הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2021 חלק 1

טל עידן

מילים אחדות על 2021

בפסקת הפתיחה הקצרצרה שלי לסיכום השנה המוזיקלי אשתקד, התייחסתי לתמורה ההיסטורית שחוותה האנושות בשנה שחלפה לה – תמורה שעדיין לא הגיעה לסיומה, כפי שמעידה השנה היוצאת הנוכחית (שבמהלכה עדיין לא כתבה קרן האור המתריסה, שחשפה במלוא מערומיה את האיוולת האנושית המתמדת שבחוסר היכולת להתמודד עם תמורות היסטוריות עליהן לא קוראים בספרים (דהיינו, מתי המעט שעדיין מיישמים מנהג מכובד זה), אלא חיים אותן במציאות היום-יומית. מן הסתם, גם הפעם, בהתבוננות על היבול המוזיקלי העשיר והמרשים שהשנה הזו העניקה לנו, אני מוצא את עצמי  מתרשם במיוחד משלוש יצירות שהשכילו, יותר מאחרים, להמחיש עד כמה ניתן לברוא איכות המושתתת על כבוד עצום למסורת מבלי לחקותה באופן חלול ועיוור, ובאופן סמלי הן מייצגות שלבים משמעותיים בכל מחזור חיים אפשרי: לידה, התבוננות רטרוספקטיבית – ומוות.

Oblivion Castle – Mircalla II

נפתח אפוא בלידה – ביאה ראשונית לעולם. במחצית השנייה של השנה, הגיח לעולם דמו הבכורה הקצרצר של ההרכב האנונימי הלזה. מתוך מגוון עצום של להקות, חדשות ו-וותיקות, מוכרות יותר או פחות, הרכב זה צד את עיני דווקא בגלל שמו, שעורר בי מיידית אסוציאציה לתקופה ההיא – העשור האחרון של המילניום הקודם, תקופת סוערת בה המטאל הקיצוני הגיע לשיא התפתחותו ובשלותו. שם שהוא כה פשוט ומיידי, חף מיומרות כוזבות, שם המעמיד בפני המאזין במלוא עוצמתה את חוויות אחדות הניגודים שכה מאפיינת את הזיכוך האסתטי של התקופה הנ"ל: מחד, Oblivion – נשייה, תהום אין סופית ואמורפית של שכחה, הגרועה בכמה מונים ממוות, תהום בה הנשמה צווחת לנצח בייאוש מבעית שכן לא נותר מי שיתפלל עבורה; מאידך, Castle – מבנה איתן ומונוליתי, מבנה שכל כולו אומר משמעת, סדר, תוכן וצורה, מבנה המתנשא בגאון אל מול – ומסביב – לאדם, ומזכיר לו השכם והערב את מגבלותיו החומריות והרוחניות ומזהיר אותו כי אל לו לתת להישגיו להשכיח ממנו את מגרעותיו ושגיונותיו.

וכשנכנסים מבעד לשער הטירה, מגיעים למוזיקה עצמה – פרי כשרונה הברוך של ויקטוריה כרמילה, מוזיקאית צעירה עתירת חזון ממקסיקו, שהוציאה תחת ידה ארבעה שירים שאורכם הכולל לא עלה על 16 דקות, אך כל שנייה ושנייה שלהם, מאקורד הפתיחה עד לתו האחרון, הם מופת של בלאק/דום מינימליסטי, גדוש באווירת אופל שלא באה על חשבון כבדות ועומק, שזור בצלילי סינתיסייזר שלא מסתפקים בלהיות רקע נבוב ועצל לגיטרות, אלא מקבלים מקום משמעותי בדיאלוג המתנהל מול המאזין. בדמו זה, Oblivion Castle מתגלים כצאצאיהם של Samael, Beherit ובני ארצם Thergothon בראשית ימיהם, תקופה בה רבדי העומק המוזיקלי אליהם מסוגל המטאל להגיע היו עדיין בבחינת טרה-אינקוגניטה; והם מוכיחים כי גם היום, מאגרי הרוח היצירתית של אלו שמעזים להסתכן ולהציץ אל התהום הזו, עדיין לא כלו ולא התרוקנו לחלוטין, ועדיין למושג "דמו" יש משמעות כאשר דקות ספורות של מוזיקה נושאות עומק מוזיקלי עצום. אני צופה כי בעתיד הלא רחוק, עוד נשמע לא מעט מיצירתה של העלמה כרמילה.

Heathen Deity – True English Black Metal

רטרוספקטיבה. יש ולפעמים יושב לו אדם מבוגר, במיטב שנותיו, שכבר ידע תקופת חיים ממושכת, גדושת חוויות וסערות, אל מול אח בוערת בחדר קטן, מהרהר. גל של השראה פוקד אותו לפתע, והוא קם, ניגש לשולחן, ואת זיכרונותיו, ידיעותיו ורשמיו - הוא מעלה על הכתב, מנציח עולם שלם בדיו על נייר.

Heathen Deity משולים לאדם כזה בדיוק. מדובר בהרכב בלאק מטאל בריטי ותיק שנוסד אי-אז בשנת 1998, תקופה שעדיין נחשבת לתור הזהב של הז'אנר אך במידה לא מעטה גם מייצגת את סיומו הקרב ובא, תקופה שככל הנראה היא גורל בלתי נמנע של כל סגנון אסתטי העוסק בקיצון, בשוליים, בחקר גבולות הטוב והרע ומה שמעבר: את קדמת הבמה תפסו להקות קלישאתיות שטופחו בידי לייבלים גדולים ועתירי משאבים, בעוד נושאי הלפיד המקוריים מצאו את עצם על פרשת דרכים, בה עמדו בפני בחירה עגומה: להיסחף עם הגל העכור, או לסגת אל המחתרת ממנה באו, מבלי לדעת האם עדיין ימצאו בה את ביתם. ייתכן והתנהלותה של Heathen Deity מיום היווסדה מהווה ייצוג אופייני של הצייטגייסט: בשנים הראשונות לפעילותם, הלהקה הוציאה קלטת דמו אחת ו-EP אחד, שלאחריהם – נסוגה אל דממה ממושכת בת כ-12 שנים, דממה שבה כל אחד מחבריה המשיך להיות פעיל מוזיקלית בהרכבים אחרים, אך לא שכח את צור מחצבתו. כך, הדממה הגיעה לסיומה בשנת 2017, בה מייסדי ההרכב חוו את גל ההשראה האמור והחליטו לשוב וליצור תחת השם שאותו הביאו לעולם, וממש השנה, ראה אור אלבומה המלא הראשון של הלהקה, אלבום שהוא מעל ומעבר ל-"עוד" אלבום בכורה של "עוד" להקה. שכן אם בשמות עסקינן, ספק אם ניתן למצוא בנקל אלבומים נוספים ששמם הוא תמצית מדויקת לא רק של מהותו שלו, אלא של מנעד סגנונות שלם : True English Black Metal.. דומה כי עבר נצח מאז שלהקה מצאה לנכון להשתמש במונח "True" בהקשר המסוים הזה; החתירה המתמדת אל אמת אסתטית אחת, הקבורה אי שם בעומק מתחת לגיבובי שטחיות, חקיינות שרלטנית, מליצות נבובות וחנופה יתרה. חתירה שהיא כל כולה, כאמור, רטרוספקטיבה למסורת ארוכה של מטאל, שראשיתו בבריטניה עוד בימי  Black Sabbat, עבור בחספוס, באגרסיביות ובאפלוליות השטנית של Venom, המלודיות והאנרגיה של Iron Maiden, הגרנדיוזיות האימתנית של Cradle of Filth, ומשם – קפיצה אל מעבר לים הצפוני, לעבר ימי הזוהר של הסצנה הנורווגית ותולדותיה. למעלה משעה של מוזיקה, הנפרשת על פני 12 שירים, ואין אף לא צליל מיותר אחד: כל פראזה, ריף, סולו או מעבר אקוסטי מוקמו במלאכת מחשבת של דיוק והקפדה, שמצליחה להכיל עושר סגנוני מבלי לגלוש למחוזות מפוקפקים של "פרוג" או "פוסט", ונושאת ביד בוטחת ליריקה שאינה מוותרת על אף היבט רעיוני וערכי שאליו מתחייב הז'אנר.

Necromantia – To the Depths We Descend…

המוות כרוך מטבעו תמיד בצער ובכאב על האובדן והמעבר מן העולם, אך לעתים, תחושות אלו מתגמדות אל מול יראת הכבוד כלפי היישות שקיומה הגיעה לסיומו. שנת 2021 הגיעה אל סיומה ולא תשוב עוד, אך אנו מתקדמים ממנה כשאנו בכל זאת חזקים וחכמים יותר. ברגעיה האחרונים, לפני כחודשיים ממש, היא הביאה עמה את סיום דרכה של אגדת מטאל.

Necromantia נוסדה ביוון ממש בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת ועד מהרה התבססה כאחד מעמודי התווך של המטאל ההלני אפוף המסתורין (בו עסקתי בהרחבה בסקירה אחרת כאן), תוך שהיא תורמת תרומה משמעותית להתפתחות הסאונד הייחודי שלו ולמאפייניו האמנותיים. שני אלבומיה הראשונים הפכו לנכס צאן ברזל של הז'אנר, ואחד ממייסדיה , Magus Wampyr Daoloth, היה לדמות מפתח פעילה בלהקות רבות, ביוון וגם מחוצה לה. הלהקה פעלה ברצף עד לפני כשנתיים, אז הכה בה הגורל וחבר מייסד נוסף, Baron Blood, הלך לעולמו. בתגובה, החליט Magus כי הלהקה הגיעה לסוף דרכה. האלבום שלפנינו הוא אפוא שירת הברבור של  ,Necromantia המוקדשת לזכרו של הברון המנוח; לפיכך, עול משמעותי מאוד הוטל על האלבום הזה, והוא נושא אותו בגאון. לא ניתן למצוא כאן אף לא רמז דק למיצוי או שחיקה של מאגרי היצירה - הסגנון ההלני המובהק, השילוב של וירטואוזיות מלודית עם חספוס עתיר אמוציות ואווירה, מופיע כאן במלוא הדרו והלהקה נשמעת בשיא אונה, כאשר השיר השני הוא המנון הפרידה המוקדש לחבר שהלהקה איבדה, אפיטאף סימפוני מרשים, המסתיים בהספד אותו נושא Magus:

Farewell my brother
Farewell my friend
Ride the Dragon
in the center of the Abyss
Your soul is now free

ניתן היה לצפות כי סיום כזה יופיע דווקא בסופו של האלבום, אך לא כך הדבר. יצירת המופת הזו נמשכת על עוד שישה שירים נוספים, השניים האחרונים הם עיבודים מחודשים לקלאסיקות של הלהקה מראשית ימיה, כמו ביקשה הלהקה להמחיש כי המוות הקשה ביותר הוא איננו ריק מוחלט, ישנה המשכיות והלהבה תמשיך לבעור, במקומות ובזמנים אחרים. כמחווה אחרונה של הכרת כבוד, החליט Magus לוותר דווקא באלבום זה על סימן ההיכר המובהק ביותר של הלהקה: השימוש בגיטרה בס נוספת, בת 8 מיתרים, כתחליף לגיטרה שנייה, שהעניק לה את צלילה הייחודי והמקורי. Baron Blood הוא שהיה אמון על הגיטרה הזו, ועתה, משהוא איננו, אין ולא יהיה לו תחליף – ופרק נוסף בתולדות המטאל נחתם.

נועה קושניר-ארצי

Peste Noire – Le retour des pastoureaux (שיבת הרועים)

שורו, הביטו וראו, הקרקס המעופף של פאמין המטונף חוזר אל העיר! האם זהו שובו של הקרקס או שמא חוזים אנו בשיבת הרועה הטוב – ואין מדובר בישו, אלא בצרפת – למעמד חוד החנית התרבותי של העולם? ומיהם הצועדים בתהלוכה הצבעונית? הנה חבורת בורי כפר בבגדי ליצן, שמחים ופיהם מלא משקה משכר ושיניים שבורות, אחריהם טורים סדורים של אנרכיסטים ימניים באפודים צהובים, המלהטטים בקבוקי מולוטוב, יוצרי אן-אס מקומיים המתגרים בכבשים שצימחו שיני זאב (בחסותה האדיבה של אנטיפאק) ושאר לולייני מילים ורעיונות (היזהרו לא ליפול מהרשת!) שהעידן הזה כבר יצא להם מכל החורים. כל זאת מלווה בצלילי אקורדיון, אורגן רחוב ושלל כלי נגינה שכל תכליתם בעולם היא נגינת הפסקול העצוב של הקרקס האנושי. כי בקרקס הזה תמצאו הכול, אפילו דמעות.

כן דווקא הניגודיות הזאת, היא זאת שתופסת חזק. מחד יש בהם רובד קומי ומלא חיים, המוזיקה המשלבת השפעות Musette עליזות ועממיות, סמפלים של תרנגולות היישר מהכפרים של צרפת, סולן שנותן כיפים לקהל במהלך ההופעות, תלבושות לא שגרתיות לז'אנר, לרוב עם קריצה הומוריסטית או משמעות מיוחדת... הוא יכול לרקד לך בתלבושת מגוחכת כובע משונה, לתפוס טרמפ על עגלת סופר כשבן זוגו למסע הוא כלב, לשתות לחיים עם שאר חברי הלהקה ולרכב על גג מכונית שהוסוותה לספינת פיראטים – כל זה תוך כדי שהוא מגולל בפניך סיפור חיים מצמרר של שכרות, שכול ואבדן שפיות. זה לא נראה לי כמו המשחקים הפסיכולוגיים של Forthcoming Fire אלא כדבר מה עמוק וכואב יותר, צחוק שבוקע בשיאו של ייאוש, שלנוכח תאונת הרכבת האיומה של חייו היה אומר: "זה היה כל כך מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב". זה אמנם מאלבום קודם אך שורו, הביטו וחוו בעצמכם[1].

אותה ניגודיות מככבת גם ברובד הטקסטואלי, כשהתייחסות לענייני רומו של עולם כשקיעתו של המערב ורעות חולות של החברה הצרפתית, לצד אנקדוטות ממקום מגוריו בתקופת ימי הביניים וקריאות למהפכה אלימה מוטחים בפני המאזין במעין שטף המתפרץ מהבטן כמו שרק תשמעו אצל אדם שאיבד את הראש מרוב זעם, שנמאס לו מהכול אז הוא מצפצף גם על הניסוח ובמקום זאת מפלפל את דבריו בהומור וולגרי ואף ילדותי לפרקים. זה היה כל כך מצחיק אם זה לא היה כל כך עצוב.

אך אין מדובר בשוטה גמור: אם נשתמש בביטוי שנזרק בראיון עם גיבורנו הטוב, אינני יכולה שלא להסכים עם הטענה שיש לנו כאן עסק עם מגלה הארצות של הבלאק מטאל. פאמין המטונף לא חושש ממסעות אל מחוזות רחוקים שנות אור מז'אנר האם. הוא אף מגדיל לעשות, ויוצא לטיולי יום נינוחים אל מחוזות סגנוניים עוינים לסוגתו - שאף יוצר בלאק מטאל לא היה מעז להניח בהם את כף רגלו.

כך למשל תשמעו באלבומנו מה שנראה כקשת של ז'אנרים לא קשורים הנתונים בערבוביה: לצד הבלאק מטאל שהייתם מצפים לשמוע מבני המגפה השחורה, תמצאו כאן את נגיעות מוזיקת ה-Musette, מוזיקת מחול צרפתית מהמאה ה-19, מקצת ריפי הבי מטאל ורגע... הייתכן שאוזניי מתעתעות בי? משהו שנשמע כמו... ראפ? למעשה זה לא מפתיע, משום שהאדון הנכבד כבר הספיק להשתעשע במחוזות אלה בספליט משלו שהוציא ב-2018. הספליט בפני עצמו לא היה כל כך רע, אך הוא לקה בכמה חסרונות שלא אפשרו לו להגיע לסטנדרטים שהייתי מצפה מההרכב הזה. אלא שבטווח הארוך, נראה שההתנסות הזאת רק עשתה להם טוב, שכן ניכר כעת כי הפלרטוט עם הז'אנר נעשה בצורה אלגנטית יותר - הן בשירה והן בביטים שנשזרים פה ושם כשהגיטרות והתופים האקוסטיים מחליטים לצאת להפסקת סיגריה. אבל זה לא רק הניסיון שפועל כאן לטובתם. אני חושבת שזה עובד משום שזה כנה, אותנטי וחדור ברגש ובחיבור אמיתי של היוצרים אל אומנותם – אלו עולמות התוכן של היוצרים הנארגים ביד אומן, בכל פעם מחדש, לכדי יצירה לתפארת שסוד יופייה טמון בכנות שבכיעורה הגולמי.

הרפרור העצמי לא מסתיים כאן. אם תקשיבו היטב, תיווכחו כי שיר מספר 3 כולל מעין קונטרהפאקט (Contrafact) ל-"Quand Je Bois du Vin"[2] מתוך "A la Chaise Diable" (2015). אני חושבת שחיבתי היתרה לפרויקט הזה נובעת ישירות מהדברים האלה, ההופכים כל יצירה, שהיא סיפור בפני עצמו, לחלק ממכלול גדול יותר המורכב מיצירות עבר, אסתטיקה חזותית ומוזיקלית, וטון דיבור, המתפתחים תוך שמירה על חתימה אסתטית, תמטית ומוזיקלית שלא מותירה מקום לבלבול.

דוגמה נוספת מאותו העניין עצמו: כותרת האלבום עצמה היא מעין משחק עם כותרת-שיר מאלבום קודם –La retour de la Peste ("שיבת המגיפה"). אלא שהפעם השיבה היא שיבת הרועים – והכוונה היא ככל הנראה לתנועה חברתית שצצה בצרפת במאה ה-13 וה-14 שתמכה תמיכה פנאטית בהפצת הנצרות ובהשתתפות צרפת במסעות הצלב ולא פעם טבחה באכזריות בכל גורם שעמד בדרכם.

ובכן המסר ברור – יש כאן קריאה למהפכה אלימה, מעוררת ומטהרת. משהו מסריח במדינת צרפת: תרדמת השאננות שנפלה על מי שהייתה אחת ממנהיגות התרבות של העולם גורמת לה להירקב מבפנים. לאחר שיבת המגיפה, יש להשיב את הרועים שימגרוה מעל פני האדמה. אחת השורות בשיר "מכתב לעצמי" (שיר 7) שאומרת משהו כמו "אתמול היה נשף, בהיכל העיר שהסריח מנפטלין... חשבתי שראיתי את המוות רוקד בכנסייה שממול". הטקסט הזה היה יכול להופיע באחד מכתביו של מארינטי, הוגה תנועת העתידנים האיטלקית, אשר טען אף הוא שארצו שוקעת לתרדמת ולריקבון. גם העתידנים חשבו שאפשר לעורר את העולם בעזרת מהפכה אלימה באומנות ובחברה. הם האמינו בטוב הטמון בעתיד, במדע ובאדם כמרכזו של היקום – אולי קצת כמו תומכי תנועת ההארה שנמנו, בין השאר, עם תומכי המהפכה הצרפתית. אך ראו מה הותירה אחריה אותה מהפכה! היפוך טראגי של הגורל הוביל להידרדרות במורד מדרון חלקלק של מחיקת זהות, התכחשות לשורשים, ואדמה שנחנקת תחת ג'ונגל הבטון המתפשט תמידית ועמו שלל מחלות הרוח, הנפש והחברה אשר נדמה כי רק הכפילו עצמן לאורך השנים שחלפו מאז אותה המהפכה. "אך לצרפת שתי בנות" כך מצהיר שיר 5 ברוב חגיגיות: "המהפכה ומסעות הצלב". שמא זו המוצעת כאן היא מהפכה כנגד מהפכה? תרופה כנגד מכה, אשר בתורה נגרמה על ידי תופעות לוואי של תרופה אחרת? האם גם אתם רואים את האבסורדיות שבתבנית? הזהו גורלה של כל מהפכה?

כך או אחרת, ניתן לומר שמהפכה ריאקציונרית שקטה כבר מתרחשת לה בהצלחה מזה כמה שנים במחוזות אומנותנו, כשבראשה לא אחר מגיבור עלילתנו. "קומנדו מגיפה שחורה" צולחים במלאכתם משום שהם נוקטים באסטרטגיה האמיתית להצלחת כל מהפכה: מילים העולות בקנה אחד עם מעשים. מהתבוננות בפעילות ההרכב, אפשר לומר שהם יוצרים כוח נגדי למגמה המבקשת להפשיט את הבלאק מטאל לכדי בידור גרידא, המקובע בתוך סט מוסכמות עבשות שאיבדו ממשמעותם וכוחם המקורי – מגמה שהיא לצנינים בעיניהם. והם צולחים במאבקם, משום שמאבקם מושתת על מעשי בנייה ולא הרס, ע"י יצירת המציאות האומנותית הרצויה בעולם, בשתי ידיים חרוצות ובשפע של כישרון.

Dakhma - Blessings of Amurdad

מן המערב המאיים להימחק תחת רגלי פוסט-ליברליזם וחרון-אף-מהפכניו החדשים, הבא נקפוץ למשהו שונה לחלוטין.

ברפרור עצמי שלא היה מבייש את Peste Noire, ארשה לעצמי לצטט שוב את דבריי מסיכום שנת 2020: "כשאלבום מסוים לא נותן לך להרפות, זהו סימן שיש בידך מציאה". כבר מהצלילים הראשונים ידעתי שהאלבום הזה הולך להיכנס לרשימת סוף השנה שלי. אל תדברו איתי על סינגלים או קטעים נבחרים, אני בעסקי יצירות האומנות השלמות ואני יודעת שנתקלתי במשהו מיוחד כשבכל האזנה אני חייבת לשמוע אותו מההתחלה ועד הסוף ברצף, כיוון שכל קטיעה צורמת היא באוזני.

האלבום נפתח באווירה טקסית, סמיכה ועוטפת. כלי המיתר המסורתיים מהמזרח, והלחשושים המתלווים אליהם סוחפים את הדמיון הישר אל תוך מרחב תפילה אפלולי - מקום של התייחדות אפוף קטורת ושלווה. זה מתחיל לאט, בריף איטי וחמור סבר, כמבשר על בואו של אירוע מכונן העומד לנתץ את הגבול בין שמיים וארץ, וכשהאש על המזבח מתלבה דיה מצטרפות אליהם מקהלות בעוצמה ובלהט שלא היו מביישים יצירה אורטורית מן מהמניין.

מלבד העוצמה, אפשר להבחין כבר מהרגעים הראשונים בתעוזה ובגיוון. Dakhma אינם חוששים לרוץ על פני מגוון רחב של אלמנטים שהפכו למאפיינים של הבלאק והדת' מטאל לאורך השנים: החל ממקצבים דוהרים והרמוניות צורמות המשולבות בטוב טעם וכלה בצלילים המהדהדים האופייניים לז'אנרי ה-Occult השונים, כשהגוונים הדומיננטיים בתוצר הסופי נעים יותר אל הכיוון הסמיך והשחור-משחור, המאפיין הרכבים כמו Irkallian Oracle או Aosoth. אך כיאה להרכב המכנה את אומנותו "Zoroastrian Death Music", מבין כל אלה בולטות יותר מכל נגיעות המוזיקה הפרסית השזורות בטוב טעם בבליל הצלילים, המשיבות את תשומת ליבנו לאלמנט לא פחות חשוב בבלאק מטאל והוא השפעות אתניות ומסורתיות – הפעם מן המסורת העשירה והמפוארת של פרס הקדומה, לה אתייחס בקצרה בהמשך דבריי.

אבל קודם, כמה מילים על בלאק מטאל ותרבות המזרח. מתוך דשדוש רב השנים בביצת הבלאק-מטאל העולמית, עלתה בי התובנה שבלאק-מטאל אוריינטלי עלול להיות עסק מעט הפכפך. כאדם המתגורר במזרח התיכון, הבלאק האוריינטלי הוא בשורה מבורכת, שכן החיבור בין אדמת-המקום לביטוי אומנותי כל כך עוצמתי עשוי בתורו ליצור קשר לא פחות הדוק בין בני המקום לאדמה, ולזהות הישנה-חדשה שהיא עשויה להצמיח. אלא שהבלאק האוריינטלי הוא מרקחת קשה להכנה, עד שחוסר האיזון הקטן ביותר בין שני מרכיביה המנוגדים עלול להיגמר בקקופוניה מצועצעת. מעטים הם אלו שצלחו נתיב עקלקל זה בלא פגע, אך מיותר לומר ש-Dakhma מצאו את המפתח לאיזון מבלי להניד עפעף. הם עשו זאת על ידי התמקדות בתחושת העוצמה וההתעלות, במקום בזעם ובקדרות, כמכנה המשותף בין 2 הסגנונות.

התגלמות מושלמת של תמהיל מיוחד זה אפשר לשמוע ב-Afrinagan, על אף הביצועים המרשימים והכובד בהן מתפארות שאר הרצועות, זו הרצועה ששוקעת הכי עמוק. הצלילים שוב סוחפים את הדמיון, ופתאום אתה אורח בטקס זורואסטרי מסורתי. כהן בבגדי טקס לבנים מגיש מנחות מפוארות של קטורת, פרחים, משקאות ומזונות משובחים לאלים בני אלמוות ולבני התמותה שחלפו מהעולם, מניין המאמינים מדקלם ושר את דברי התפילה והברכה, והאש הבוערת במרכז שולחן הטקס מעכלת את התשורות הריחניות, שניחוחן מציף כעת את החלל שבו – לרגע קט – הנצחי רוקד עם הזמני וממלא בחסדו את לבבות המשתתפים.

עבור המאמין הזורואסטרי, העולם נחלק לזה שנראה לעין ולמחוזות בלתי נראים של כוחות מטאפיזיים. מקור שני העולמות הוא אל החוכמה, אהורא מזדא. הטקסים הזורואסטריים מקדשים ומתחזקים את הקשר בין שני העולמות על ידי איחוד בין אנשים מיטיבים וישויות מיטיבות, במאבק הקוסמי כנגד הרוע. במרכזו של טקס ה-Afrinagan נמצא ריטואל הגשת מנחה לאל החוכמה, שבתמורה מברך את בני האדם החיים והמתים. הטקס הוא דוגמה טובה לאותה התמקדות בקו התפר שבין החיים למוות, בין בני התמותה לבני אלמוות ולמעשה בין הסופי והנצחי - אותם שני קטבים החוזרים ונשנים בהגות העולם המסורתי. לא לחינם בחרו הצמד Karapan Darvish ו- Ahu Spozgarלהפיץ את אומנותם בכל קצוות התבל תחת השם Dakhma, שכן אותו מגדל קבורה זורואסטרי שנקרא כך הוא תחנת הדרכים בין העולמות.

פעם טענתי בפני ידיד כי במטאל כדמות זה ש-Dakhma עושים קיים ניסיון להשיב איזשהו סדר לעולם – סדר שהוגים טרדיציונליסטים אפיינו, בין השאר דרך ההבחנה בין הנצחי לזמני. הוא בתורו סיפר לי על חבר שחזר בתשובה, הטוען כי אין הבדל רב בין פיוטים ותפילות עבריות לבלאק מטאל, פרט לכך שהאחרון נושא את דבריו אל עבר כוחות שונים וקדומים יותר. המוזיקה והתמות של Dakhma הם דוגמה ומופת לרוח זו, שלטעמי היא הרוח המקורית של ז'אנר[3]. זאת ועוד, נטיית הז'אנר לספוח אליו את רוח ארץ המוצא של יוצריו יוצרת מוזיקה עם שורשים חזקים ולפיכך עם עוצמה רבה. על אף שההרכב פועל בשוויצריה, קל לשער על פי שמו של היוצר הראשי, Darvish, שהקשר שלו לתרבות פרס הקדומה הוא הרבה מעבר לתחום עניין.

אם אכן כך הדבר, מצער אותי לחשוב שעבור Dakhma, נעיצת שורשיה באדמת אבותיה התרבותיים אינה בגדר מציאות. ראיתי פעם ראיון עם יוצר בלאק מטאל פרסי אחר, שנאלץ להימלט מאיראן. דבריו נחקקו חזק בזיכרוני: "הפסדנו את ארצנו למוסלמים", אמר והוסיף: "ובאסלאם ישנן הגבלות מחמירות על אומנות. אפילו משהו פשוט כמו ציור או מיצג בגלריית אומנות: אם הם מוצאים את זה, אז מבחינתם זה איכשהו 'נגד האיסלאם', כי זאת כת ברברית ופרימיטיבית... כשזה מגיע לבלאק מטאל, זה איום אמיתי מבחינתם".

די להתבונן ביצירות של אומנים דגולים לאורך הדורות, הקולגות היקרות של Dakhma, כדי להיווכח מדוע. באך, סמואל בארבר, Ascension, שמאש, Akvan - כל אלה הבוראים יופי ושלמות מתוך משכנם שבקו התפר בין הזמני לנצחי, דווקא מקרבים בין האדם לדבר מה גדול ממנו. יכולת זו, בה ניחנו אותם "בוני גשרים" של זמננו, הוא בדיוק מה שמפחיד את שלל הכוחות מן המזרח כמו גם המערב, המבקשים להרחיק את האדם ממהותו האמיתית ולהפשיטו מעוצמתו. ואם אומנותנו מאיימת עליהם, הרי זו סיבה טובה אף יותר להוסיף ולהגדיל ביצירה וכדרכם של מהפכנים אמיתיים, ללחום בחושך על ידי בריאת מציאות חדשה, רצויה ומוארת.

מי ייתן ומניין כוחות האור יגבר על הצללים המתארכים תמידית סביבנו. שנת 2022, הנה אנחנו באים!

*

[1] למקרה שתהיתם, אפשר למצוא את המילים כאן

[2] שהוא בפני עצמו, לא ברור אם במכוון או לא, משחק עם שיר צרפתי מהרנסנס.

[3] המעוניינים להתעמק ברעיון זה מוזמנים לעיין במאמר שלי "בהתקומם רוח כנגד הזמן" שהתפרסמה במהדורה 0 המודפסת של המגזין.