הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2020 חלק 2

נועה ארצי

Imha Tarikat – Sterbenster

כשאלבום מסוים לא נותן לך להרפות, זהו סימן שיש בידך מציאה. אתה לא מוותר וחוזר אליו שוב ושוב, גם אם ברגע נתון הספק והציניות מנסים לשכנע אותך שאין פה שום דבר מיוחד. במאמר אחר שכתבתי למגזין ציינתי את תפקידן החשוב של מדינות ניכר בשימור אותו הלהט הקדמון של הבלאק מטאל, המהווה את דם החיים המפעם בעורקיו. כאשר הבלאק מטאל התפוצץ כתופעה בינלאומית, הדבר הביא למצב בו מיני חומרי נפץ ייחודיים החלו להיאסף מכל קצות תבל בכדי ללבות את להבתו התמידית, שראשיתה בפטריארכים הנורבגים ותכליתה להפיח רוח אל תוך החיים עצמם.

החיבור המעניין ש-Imha Tarikat יוצרת בין טורקיה לגרמניה מביא עמו חומר שתכליתו אולי רק מחזקת את דבריי. Kerem Yılmaz, האיש שמאחורי ההרכב, טען באחד הראיונות כי מהותו של Sterenberster היא כזו של אש מטהרת: "האלבום נועד לסייע במיגור השפלות מן לב, כדי להיהפך לבריאה הטהורה ביותר שביכולתנו להיות".

הדבר הראשון שמכה במאזין הוא השירה, שהיא שילוב בין נביחות של מילים וקריאות קרב המוטחות בברבריות שלא הייתה מביישת את VON, לבין משהו שלעתים מזכיר את זעקות השבר שכל כך אהבנו מ-Dictus Te Necae של Betlehem. הטון של השירה נע בין אקסטזה להיסטריה בלתי מבוקרת העומדת לרוב בניגוד מוחלט, ולעתים קשה לעיכול, לסגנון הנגינה המהוקצע המלווה אותה.

אולם אין לטעות ולחשוב שאותה התזזיתיות פוסחת על שאר הצלילים שתמצאו כאן. רגע אחד יהיו אלה צלילי אקסטזה פרימיטיבית, שכאילו נלקחו מפולחן אש של שבט פראיים, שברגע אחר הופכים לבלאק מטאל שוודי מהוקצע, שבתורו מתמזג אל תוך משהו שמזכיר רוק אוקולטי ואפילו מוזיקה תורכית מסורתית, בעושר שרק מעיד על הרקע המוזיקלי המגוון של ההרכב, הנע בין Dissection ל-Beastmilk ועד Eric Satie ואומני ארבסק טורקיים. היעדר המרקם האחיד באלבום מעמיד את הצורך הכפייתי שלנו לתיוג, בסימן של ביקורת: האם צביון סגנוני אחיד מהווה תנאי מכריע לאיכותה של יצירה או שמא דרישתנו אחר זו רק מעידה על צרות אופקיו של מפיק המוזיקה המצוי?

בראיון אחר, Kerem Yılmaz טען כי הטקסטים ב-Sterbendster עוסקים בעיקרם בחלומות ובפירושם. מלאכת פתירת החלומות - החל מימי יוסף ופרעה מלך מצריים וכלה בעבודתו של קרל יונג במאה הקודמות - תמיד התקיימה לה באזור הדמדומים שבין המדע והנסתר. בהישענה על סימבולים אוניברסליים והחוקים הגדולים והקדומים בהווייתם לעצם קיומו של הפרט החולם ואולי אף לציוויליזציה כולה, מטיחה היא בעיקשות את חשיבותם של אלו בפני יומרותיה של הנאורות לפשט את המציאות לכדי שממה, בה לא נותר לנפש במה להיאחז.

Omitir – Ode

דיוקן בצלילים ליום טיפוסי מן הכפרים של פורטוגל, ארץ מולדתה של Omitir. אילו הרומנטיקנים של המאה ה-19 היו יוצרים כיום, כך כנראה היו נשמעות יצירותיהן.

חווית ההאזנה ל-Ode מזכירה יותר חווית האזנה ליצירה קלאסית מאשר למשהו ששורשיו נטועים ברוקנ'רול – או אפילו למה שנהוג לכנות מטאל. הקשר בין מה שקורה באלבום הזה לבין סוגות אלה מסתכם פחות או יותר בהרכב כלי הנגינה.

השלמות האסתטית הופכת את המוזיקה לעוצמתית ללא יומרות מפורשות לאגרסיה או לגרנדיוזיות. אין כאן ניסיון לזעזע את המאזין בעזרת צלילים מכוערים או להציף את חושיו עם מופעי זיקוקים ראוותניים של טכניקה. היופי, המגלם משהו מן הנצחי מדבר באופן טבעי לנפש האדם, וההרכב הזה בחר להשתמש בכוחו זה בכדי לגעת בנפשותינו. לטעמי השלמות האסתטית הזו הייתה המקור לתהודה שעוררו הרכבים מכוננים כמו דארקת'רון, עם אווירת המסתורין של שלושת אלבומי המופת "השחורים" ו-Filosofem של Burzum, רווי הערגה והעצב.

ובכן, גישתו של Ode לבלאק מטאל היא אותה הגישה שאני נוהגת לכנות "הנתיב של בורזום", וזאת בזכות יכולתו להתעלות על מלכודת הדיכוטומיה של אור וחושך – הן מבחינה תמטית והן מבחינה אסתטית. עטיפת האלבום, יצירה בגוון רומנטי של האומן הפורטוגזי José Malhoa התואמת באופן מושלם את הצלילים שבפנים, אף היא הזכירה לי את הנוהג של Burzum לעטר את עטיפות אלבומיו ביצירות נאיביות של אומן בן ארצו, Theodor Kittelsen. אם ברצוננו למנף את כוחה של התנועה האומנותית ושמה בלאק מטאל אל מעבר למחוזות התרבות והאומנות גרידא, נתיב זה טומן בחובו פוטנציאל אמיתי יותר מזה הטמון בכיוון המהלל הרס עד היסוד ללא אבחנה וחלופה.

Omitir הגיחה אל העולם כישות די שונה מזו המביאה אלינו את Ode. היגון הזועם והקר שאפיין את ראשית ימיה התחלף בנוסטלגיה מלנכולית ונאיביות חמימה. ברגעים מסוימים מצאתי את עצמי חווה שוב את תחושת הרוגע והשלמות שהטבע הרעיף עליי בכל אותם הפעמים שיצאתי להתרועע בחיקו. ובכל זאת, אין לראות שתי התגלמויות אלו כהפכים אלא כשני דברים ההולכים יד ביד. במאמרו העוסק ב-DSBM, יוסי בן עוז הגדיר את ה-DSBM כסוגה שהכניעה והדעיכה אל החושך הן פסגת יצירתו. יש מן הטעם בדבריו, אולם ישנן יצירות מכוננות כדוגמת Filosofem שהוזכרה לעיל, אשר על אף קריצתן אל תהומות היגון האפור, רחוקות הן שנות אור מאותה שפיפות נפש שיוסי מנסה לתאר. לעתים הדמעות שוטפות במקום להטביע. אולי הרומנטיקה היא הקתרזיס לעצב, בהציגה בפנינו גן עדן אבוד הנשקף לרגעים קלים, ככוכב מרוחק מתוך האפלה הסמיכה של הייאוש. אולי תחושת הפער שבינינו לבין השלמות שחמקה מבין אצבעותינו מעוררת בנו כמיהה מטהרת.

Afsky - Ofte jeg drømmer mig død

יש כאן הרבה מלודיות יפות, אולם אף לא ריף אחד שנחרט בזיכרון. ולמרות זאת, ההאזנה לאלבום מתחילתו ועד סופו מקנה תחושת סיפוק. כל רצועה מוסיפה מרכיב חדש, שכוחו מורגש רק בתום ההאזנה, עם השתלבותו לשלם שעולה על כל חלקיו.

האלבום הוא מסך אחיד של צליל לבן שדרכו מפעפעות מלודיות בכל מיני צבעים. הוא כמו תמונה שרופה, רוויי באור מסנוור אך נטול כל חום או כמו נוף החודר דרך המעטה הלבן של זכוכית חלבית.

כשגיליתי את מקורו של הציור שעל עטיפת האלבום, הבנתי מיד מדוע הוא לא נתן לי להרפות. עטיפת האלבום מעוטרת בציור של אישה זועקת כשלמרגלותיה שרוע אדם מת, ככל הנראה בעלה. שניהם נמצאים באמצע שדה פתוח. מחיפוש קצר הסתבר שזו יצירה מהמאה ה-19 אותה צייר H.A Brendekilde שכותרתו Udslidt ("שחוק") – מוות משחיקה ואפיסת כוחות. נסיבות המוות שבתמונה העניקו לסיטואציה ממד מצמרר שחיברו אותה בבת אחת לצלילים שאותם היא נבחרה לייצג.

כך נשמעים צלילים של יגון קיומי. הכאב שמתארים הצלילים אינו מאורע חד-פעמי אלא תוצר של סבל מתמשך לאורך זמן, שתוצרו שחיקה איטית עד מוות. הוויה תפלה של עולם אפור, שמכרסמת לאיטה בבשר החי. הלב מתכהה, אולם כבתכסיס אכזר במיוחד של הגורל, הייאוש והחרדה הקיומית לא מרפים.

"שחוק" של ברנדקילד השפיעה על אדוורד מונק, ואולי שימשה כאחד ממקורות ההשראה ליצירתו המפורסמת ביותר: "הצעקה". בעקבות אבדן אימו ואחותו מונק פחד מאוד מהמוות. אולי יצירתו של ברנדקילד שחררה איזשהו מחסום שגרם לו לתעל את כל פחדיו אל תוך ציור שלוכד לא רק את הפחד מן המוות, אלא גם את שלל הייסורים והמשקעים האפלים ששכנו בנבכי הנפש של אנשי תקופתו.

"שחוק" ו-"הצעקה" אומנם צוירו במאה ה-19, אולם התמות המופיעות בהם רלוונטית מתמיד: השחיקה ושלל תסמיניה, האימה והיגון הקיומי הם מגיפה שקטה אך קטלנית העלולה להמשיך ולהתעצם בכוחה כל עוד נוסיף ונדחק סוגיות מסוימות לפינות האפלות ביותר של המחשבה. לא פלא שאחת מיצירותיו של מונק הייתה דיוקן של פרידריך ניטשה, הוגה אשר ניסה – בהצלחה חלקית בלבד – להתעמת עם אותן הסוגיות שהולידו את "הצעקה".

"לעתים קרובות, חולם אני על מותי" הוא התרגום החופשי של כותרת האלבום. אולי "הצעקה" של מונק פחדה מהמוות, אך עבור Afsky, כנראה שרגע ההתעוררות אל תוך צינוק ההוויה השוחקת הוא המפחיד יותר מכל דבר אחר.

יוסף בן עוז

Al-Namrood – Wala'at

בשנת 633 כבר החלו הניצנים הראשונים של הכוחות המוסלמיים העולים מתוך חצי האי ערב להתפשט עמוק אל תוך הסהר הפורה ולהשיג את גבולותיה של האימפריה הפרסית השכנה. אחת הממלכות הראשונות עימה החלה המלחמה הייתה ממלכת הלחמידים במזרח ערב, שבירתה אל חירה. מדובר באחת הערים העשירות והגדולות שידע האזור. לא היה זה קרב מחריד כמו הקרב על אולא'איס כמה ימים לפני כן – קרב שנחרת בזיכרון כ'קרב נהר הדם', בשל הכמות העצומה של גופות המתים אשר האדימה את גדות נהר הפרת – אולם נפילתה של אל-ח'ירה סימנה את פתיחת הדרך הסופית אל קטסיפון הבירה הפרתית הגדולה, ולמעשה להכרעתה של האימפריה הפרסית לחלוטין וכיבוש האזור כולו בידי האיסלאם.

בכפל משמעות נהדר הרבה יותר משאפשר להרחיב עליו במילים יבשות, אל ח'ירה הוא בעצמו הקטע הפותח את אלבומם החדש של Al-Namrood, בלי ספק אחד ההרכבים הבולטים והחשובים ביותר במטאל הערבי. וכמו הפתיח הזה כך גם האלבום כולו: פריצה רעננה של הלהקה אל המרחבים של העולם הנכבש לרגליהם. בניגוד ליצירות היותר מוקדמות של הלהקה, Wala'at לא מתמקד בבלאק חוראני של מיליון פעימות לשנייה (המופלא כשלעצמו) כפי שעשו בעבר; האלבום הזה הוא יצירה מורכבת, אפופת מלודיה עמוקה עם שירים העשויים כמין אריגה מרתקת של ת'ראש מטאל עם השפעות של פאנק (?) כאשר מעל הכל שורה הרוח הקסומה של המוזיקה הערבית הקלאסית, כשהיא מעובדת לסאונד מעוות משהו, המקנה לה ייחודיות שלא מוצאים במקומות אחרים. הייתי כותב שהם טובלים את היצירה הזו ב'פולק ערבי' כמו שכתבו במקומות אחרים, אלמלא הייתי סולד מהביטוי הזה ביחס למוזיקה הערבית משום שפולק הוא מילה גרמנית במקורה, והמשמעות המוזיקלית שלה שונה במהותה מהמשמעות של המוזיקה הערבית הקלאסית שציינתי (בלבול מונחים נפוץ בקרב מאזינים רבים אגב) וקצרה היריעה מלהרחיב.

התמהיל הזה הוא שזירה מרעננת עבור הלהקה הזו שעד לא מזמן הייתה מעין Dark Funeral של המרחב הערבי: סוג של שטניזם/פגאניזם אנרכיסטי גולמי, אבל עם מעט נפח, ועם קומפוזיציה רזה מידי, אפילו בשביל בלאק חוראני. אם כי, מה שאפשר אולי לומר על Dark Funeral מבחינת היובש המוזיקלי, יהיה קשה לומר ברצינות על Al Namrood, אבל הבנתם את הפרנציפ.

מבחינת התוכן, כל אלבום של הלהקה הזו הוא כמו ספר היסטוריה המתעורר לחיים. קרבות עקובים מדם, נפילתן של ממלכות, ביחד עם תנועת נפש עזה של שנאת הדתות, ושאיפה לוחמנית בוטה אל עבר חירות אישית[1], נשמעות כמו הזעקה מהשוליים של סעודיה שמעולם לא הגיעו אלינו משום אתר חדשות. אלבומיהם טבולים מקרניים ועד טלפיים בהיסטוריה המרתקת של המרחב הערבי והסהר הפורה ביחד עם פניה לסגנון ת'ראשי וקצבי במיוחד. ועם זאת: בניגוד לכמה וכמה להקות במטאל הערבי, אין להרכב כמעט שום יומרות התחזות מערביות. באחד המאמרים שלי ברשימות תהו התייחסתי פעם ליכולת של להקה להתייחס אל התרבות שמתוכה היא צמחה כאל מרכז כובד משמעותי ביצירה שלה (ועם ביקורת ברורה כלפי ה'סצינה' הישראלית בהקשר הזה). במובן הזה במיוחד – Al-Namrood היא אולי האנטיתזה להססנות המטאליסטית הישראלית: אלבומיהם מגוונים הן באופן ההפקה והסאונד שנבחרו, הן בבחירה המוזיקלית, והן בעוצמה הנשמעת מכל פינה.

אם Wala'at הוא איזו שהיא קריאת כיוון חדשה של הלהקה הזאת, אז בעבורי לפחות זוהי קריאה מסקרנת מאוד. ההתבגרות המוזיקלית של הלהקה ביחד עם הכישרון של חבריה מהווים פוטנציאל אדיר שבלי ספק משאיר מתח לקראת היצירה הבאה שלהם ולכיוון אליו ייבחרו לקחת אותה ובמיוחד כעת, משהשער אל אל ח'ירה נפתח לרווחה.

Yaeth – MMXX

בדרך כלל, ניסיונות אמנותיים של אנשי מקצוע אינם נושאים פרי. דינם כדין מעשה האוננות: יש בזה כיף מסויים, אבל הוא אינו פורה.

הבלחות שונות ומשונות של לא מעט אשפים טכניים נידונות הן להיקבר בתהום הנשייה האמנותי. במובן מסוים זו קצת הטרגדיה הפרטית של אנשי הצללים: מחד, הם רטובים עד הפוני בכל העשייה האינטימית ביותר של המוזיקה מהביפנוכו שלה, אך מאידך: הערך היצירתי המתקבל בסוף מהיצירות שלהם נוטה לא פעם להיות עבש, שטוח ואולי מה שהכי כואב – מנסה נואשות להמיר את החוויה המפעימה של מטאל טוב בחווייה של פירוטכניקה טכנית נהדרת ומרשימה. זה פשוט לא עובד.

ג'ון לרבולד, מהנדס סאונד במקצועו, הוא כמעט חומר הגלם הקלאסי של הטרגדיה הזו. ובכל זאת, אלבומו האחרון הפתיע אותי במיוחד, ובשני מובנים: מוזיקלית וחווייתית. כבן טיפוחיו של הרכב האם ממנו הגיח – Bull of Apis Bull of Bronze, יש לאיש רקורד מוזיקלי לא רק כמהנדס סאונד אלא גם כמוזיקאי בבשר וברוח, ועם זאת היו לי סיבות נוספות לא להתאהב ביצירה שלו: המחוג המנטאלי של לרבולד הן בהרכב האם והן בפרויקט העצמי שלו שהסתעף ממנו ושעליו אני כותב כעת – נוטה חזק מאוד אל המחוזות של אנטיפה וחבר מרעיה, הרחוקים ממני כרחוק שמים מארץ; ניחוחה העז של העצבנות העולה אל מוחם הקודח של מחרחרי 'מהפכה' שנפשם לנצח איננה שלווה, עולה מכל פינה בכתיבה ובהצגת החומרים המוזיקליים שלהם. אם כבר עצבנות חברתית, אז הייתי הולך לשמוע הארדקור או גריינדקור משובחים, או אולי את CRASS הפאנקיסטיים, שהרי ידוע לכל תינוק מטאליסט בן יומו שהפאנק הוא אולי הביטוי החד והמשוכלל ביותר של הזעם הקדוש מן הסוג הזה;

ואולם פה מגיע הטוויסט המעניין: לרבולד לחלוטין לא מייצר מטאל זועם, לא לשם הולכת האנרגיה הזו. כל היצירה שלפנינו היא ניסיון לבטא בתשתית של בלאק מטאל מלודי באופן עמוק, סוג של תקווה. זה כיוון שאינני חושב שנתקלתי בו מעולם, לפחות לא בתצורה הזאת. והתוצאה היא בהחלט פנטסטית. ביד אומן מוכשר, מצליח המוזיקאי הזה להשיב את החוויה אל מרכז היצירה ולעורר תחושות עמומות של התבוננות באופק זהוב כמעט לכל אורך ההאזנה ליצירה. עבורי, כאנטי-שותף טבעי לכל האג'נדה הזו, החווייה הזו הייתה מעניינת מאוד. הייתה זו הזדמנות מסקרנת עבורי לצפות בנבכי הנפש של היוצר הרבה מעבר למסכי המלל של הוויכוחים המסולסלים שאין להם התחלה וסוף ואין בהם תועלת.

מוזיקלית, לרבולד הוא בעל תעוזה: בתיאור האישי שלו את היצירה הזו הוא מספר כי הוא החליט להשתעשע עם חלוקות לא שוות של האוקטבה, במקום החלוקה הקלאסית ל-12 חלקים שווים כפי שנהוג. "מאוד רציתי לייצר בלאק מטאל מיקרוטונאלי כבר כמה שנים" הוא מספר, "ואת האלבום הזה התחלתי בראשית מרץ 2020." עבורו, הוא מספר, הייתה זו סימביוזה מעניינת לאור אירועי השנה שהחלו פחות או יותר במרץ, ואנטי-השראה נבזית זו של 2020 חוללה את האנרגיה היצירתית שעומדת מאחורי MMXX (בלטינית: שנת 2020).

מוצא אני את עצמי דוחק בכולכם ללכת ולהאזין גם לאלבום להקת האם, אך Yaeth (שמו האמנותי בלהקה) הוא בפירוש פרויקט מעניין ו-MMXX הוא אולי התרגום האותנטי והמרנין ביותר ששמעתי עד כה של המדמנה ה-2020-ית, לתוצר מוזיקלי המסמן קו אור מחודש.

Yovel – Forthcoming Humanity

האלבום שלפניכם הינו אלבום קונספט שנכתב כהוקרה וכאבולוציה לרעיונותיו ולשיריו של משורר המהפכה – טאסוס לייואדיטיס (Tassos Leivaditis). איש זה, עפ"י רוב דמות בלתי ידועה מחוץ לגבולות יון, היה ונותר דיזידנט מוקצה למשך רוב ימי חייו. בצעירותו, ככל האנשים בעלי הרוח, ניסה את המסלול השגרתי ונרשם ללימודי חוק ומשפט באוניברסיטה של אתונה, אך הימים היו ימי הכיבוש של מעצמות הציר והנאצים, וגם תורה של יון הגיע. עם הכיבוש של יון, עזב טאסוס את לימודיו לחלוטין והצטרף ב-1941 לאגף השמאלי-רדיקלי של ההתנגדות היוונית אל ארגון הנוער של התנועה הקומוניסטית – United Panhellenic Organization of Youth. "פאן-הלני"... האין זה מעניין? שם המעיד אולי שהגדרות פשטניות של שמאל-ימין, אינן חושפות את עומק המאבק הנפשי שהתחולל בתוך אירופה בימים הטרופים ההם, עומק שמעיד אולי על משבר נפשי-רוחני עמוק מאוד.

היצירה הזו היא קסם תיאטרלי שהצליחו לקפסס לתוך אלבום בלאק מטאל: מבחינת התוכן, האלבום בנוי לא רק כנקיטת עמדה והוקרה מוזיקלית למשורר-המהפכן אלא הוא מבטא את הכמיהה העמוקה של מחבריו להצעיד קדימה את הרעיונות שנשבו במפרשים ההם באותם הימים. העתיד, או סימן השאלה הגדול, מהדהד לכל אורך האלבום.

מהבחינה המוזיקלית, זוהי יצירה אקלקטית לא שגרתית: מדובר בסוג של המחזה תיאטרלית שתרגמו אותה למוזיקה. הרבה בזכותה של שחקנית התיאטרון האמונה על המבנה הסיפורי של האלבום הזה – אנטריאנה אנדרבוטיס (Antriana Andreovits), יש לאלבום הזה סיפור פנימי שמרוגש היטב עם כל שיר ועם כל קטע. בלאק מהיר ומחוספס הוא לא הליבה פה אלא דווקא הלחן ההרמוני שמעליו הבלאק מופיע כמו קטעי זעם. האלבום שזור קטעי ספוקן לכל  המספרים / מקריאים חומרים של המשורר ומפיחים תחושה בקרב המאזין כאילו הוא נמצא עכשיו עם כנופיות המורדים, או בתוך איזו מן נבואה תמהונית על העתיד שהוא ספק שחור ספק זהוב. זו יצירה שצריך לשמוע אותה כאלבום ולא דווקא כשרירים פרודים, אם מעוניינים לתפוס את הלוז שלה כמו שצריך. כמו ספר טוב, זהו מן אלבום כזה שקשה להוריד מהאוזניים עד שלא מסיימים אותו.

מעבר לסימפולים שלו האלבום מציע בעיקר חוויה מלודרמטית בהאזנה אליו. אחד הדברים המעניינים בשירתו של המשורר הוא שבניגוד לפוזציה הקומוניסטית היסודנית הנשענת על תפיסת מציאות חומרנית בסופו של דבר, לטאסוס הייתה עמדה רוחנית כמעט אפית ביצירותיו. תערובת בלתי מוסברת של תקווה ורוחניות המהולה באיזו מן אמונה-ילדותית פשטנית, כמעט עממית, ביחד עם תחושה חזקה של גורל חקוק וקבוע מראש, של מציאות קרה ואבודה, של הידרדרות אל התהום וניהיליזם בלתי מנוצח מעניקה לשירתו נופך של סיפור בלתי פתור; גורל חתום ביחד עם התקווה לחתוך את ראש הנחש. אי הודאות הזו, היא כוח עז ביצירות מוזיקליות מעניינות משום שהיא חלק מהותי של החיים האנושיים של העידן המודרני ולכן הוא מעורר איזו תחושה מעורבת של רע וטוב בלב המאזינים ומושך אותם לתוך הפקעת הזו כמו פרפר הנמשך אל אש-המוות שלו.

אם חשקה נפשכם להזיז את הווילון הבנאלי של האג'נדה ולהציץ אל הנבכים האמנותיים שמעבר לה, אל התקוות הלא ריאליסטיות המתרוצצות בלבבות, היצירה הזו היא הזדמנות פז לעשות זאת, שכן היא חצובה היטב ועשויה בצורה מעוררת השראה.

Circle of Dawn – Savonian Supremacy

שמאל-ימין-שמאל: מן הקצוות הרדיקליים האלו לקצוות הרדיקליים האלו:

הלהקה שלפניכם היא הרכב המגיח מפינלנד. פינלנד כמו פינלנד מוכרחה להיות מיוחדת, שהרי כלום בפינלנד אינו סקנדינבי במובן הפשוט של המילה. במפגש הראשון עם האלבום נדמה שאין חדש תחת השמש (או אולי הזוהר הצפוני?): על פניו אין זה כי אם תעלול בלאק מטאל נוסף מהמחלקה הצפונית של הכדור.

אולם הפעם משהו דווקא כן שונה.

היצירה שלפנינו היא אחרת ממרבית יצירות הבלאק מטאליות שנפגשנו איתן עד כה בעיקר משום שמוזיקלית היא עשויה לא כמו החומרים הרגילים של הבלאק המאוחר, ונסביר קצת את הרקע: אחורה בזמן לראשית שנות האלפיים – החלה להתפשט ההרגשה שהבלאק בפורמט הישן שלו מיצה את עצמו. רבים חשו שלא ניתן עוד בתוך הספירה הבלאקית של הניינטיז ליצור חומרים נוספים, שההר הזה נכבש, וכי גבולותיו צרים מלהכיל את האנרגיה היצירתית המשתנה ומתעדכנת עם עצמה עד לבלי די. כך, נוצר מצב מוזר: תחילת שנות האלפיים הביאו עימן נסיגה יצירתית קצרה שביטאה שפל מסויים במוזיקה. לימים, התבררה איכותו הנהדרת של השפל הזה בהיותו כלי מצויין לפירוק של בתי כלא מוזיקליים, ואכן היוצרים של העשור השני של המילניום הזה התחילו כבר ליצור בלאק מטאל מסגנון חדש לגמרי, ששווה להכביר עליו מילים פעם (יוצרים בולטים שלו הם Bolzer, Schammasch וכו').

בחזרה למעגל-השחר: בעוד העולם שלאחר הפיצוץ האטומי של הגל השני בבלאק מטאל הנורווגי עסוק עד צוואר במאבק בין שני מחנות עיקריים: מחנה החקיינות של הז'אנר הוותיק וממולו – מחנה הלהקות המייסדות שברובן הלכו לקלקל לעצמן את המטאל עד בושה, בהכניסן אלמנטים ביזארים מביכים ההופכים את המוזיקה לסוג של התנסות כלים יבשה ומדושנת מעצמה שאין בה כלום ושום דבר, ההרכב הזה, התרחק מכל העניין לחלוטין.

האלבום הזה כמעט לחלוטין נעדר גראולינג(!). השירה של הסולן היא סוג של זעקה ברברית בסגנון שמזכיר במעט ת'ראש / פאנק. הריפים באלבום לוחמניים מאוד אולם האלבום בנוי על מבנה הרמוני בסיסי ולא פרימיטיבי כלל וכלל, כמו שהייתי אולי מצפה מלהקה לוחמנית למדי (מי אמר NSBM ולא קיבל).

מסרב בעיקשות להשתלב בתוך שום שטאנץ מוגדר – האלבום הזה הוא מלאכת מחשבת של מיזוג: קטעי האקורדיון ונופך העממי-המוני מחד, עם שירים כמו Hyperborea הסוחפים אותך למחוזות של איזוטיריקה קדם-נוצרית מאידך. זהו אלבום רווי אנרגיות שבטיות משובחות, כמו גם קטעים מלודיים עדינים אך לא בפורמט של הבלאק האטמוספירי, אלא כמן מערבולת פולקית-בלאקית-נאשיונליסטית. הנקודה הזו, במובן מסויים, היא אחת הנקודות המבדילות את COD מהבלאק השטאנצי הנפוץ (במיוחד בז'אנר ה-NSBM שהאידיאולוגיה שלו עולה לא פעם ליוצריו אל המוח כמו שתן עז ומחרבת את היצירה בסופו של דבר). האנרגיה השבטית לוקחת אותך למסע אל החיים הכפריים של הברבריים הצפוניים; אין כאן ניסיון לרומנטיזציה מגוהצת-חפתים של 'גזע עליון', אלא כמעט ההיפך מזה: האלבום הוא תערובת של מוזיקת מסבאת-איכרים-עתיקה / פגאניזם עממי ובלתי מיוחצ"ן ביחד עם הבלחות של רוחניות אלילית נורדית.

סאבו, שמו של האזור במזרחה של פינלנד שממנו מגיח ה'בלאק הסאבוני הנעלה' (אם לתרגם מילולית וספונטנית) של הלהקה, הוא אזור הקרוב מבחינה גיאוגרפית לקיריליה שממנה הגיחה מפלצת מוכרת אחרת – הלוא היא Satanic Warmaster. אלא שבניגוד לSWM, ההרכב הולך על מוזיקה הרבה יותר מורכבת ואילו SWM מייצרת מוזיקה מאוד מחוספסת בסגנון שמזכיר את הבלאק הישן והטוב. הלהקה עושה NSBM של ממש, ועמדותיה אינן מוצנעות בכלל. הזכרתי את האזור משום שהמוזיקה היא מעין השתקפות של האווירה התרבותית של אזור המוצא שלה, ולכן גם גישתה הייחודית היא במובן מסויים ביטוי יותר המוני-עממי ולא נשמעת כמו הלחנה של פמפלטים ניאו-נאציים, כמו שאולי הייתי מצפה מלהקה בסגנון הזה.

מי שמעוניין לעשות את הטיול הקשוח במחוזות זרים ועויינים לחלוטין למה שהכיר עד כה, "סאבו העילאית" של מעגל השחר יכול להיות נקודת פתיחה מעניינת לכך.

[1] 'נאמנויות' הוא שמו של האלבום המופלא הזה, והשם מהדהד את ריבוי המשמעויות הנהדר שמבצבץ כאן מכל פינה ומעניק לאלבום הזה את העומק שלו.