הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2020 חלק 1

טל עידן

על 2020: סיכום והקדמה

שנת 2020 קרבה אל סיומה, ולא הייתה שנה נפלאה ממנה בכדי לנער את האבק מספרי ההגות הסטואית בכדי לנסות ולמצוא גישות להתמודדות עם טלטלות ממינים שונים. "לא זמן מועט יש בידינו, אלא שאנו מאבדים זמן רב. חיינו ארוכים דיים והם נקצבו לנו ברוחב לב לשם הגשמת הדברים הגדולים ביותר, אם רק נכלכל אותם בתבונה עד תומם", כתב סנקה במאה הראשונה לספירה. מבט זה על תפיסת הזמן אכן אקטואלי מתמיד: בתקופה בת פחות משנה – הרף עין במונחים היסטוריים – מצאה עצמה האנושות בחוסר וודאות שאותו לא ידעה מזה עשרות שנים. סדרי עולם השתנו. אורח החיים היומיומי, שכמו נטמע בהוויה כאילו היה חוק טבע אוניברסלי, ספג לפתע מכה אנושה והשתנה ללא הכר. אני מאמין שאין צורך להרחיב יתר על המידה בנקודה זו, ואולי התמורות הללו הם גם הגורמים לכך שגם בבחירת האלבומים שלי השנה חלה תמורה מסויימת – ממחוזות הבלאק האפל, המחוספס והמורבידי אל עבר מחוזות הדת' המלודי. צלילים שונים מהרגיל בקעו מהרמקולים החבוטים שלי; קולות אחרים גרמו לי לקפוא על עומדי ולנסות להבין מיהו זה הקורא שם. מצאתי את עצמי ניצב אל מול שתי דמויות ותיקות ומוכרות, שתמיד היו שם:

הראשונה, אוונגארד – אותו ביטוי חמקמק, רב-משמעי, המסמל (באומנות) חתירה נועזת ומרדנית נגד המוסכמות המקובלות, נגד התנוונותה של רוח יצירתית שכמו קפאה על שמריה, ניתוץ פרדיגמות מאובנות מתוך דחף לרענן את אותה רוח ולהשיב אותה אל מסלול יצירה אותנטי. האוונגארד הוא אותו ילד הפורץ לפתע את שורות הקהל הצפוף והמריע, נושא אצבע וצועק: "המלך הוא עירום", לא מתוך גחמת ינקות, אלא מתוך יכולת התבוננות עמוקה שציפורני החברה והמיינסטרים עדיין לא כרסמו בה; הדמות השנייה, פרוגרסיב (הידוע בכינוי החיבה "פרוג"), מעין אחות חורגת של הראשונה. היא מבטאת, כשמה, רצון להתקדם הלאה, להמשיך לצעוד – דווקא במקום בו כולם כבר התעייפו ועמדו מלכת – ולתור אחר מחוזות חדשים ולא מוכרים, להעז, להתנסות ולהמציא 'יש' טוב יותר מ'יש' שכבר קיים.

מערכת היחסים של שני הקרובים-רחוקים הללו עם ז'אנר המטאל בכללותו היא מורכבת למדי. המטאל, במהותו הבסיסית ביותר, כבר מגלם בתוכו את שני המרכיבים הללו. מראשית הווייתו הוא מהווה פריצת דרך וחתירה נגד מוסכמות מוזיקליות וקריאת תיגר על בנאליות ושטחיות, שלעולם יהיו מרחב גדול למדי אליו מתכנסות חלק ניכר של יצירות מוזיקליות. ההתרסה המתמדת כנגד הפופוליזם המיינסטרימי היא ה-raison d'etre של המטאל; הוא ניזון מגביש ערטילאי של רדיקליות וניהיליזם, שמעניק לו את כל כוחו ועוצמתו התמידית, אך – אליה וקוץ בה – גם מציב בפניו אתגרים וסכנות. זאת, משום שכוח יצירתי שלא משכילים לרסן אותו, בשלב מסוים, לעולם יקום על יוצרו וינסר את הענף עליו הוא יושב. האש היא מיסודות החיים – היא מספקת אנרגיה המאפשרת לאדם לרתום את משאבי הטבע לצורכי מחייתו ושגשוגו, אך היא גם כוח הרסני היכול להרחיב אותו ואת כל אשר בנה, אם יתאפשר לה לבעור ללא שליטה וללא ויסות. במטאל, סכנה זו באה לידי ביטוי במצב בו עוד ועוד אמנים ולהקות מיישמים שוב ושוב את אותה הצורה, אך זונחים (אם מחמת היעדר יכולת אמיתית, אם מסיבות אחרות) את החומר, את המהות האסתטית של היצירה, שלעולם תהא תנאי הכרחי לאיכות. במקרים כאלה, שני מיודעינו הנ"ל זוקפים את ראשיהם ומתייצבים בעזוז בכדי למוטט את חומות הקיפאון, באמצעות ארגון מחדש של חלקיה הבסיסיים של יצירה מוזיקלית – הרמוניה, מלודיה, לחן ועיבוד – לכדי תבניות לא שגרתיות ומורכבות. אך למרבה הצער, אותה סכנה הרסנית לעיל לעולם אורבת בפתח: לעתים לא נדירות, מבני שירים ארוכים ולא-סטנדרטיים מניבים לא יותר מקשקוש משמים ויכולות נגינה וירטואוזיות אינם אלא כסות להיעדר יכולת הלחנה של-ממש. עוד ועוד להקות באות לעולם, כשבאמתחתם לא נמצא דבר זולת יומרה ריקה מתוכן. נשיאים ורוח – וגשם אין. כך, הדואליזם פרוג-אוונגארד, כשלעצמו, עלול לא אחת להיות המקבילה המוזיקלית של גרפומניה בכתיבה. מקוריות, שאין ערוך לחשיבותה, לעולם לא תהא תנאי הכרחי לאיכות.

הלך-רוח זה שרה עלי בבחירת שלושת אלבומי השנה החולפת. מצאתי את עצמי מהלך בכרך הגדול של אותו דואליזם עליו הרחבתי לעיל,  אך לא בפרברים בוהקים בלובנם ובשיממונם אלה דווקא בסמטאות החשוכות יותר, המרתקות יותר, המהלכות אימים בקסמן, בהן שוכנים ריפים אגרסיביים המגובים בהפקה שאינה מתדרדרת לסאונד נקי וצלול שנוטל מהיצירה את עוקצה, אלא משכילה לשמר מינון ראוי של חספוס וגסות, לא כקלישאה אלא כקטליזטור לחוויה. יצירות שהן שונות זו מזו בתכלית, ובה בעת חולקות מוטיב משותף: מלודיות וקליטות שאף לא לרגע אחד מתדרדרות לכדי שטחיות ובנאליות, אלא להפך: הן מורכבות להפליא – ושוב, מורכבות שהיא אימננטית ליצירה ולא כפויה עליה כנטע זר, בכדי ליצור אשליה נבובה של עומק -  ותובעות מהמאזינ/ה את מלוא תשומת הלב ומחייבות הקשבה מעמיקה, בבחינת עיון של ממש.

*

Azure Emote –The third Perspective

Azure Emote, הרכב דת' מטאל אוונגרדי מארצות הברית, ששלושת חבריו הם מוזיקאים ותיקים ומנוסים עם רזומה יצירתי מרשים, הכולל מעורבות פעילה בלהקות כגון: Monstrosity, Fear Factory, Malignancy, וזהו רק אפס קצהו. הלהקה, שהחלה לפעול בשנת 2003, נטלה הפוגה למשך תקופה מסוימת, אך בתחילת העשור שבה לפעילות והשנה הוציאה את אלבומם השלישי אליו זוקקו כל המרכיבים ששוכללו מאז תחילת דרכה: גרעין בסיסי, מוצק ונרחב, של דת' מטאל, שרגלו האחת נטועה בחלקת אבותיו האגרסיבית בפלורידה של שנות ה-90, ורגלו השנייה נמתחת אל מעבר לאוקיינוס ומתייצבת בנחלת דודניו בסקנדינביה: המלודיקה והאינטיסיביות השוודית אליה מצטרפים הביזאריות האווירתית האבסורדית של Arcturus הנורווגים. אל תוך מנעד עוצמתי וסוחף של ריפים וגראולים, נארגים במלאכת מחשבת מרבדי קלידים וסימפולים, נעימות כינור, קטעים אקוסטיים ושירת מקהלה הלקוחה היישר משמי הגיהנום. "הפרספקטיבה השלישית" קוראת הלהקה לאלבום זה, בו היא אכן מישירה מבט נוסף ונוקב אל התרבות הסובבת אותה ומטיחה בה את חיצי ביקורתה – דברי תוכחה נוקבים אל האדם המודרני שהציב לעצמו את חירות הפרט כתכלית העליונה, חירות שאמנם אין ערך לחיי אנוש בלעדיה, אך מעבר לגבולות מסוימים היא הופכת להיות אותה אש שתכלה חיים אלה. לוחם החירות בן ימינו נוטה להתעלם לחלוטין מהבעייתיות שבחירות מוחלטת זו, ומהעובדה שחירות כזו לא רק שאינה אפשרית, אלא סופה הוא לכפות עליו מגבלות חדשות:

Chains! These Rules You've Shackled for Yourself
No Abyss More Bottomless Than Your Fears

שוב קם הילד וצועק: "המלך הוא עירום", כאשר המלך הוא אותה אמונה עיוורת בחירות מוחלטת כ-summum bonum, מתוך הדחקת הפחד המצמית שחירות כזו איננה פתרון למצוקות אנוש אלא מקור ללא מעט קונפליקטים, מחלוקות ואיבה.

נשוב למוזיקה: באלבום זה, מעמידה Azure Emote מונומנט פרוג/אוונגארד המבטא את מלוא תפארתו של שילוב זה: השירים אינם חוזרים על עצמם בשום אופן שהוא. חוסר-הצורה הוא הצורה, האמורפיות היא המבנה. מאפיין זה אינו נדיר ביצירות מתת-הז'אנר המדובר, אבל כאמור, הוא מהווה שפת-תהום חלקלקה למדי: העמדת ריפים בזה אחר זה לא תוכל להתגבש לכדי שיר, ושירים לא יוכלו להתגבש לכדי אלבום, אם הם נעדרים קוהרנטיות וחזון אסתטי מגובש. קל מאוד אפוא להחליק על אותה שפת-תהום וליפול אל מעמקי גיבוב צלילים תפל, בנאלי ומשעמם. Azure  Emote  משכילה, ביד אמן, לא רק שלא להיכשל בתהום זו אלא מתמקמת בבטחה מרחק רב ממנה, כל קטע באלבום הוא שיר, יחידה שלמה העומדת בפני עצמה, היוצקת תוכן ומשמעות לשני המונחים המדוברים והופכת אותם ליותר ממסמן חיוור.

*

The Project Hate MCMXCIX –Purgatory

לעיל הזכרתי את שוודיה, כציר מרכזי בהתהוות הדת' המלודי, ועכשיו אתקדם לשם. הזרקור מופנה אל אחת הלהקות הוותיקות, המקוריות והאיכותיות בז'אנר (ולפיכך גם אחד הפחות מוכרות) – The Project Hate MCMXCIX. הלהקה נוסדה בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, על ידי המוח המוזיקלי המניע קנת' פיליפסון שאליו חבר יורגן סנדסטרום – דמות מפתח בסצינה השוודית, הסולן והגיטריסט של   Graveבראשית ימיה, שבהמשך תפס את תפקיד הבסיסט של Entombed.

השניים הציבו לעצמם יעד: לשלב את יסודות הדת' של ארץ מכורתם, ז'אנר האינדסטריאל – תוצר מובהק של המודרנה, אוהב ומבקר תמידי ונחרץ שלה – וליריקה הממשיכה מסורת ארוכה ומכובדת של הטחת חיצי ביקורת בממסד הדתי, כסמל מייצג של כל ממסד דוגמטי האמון על ניוון החשיבה והיצירתיות. לאחר מספר שנות פעילות ושלושה אלבומים קיבלה הלהקה החלטה אסטרטגית להפוך להרכב אולפן בלבד ולוותר לחלוטין על הופעות חיות – החלטה משמעותית ביותר, שלהקות לא רבות מקבלות אותה. צעד כזה, לא רק שהעניק לפרויקט השנאה מרחב פעולה אמנותי גדול יותר, שבא לידי ביטוי במבנה האלבומים (מספר מועט של שירים שכל אחד מהם מתפרס על זמן ארוך יחסית, 12-13 דקות); אלא אף העדר פן חזותי, תיאטרלי, שלו יש חוקים והשפעה משלו על המכלול האסתטי של הלהקה, אפשר לה להעמיק את העומק הצלילי של השירים, וליצור איזון מוקפד בין לחנים ובין הטקסטים, שעל ביטוים מופקדים סנדסטרום בגזרת הגראולינג הזכור לטובה שלו והסולנית אלינור אספ בשירה נשית נקיה – אך נא לא להיחפז בהסקת המסקנות. לא מדובר כאן בעוד יישום קלישאתי וקיטשי של מוטיב "היפה והחיה" הלעוס עד זרא. הצמד סנדסטרום/אספ פועל בסימביוזה הניתכת לכדי אחדות-ניגודים של ממש: היפה היא החיה, החיה היא היפה.

קולותיהם של השניים מעטרים שכבות של דת' שוודי במלוא תפארתו – עם הדגשה של צלילי הבס – אליהם נשזרים צלילי סינתיסייזר תעשייתיים שכמו נרקחו אי-אז בתקופה המרתקת של המעבר לעשור האחרון של המילניום הקודם, וכל כובד המשקל הזה ניצב בגאון על עבודת התופים הפנומנלית של דירק ורבורן (המתופף של Megadeth בארבע השנים האחרונות), שמהווה נדבך מרכזי באווירה התעשייתית.

בד בבד עם ההצטמצמות למרחב האולפני החלה הלהקה להרחיב את מושג הפרויקט ובכל אלבום היא מארחת מוזיקאים ותקים שונים, בעיקר מהסצינה השוודית התוססת אך גם ממקומות אחרים, שתורמים מנוכחותם וכשרונם (באלבום בו עסקינן נוטלים חלק הגיטריסטים פרדריק פולקאר מ-,Unleashed  לארס יוהנסן מ-Candlemass, וכן הסולן של האחרונה, יוהאן לאנגקוויסט). אך את עיקר משאביה היא מפנה לעבודת חקירה מתמדת של החזון אותו העמידה לעצמה. בשנות קיומה כונן פרויקט השנאה מסורת מכובדת של חוסר סטנגציה ודינמיקה מתמדת: לכל אלבום יש את הניואנסים הייחודים לו, ללא שמץ של חנופה לדעת הקהל אך עם מידה ראויה של יראת כבוד כלפיו – Purgatory ממשיך את המסורת בגאון.

*

Misanthrope – Bâtisseur de cathédrales : Les fissures de l'édifice

משוודיה אנו שמים את פעמינו מזרחה ומגיעים לצרפת, האומה שהייתה לה השפעה מכרעת על עיצוב התרבות האנושית המודרנית על כל גווניה, האומה בה קם לפני כשלושה עשורים מוזיקאי בשם פיליפ קורטואה (הידוע בשם האמן שלו, S.A.S. de l'Argilière), וייסד את אחד הלייבלים שהיו בעלי השפעה מכרעת על עיצוב המטאל האירופאי לגווניו – Holy Records – ששימש גם בין היתר כתשתית ללהקתו שלו, לה בחר את שמו של אחד ממחזותיו הידועים של מולייר: Misanthrope.

את המהפכה האישית שלו חולל קורטואה באוונגארד הייחודי (ואפילו ביזארי, אפשר לומר) שאפיין את להקתו: בסיס איתן של דת' מלודי רווי השפעות דום, עם אוריינטציה מלנכולית כבדה, מקצבים לא אחידים, שירה נקייה רוויית יגון ופאתוס, מבני שירים שריסקו ללא רחם כל קונבנציה מוכרת, וליריקה עשירה המשתרעת על מנעד נרחב של תמות, החל מהרהורים מורבידים אישיים, עבור בהגותו של פרויד, שירתו של בודלר, וכלה בפרקים מההיסטוריה הפוליטית והתרבותית של אירופה וצרפת בפרט.

Misanthrope ביססה את מעמדה בשנות ה-90 כאחת מנושאות הלפיד של המטאל האוונגארדי האירופאי (ביחד עם להקות כמו Korova האוסטרית ובת ארצה (Angizia, שבאותה תקופה לא היה קל לעיכול עבור מאזינים רבים. עם השנים הלך סגנונה הייחודי של Misanthrope והשתכלל לכדי אמלגם של דת' מלודי ופרוג עם אווירה בארוקית, בעוד האלמנט המרכזי שנותר ללא שינוי הוא סגנון הגראולינג של פיליפ, קריאות גרוניות מלאות רגש, חרון ותוכחה – הוא הוא המיזנתרופ, כפי שנכתב באחת הביקורות על הלהקה.

לאחר עוד אלבום מעולה שיצא בשנה שעברה, בחרה הלהקה השנה להוציא EP קצר שמרענן חומר ישן שלהם מפסגת תור הזהב דאז – האלבום Vissionaire משנת 1995 – עם הקלטות מחודשות של שירים ממנו ועם קאברים מעולים למוטורהד והרכב המטאל הצרפתי הותיק ADX. ההפקה הבוסרית והמחוספסת של אותה תקופה (שהיוותה אז ניגוד מרתק למוזיקה דאז) שודרגה ולוטשה לסטנדרט עכשווי המבליט את יכולות הנגינה המרשימות (השכיחות אמנם בפרוג ה-"טהור", אך לאין ערוך פחות שכיחות בדת' מלודי), והשם שהוענק ליצירה הוא יותר מסמלי – "הסדקים במבנה". מחד, מרמז שם זה על הזעזוע שפקד את צרפת לאחר שריפת אחד מסמליה הלאומיים, קתדרלת נוטר-דאם בפריז, ומאידך, מנקודת מבט רחבה יותר וברוח נבואית, הוא מפנה אצבע מתריסה ומוכיחה אל הסדקים העמוקים ההולכים ונפערים במבנה החברתי בכללותו – מבנה שמנסה לממש, חרף כל הקשיים, את החזון המודרני של חברה חופשית וליברלית, חזון שהיה, בין היתר, משאת נפשם של יוזמי המהפכה הצרפתית. אבל דומה כי שני עשורים אל תוך המאה ה-21, בשעה שהתרבות האנושית עומדת למבחן אל מול עוצמת הטבע, הבאה לידי ביטוי באורגניזם זערורי אחד – מקרת השאלה: האם יישום חזון זה מוכיח את עצמו? "מה אם 'השבועה במגרש הטניס' הייתה רק אחיזת עיניים?", תהה המיזנתרופ כבר באלבום Sadistik Sexdemon משנת 2002, כממשיך את קו המחשבה של בן ארצו, ההוגה והמדינאי מרסל דיאה (Deat), כ-60 שנה קודם לכן: "קורה, שהסדר החברתי המורש על ידי מאות חשוכות יהיה גרוע ובלתי נסבל, שהכבוד האנושי יהיה נרמס, ואז יכולים וחייבים לשנותו, בצו התבונה... כל זה כאחד, בתוספת של אינדיבידואליזם עמוס איומים אנרכיים, מוביל לאסון מהפכני, פנאטיזם עקוב מדם".

רוח האוונגארד היא אותה רוח, האש המיטיבה והקטלנית כאחד, היא אותה אש. ובסופו של דבר, ההכרעה במבחן קשה זה עדיין נתונה בידי האדם, אם לשבט אם לחסד.

נופר ברטשניידר-שטרצר

Ikotka – Заговор

אוהבי המוזיקה האדוקים בדתם הם גם מגלי ארצות וארכיאולוגים, המקדישים זמנם לתור אחר פלאים חדשים ופנינים שנשתכחו. מגרש המשחקים העכשווי שלהם הוא בנדקמפ – באר בלתי נדלית של אמנים השולחים לחמם על פני הרשת. במסגרת שיטוטיי, נתקלתי בהרכב שלטעמי הוא התגלית הכי גדולה שלי לשנה זו.

Ikotka (שמו של שד צפון רוסי הידוע במיתולוגיה המקומית כמי שחי בלבבות בני האדם) הוציאו את אלבום הבכורה לצד שלושה EP – כל אחד ואחד מהם משובח ושומר באדיקות על הרמה הגבוהה שמפגין ההרכב. אותה רמה גבוהה באה לידי ביטוי בבלאק מטאל קודר, עמוק ודוקר באותה מידה שהוא נא ומחוספס. בלאק מטאל שמתנחשל כמו רוח קפואה בין חללי מנזרים נטושים, עמום כמו טקס לוויה בחלקות יער מבוערות באמצע שום מקום, באמצע רוסיה רחבת הידיים (הסאונד בהתאם).

ההרכב מנגן מסתורין (תכונה שאני מוצאת הולמת לתוצרים מטאליים המובאים מרוסיה) וקדרות באופן שלוכד את הנפש ומותיר אותה צמאה לקינות ולחשים נוספים מהערבות הרחוקות. בעת הקלדת שורות אלו, שחרר ההרכב EP נוסף לרגל תום השנה המשונה הזו ואין זו אלא נחמה קטנה אחת מני כמה.

Orplid – Deus Vult

לאחר שתיקה בת תריסר שנים, שב צמד הניאו-פולק הוותיק להרעיד את צמרות העצים ואת כל האפור המצוי בין תכול השמיים לירוקת הארץ.

בהתאם לסגנון הייחודי שגיבשו באלבומיהם האחרונים, אין זה ניאו-פולק בסיסי, אלא התגלמות מחודשת שלו: אדמה עשוית מקצבים אלקטרוניים ואווירתיים, עליה באים והולכים, לפרקים מתגנבים, כלים המלווים את שירת הבריטון הדרמטית של פרנק מאכאו ואווה נולטה. על אף שהוצג לראשונה אי שם בעשור הקודם, החותם האסתטי הזה עודנו מציע הלחמה נועזת של ז'אנר הידוע בשמרנותו ויצירתיות חוצת מגזרים.

הכתיבה הפואטית מגישה מבט אל הקולקטיב היושב במערב, בלבה של אירופה, והשינויים הנספגים בו לאורך הדורות האחרונים. אותו מבט-על מובא צץ ועולה דרך קורותיהן של דמויות טראגיות כגון יאן פאלאך ותמרה בונקה, שנותרו סימניות בדפי ההיסטוריה. התמה חוברת למוזיקה באופן משלים, המביא לדרמה מלאת עידון ועתירת ניואנסים, הן ליריים והן מוזיקליים.

זוהי יצירה שלמה שכולה רוח וקצב, שיש לרדת לעומקה עד אשר מתגלה הלוז.  

Death.Void.Terror – To The Great Monolith II

אחת הסצינות הכי מעניינות כיום, לטעמי, ממוקמת באוסף הקנטונים המכונה שוויץ ובמסגרתה מתבלטים תוצרי הקולקטיב המסתורי המתקרא "Helvetic Undergound Committee". DVT הינו אחד ההרכבים המוצלחים שיצאו תחת הוועדה והשנה הוציא את אלבומו השני, המשך לאודה למונולית הגדול.

אותה אודה מתגלמת בבלאק מונומטלי וסוער, היכן שחורים נפערים באדמה שחורה וטרשית ושואבים את המאזין אל לב התהום. מערבולות בתוך מערבולות של גיטרות, מתוכן עולות זעקות, יוצרות אווירה עוכרת שלווה החורכת את הלב. העיניים נעצמות, האוזניים נפערות והרוחות מסתחררות בתוך הגוף, מותירות בו כתמים שחורים. זהו אלבום לתעות בתוכו, ליפול ולקום, בדרך להרים מבט אל המונולית הגדול.