולק שאינה עיסתית (וכמה כלי נגינה מסורתיים), אלא מפיחה את רוח המקום, וכמובן, כתיבת שירים מצוינת ברוח שני האלבומים הראשונים של Satyricon (הסאונד כשלעצמו הוא מחווה).

חדשנות מוזיקלית אינה בנמצא באלבום זה. לתפישתי, זוהי אינה דריכה במקום או הסתמכות על גדולי עבר כתירוץ להיעדר חזון מוזיקלי, אלא הרחבת ההיצע האיכותי בז'אנר. למעשה, לא רק בז'אנר, אלא הרחבת העיסוק בפולקלור הסלובקי, בדומה להרכב האם ובטעמים שונים ולנעיצת היתד במפת הפולק העולמית. התזכורת המי-יודע-כמה בדבר הקסם בלתי מעורער האופף את בלאק הניינטיז שיסודותיו פולקיים, מרנינה כתמיד; האלבום דלהלן רווי בו וההנאה מרובה.

Nahtrunar – Wolfsstunde

האלבום הרביעי מאת פרויקט-של-איש-אחד מאוסטריה Nahtrunar הוא קפיצת המדרגה שלטעמי ממקמת את ההרכב בגזרה מגוונת יותר מאשר הבלאק הגולמי למדי שהנפיק עד כה. האלבום הזה משורטט כסופת-עד; לעתים מסתערת, לעתים דועכת, אך לא נמוגה. הסופה מודגשת בידי הסאונד המצוין: קר אך אינו סטרילי, מהדהד אך אינו מתפזר ולעתים חש כאילו הוקלט בלבה של קתדרלה. המלודיות לעתים מהדהדות DSBM ,אך לא חוצות את הגבול למחוזות הדפרסיה, למרות קדרותן. צמד מעברי אמביינט קוטע את השירים הארוכים, כמו מהווה מקלט ארעי מפני הסערה. ארעי בלבד, שכן זו אינה נמוגה והמאזין נדרש לנווט בתוכה, ראייתו מטשטשת אך האזנתו חדה לכל רחש החודר מפולות מידי שמיים. לאלבום הזה יש להקשיב, עמוק לתוך שצף הגיטרות, מבעד לפתיתי השלג והישר אל לב הסערה.

Mosaic – Heimatspuck

ישנו קו מקשר בין האלבום הראשון בבחירותיי לבין האחרון – שניהם מבוססי פולקלור וספוגי אווירה. השוני ביניהם נמדד לא רק במיקום ובתרבות, אלא גם באופי. "Heimatspuck", על אף שמו המרמז על שדים ורוחות האופפים את חבל הארץ, את המולדת, הוא אלבום יותר נוגה ומהורהר. בנוסף, הוא מציע עושר מוזיקלי היונק מעולמות הניאו-פולק והאמביינט, המקנים עומק ליצירה וממצקים אותה כמרובדת ומורכבת יותר מבלאק מטאל אטמוספרי סטנדרטי.

בניגוד מסוים לאלבום האחרון של מוזאיק, הסוער והבוער, האלבום החדש בוחן את הגחלים שנותרו עם תום הבערה. הוא נפתח בדחיפות מסוימת, אך מדי פעם שוקע לאותה נימה מהורהרת – לעתים בתוך שיר רושף איש, כאשר שירים כגון "Teufelsberg" מהווים תזכורת למדורות שהודלקו באלבומים הקודמים. כתיבת השירים המגוונת מציגה את המנעד הרחב של האלבום, הנע בין אש לקור, בין דהרה להשתהות. סימפולים של שירי עם נושנים מבליחים פה ושם ומדגישים את רוחב היריעה. זהו אלבום מלא תשוקה – תשוקה להחייאת רוחות המולדת, להעירן ממרבצן ולשמר את הווייתן. תשוקה להתגלמות מוזיקלית של מסורות ישנות. תשוקה לבלאק מטאל מעמיק ומיסטי.

*

נופר ברטשניידר שטרצר,
2022