הרשימה של רשימות-תהו | אלבומי 2019

הקדמה זו היא של טל עידן, אבל כוחה יפה לכל הכותבים ברשימות תהו:

לכאורה, בחירת מספר אלבומים שהתבלטו לטובה בפרק זמן נתון היא לא תמיד משימה קלה. החודשים החולפים מרעיפים עלינו מגוון רחב של אלבומים, חלקם טובים פחות, חלקם טובים יותר - בסופו של דבר, אלוהי ההסתברות מבצע את מלאכתו, ואנו זוכים ללא מעט יצירות משובחות, שמספקות לנו חווייה אסתטית עמוקה; אותה הצפה פתאומית של הנפש בנחשול של תענוג, אותה תחושה עילאית של התרוממות רוח, אותו סיפוק שמוכר לנו היטב, ובכל זאת, אנו תרים אחריו שוב ושוב, עוקבים ללא הפסקה  אחרי דפי להקות ברשתות החברתיות, בערוצי יוטיוב, בספוטיפיי ובנדקמפ...

אבל, כאמור, הקושי במציאת ה-אלבום הוא לכאורי בלבד. לטעמי, אותו אלבום שמצליח להתבלט מעל כולם, כקרן אור אחת הבוהקת באופן שונה מחברתה, אינו קשה לזיהוי כלל וכלל. זהו אותו אלבום שגורם לנו לפתע לעצור, להזדקף במקום, להתנתק מכל הסחות הדעת בסביבה ולמקד את כל הוויתנו אל הסחף שכמו אופף אותנו פתאום. אלבום, שכמו שכתבתי כאן בעבר, לא אני מצאתי; הוא זה שמצא אותי.

והשנה, שלושת האלבומים אותם מצאתי ניחנים בתכונה המופלאה הזו הם:

טל עידן

Wandar - Zyklus

אודה ואתוודה, יצירות המתויגות תחת הכותרת "בלאק מטאל אטמוספרי" אינן מעוררות אצלי ציפיות רבות. ניסיוני עם הז'אנר כולל שעות ארוכות מדי של ריפים מינימליסטיים רפטטיביים, תיפוף מונוטוני, ושכבות קלידים מלנכוליות מהדהדות ברקע, Ad nauseam. השאיפה ליצור "אטמוספירה", במובן "אווירה", נוטה לעתים להיות חרב פיפיות: אמנים נוטים למקד את מאמציהם בסאונד ובהפקה על חשבון כתיבת השירים, והתוצאה המתקבלת היא, למרבה הצער, די מאכזבת, כזו שחולפת מבעד לאזניים אל תהומות השכחה.

מתוך הלך רוח זה ניגשתי להאזין לאלבום Zyklus, אלבומה המלא השני של הלהקה הגרמנית Wandar, שראה אור השנה, לאחר 7 שנות שתיקה מוחלטת מאלבום הבכורה שלהם, שלא הותיר רושם ממשי. לתדהמתי (ואינני מגזים), הציפייה לעוד מנת בנאליות התפוגגה במהירות. לא זו בלבד שהאלבום הזה מהווה קפיצת דרך מדהימה בהיקפה - שיפור מדהים ברמת הלחנים, העיבודים והעושר הרעיוני והמוזיקלי - הוא מצליח לקלוע במדויק אל היעדים שהז'אנר האטמוספרי הציב לעצמו, וזאת, מבלי ליפול לאף אחת מהמלכודות שתוארו לעיל: ההפקה צלולה, חדה - אך איננה נקייה מדי; הריפים רוויים באמוציות סוחפות, עתירי יגון, חפים מקלישאות של בנאליות; קטעי פריטה אקוסטיים נשזרים במינון ראוי; ומעל הכל - צווחות החימה המחוספסות של הסולן סקול פון-קאלנהיים, מרחפות כמלאך זקן מוכה-ייאוש, על מרבדי הצליל הנמתחים לכל אורכה ורוחבה של היצירה המופלאה הזו, שרק פסע מפריד בינה לבין קטגוריה נוספת - קטגוריית הדיפרסיב. 

שכן על פני רצף של שבעת שירי האלבום, מעוררת הלהקה את המאזין משרעפי היום-יום, ומציבה אותו אל מול כל אותן דלתות שכמו ביקש לסגור כל חייו - הזכרונות הרעים, הפחדים, התסכולים, האכזבות והכשלונות שנקרו בדרכו - אך לא מפרספקטיבה של אובדן תוחלת מוחלט, אלא של מדיטציה והפנמה, מתוך שלווה אסקטית כמעט.

Deviate Damaen - In sanctitate, benignitatis non miseretur!

חבר האיטלקים הלזה החל לפעול כבר בשנת 1992, כהרכב רוק גותי שנשא את השם Deviate Ladies. התוודעתי לקיומם כשהסולן וולגאר התארח באלבום הבכורה של בני ארצו Aborym. מאחר ובאותה תקופה רוק גותי עניין אותי פחות, לא המשכתי להתעניין בהם מעבר לכך.

חוסר העניין שלי, למרבה המזל, לא ממש הטריד את חברי הלהקה, שהמשיכו לפעול באופן רציף. בשנת 1999 הם החליטו לקרוא לעצמם בשפת אמם ולפנות אל עבר דרכיו העקלקלות של המטאל הקיצוני. וכמו הרכבים רבים שהגיחו ממולדתם, הם התמקמו עד מהרה באותו מרחב אמנותי: מנעד רחב שבקצהו האחד מולכים הכאב והאופל ובקצהו השני מולך טירוף הדעת, מנעד רוחני ואסתטי שיכול היה להתפתח ולשגשג רק בארץ שהצמיחה (ואז נרמסה תחת) הדוגמה הנוצרית-קתולית; השמות העולים מיד לראש הם Abysmal Grief, Cultus Sanguine ו-Ras Algethi הזכורים לטוב; ובאותה רוח ממש, הם השכילו לחצוב לעצמם נישה סגנונית ייחודית,

פוסעים בנתיב משלהם, אדישים למגמות מוזיקליות חולפות ולסטנדרטים של כתיבה. הם מגישים לנו קברט אופראי (בסגנונו הווקאלי האקסצנטרי של וולגאר), מורבידי ופסיכוטי של בלאק/דום מצמית בפשטנותו האכזרית ובאכזריותו הפשטנית, המושתת על כתיבה והפקה שמזקקת לתוכה את כל החספוס והחדות שבאלבומי שנות התשעים, ובה בעת איננה נופלת למלכודת הנפוצה של לעיסת חומרים מוכרים. התוצאה היא אלבום שמצליח בשעה אחת לזקק מאות שנות היסטוריה אירופאית, ערש תרבות המערב: קרל מרטל, יוליוס קיסר, נפוליאון בונפרט, כולם נעורו מקברם כדי לזעוק את זעקתה של מורשתם הגוועת.. הם אינם שרים, אלא דורשים וזועקים, מקוננים קינה ייחודית, שייסורים אין בה אבל חמת-זעם יש בה, בשלוש הלשונות המהוות את שדרתה של היבשת: לטינית, גרמנית ואנגלית. קינתם מהדהדת בין שעטות סוסיהם של צלבנים לבין דממת המוות שחנקה את מרתפי הבסטיליה והוותיקן, ודומה כי אי-שם, למרגלות רכסי הצלילים, נשמע קולו הבוטח של וולטיר: "עלינו לשמור את התחשבותנו לחיים; למתים, אין אנו חייבים דבר, מלבד האמת".

Mayhem - Daemon

בסקירת האלבום הקודם של הלהקה, Esoteric Warfare, שפורסמה במהדורת הפרינט של מגזין זה, היא הוגדרה כ-"שלם העולה על סכום חלקיו". אלבום זה ממחיש זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים: לא בכדי הוא הגיח לעולם חודשים ספורים לאחר סיבוב הופעות עולמי שבו נוגנה בשלמות יצירת המופת של הלהקה (ושל הז'אנר בכללותו), De Mysteriis dom Sathanas. האלבום מהווה סגירת מעגל מושלמת לחזון האמנותי והרוחני שהונח אז, מעגל שעבר דרך הניצוץ האוונגרדי הייחודי של Grand Declaration... , הכאוס הדמוני של Ordo ad Chao, האימה הדיסטופית של Esoteric שהוזכר לעיל, וכעת - מייהם מוכיחה שהיא הרבה יותר מקבוצת נגנים החוברים יחדיו, באים והולכים (חלקם לבלי שוב) בכדי לצאת ידי חובתם ותו לא. האלבום נפתח בבלאסט ביט מייהמי טיפוסי הנושא ריף מקפיא-דם שרק האומה הצפונית המרוחקת יכולה לייצר, ללא רחם, ללא הקדמות, ללא שהות להתגונן - ומרגע זה השצף איננו מרפה אף לא לשנייה אחת, גם לא בקטעים האיטיים והאווירתיים יותר. מייהם השכילה ליטול רכיבים קרדינליים מכל שלב ושלב בהיסטוריה הארוכה שלה, למזג אותם יחדיו לכדי אחדות אסתטית של - שוב - בלאק מטאל טהור ונטול קריצות לתתי ז'אנרים אחרים (פולק, אינדסטריאל, אטמוספרי וכו' וכו'),בלאק מטאל שכל כולו זיכוך של איכות שממחישה עד כמה היא בעלת ערך גבוה יותר ממקוריות; דומה כי לרגעים קשה לומר האם בעתיד נזכה לשמוע עוד יצירות כאלה מלהקה זו. אבל אם למדנו משהו מעברה של הלהקה עד כה - הרי זה שתמיד יש לצפות לבלתי צפוי. היא שוב כאן, ניצבת בגאון, משקיפה על מורשתה המשגשגת מבלי לנוח על זרי הדפנה, כמצביא למוד-קרבות המוכיח שוב ושוב שחרף אותות הזמן הניכרים בו - כוחו עדיין במותניו.

*

יוסף בן עוז

Goatchrist - Pythagoras

התרחקותי הטבעית ממה שנהוג לכנות 'אוונגארד' מודרני או מטאל ניסיוני, היא לא רק תוצאה של הביזאריות הכמעט אוטומטית של מרבית יצירות הז'אנר; ליבת הרתיעה שלי מתאימה אולי יותר למשהו שאמרה פעם קמיל פאליה (Camille Paglia) כשתיארה את הגרסה המודרנית שלו כאמנות מתוך פוזיציה במקום מתוך אותנטיות: "מה שקרה באמנויות בשנות השבעים הוא קריסה לתוך פוסטמודרניזם לגלגני שלוותה באי הבנה טוטאלית של התרבות ע"י התנועה האמנותית הזו" היא אומרת, ומוסיפה:

"בעיניי, אמנות לעומתית (oppositional art) היא מתה, ומה שמנסה הפוסטמודרניזם לעשות הוא היצמדות מביכה להירואיות הישנה של האוונגארד… הפופארט הרג את האוונגארד… המרגיש תמיד כי הוא צריך לתקוף-לתקוף-לתקוף את ה'אמונות הפשוטות' של ההמון… בוודאי מן הרגע שאנדי וורהול אימץ את האמנות הפופולרית במקום להתנגד אליה".

על הרקע הזה אני יכול בהחלט להבין מדוע מטאליסטים רבים מתרחקים מיצירות אוונגארד, טובות ככל שלא תהיינה. לגורל דומה למשל נידון האלבום The Linear Scaffold של להקת Solefald, אחת מהיצירות המקוריות והמסקרנות שיצא לי לשמוע, אלא שיש לא מעט הרואים בו נטע זר במטאל.

עד היום אינני יודע היכן אני מונח ביחס למה שאמרה קמיל פאליה, אבל הרתיעה תמיד הייתה מנת חלקי. עבורי, אלבום ביזארי או ניסיוני, יש לו סיכויים נמוכים לחדור ללב.

אלא אם כן.

אלא אם הוא באמת אגרוף נאה לבטן.

האלבום Pythagoras של ההרכב הבריטי Goatchrist, היה אגרוף פנטסטי במיוחד מבחינתי. מהבחינה המוזיקלית לא היה לו סיכוי אצלי: האנרגיות המטאליסטיות שלו זרות לי כמעט בהגדרה; אני מחפש את הסאונד המחוספס והפרימיטיבי הרבה יותר מאשר את תעלולי הסאונד החלקלקים, במיוחד כשסקסופונים או טריקים של גיטרה המאפיינים יצירות פרוגרסיב מטאל מלווים את כל היצירה כולה כמעט; אבל האלבום הזה מציע הרבה יותר מידי פצצות אטום מתוקות מכדי שאצליח להתגבר על הכמיהה להתעמק בו.

מבחינת התוכן הלהקה מלחינה ושרה תימות פילוסופיות מופשטות (הגדרות של באנדקאמפ…), שזו כשלעצמה עמדה מעניינת. שהרי: אם יש דבר יותר רחוק מן המוזיקה זוהי הפילוסופיה; אהבת-השכל היא עמדה נפשית מוזרה המנסה לשכנע אותנו שבני האדם הם יצורים שכלתניים, שעיקר החיים הוא המחשבה המופשטת. אין ניגוד גמור יותר לתנועה של המוזיקה מאשר השכליות הטהורה בעיני. יומרה זו מתפוצצת לרסיסים כל פעם כשאני מאזין ליצירות שאין לי הסבר רציונלי טוב להקשיב להן ואני בכ"ז נמשך אליהן כפרפר אל התבערה. Goatchrist לקחו את שני הקטבים הללו והצליחו למזג אותם לכדי יצירה אחת הרמונית וזוהי מעלה מדהימה העומדת לבדה כמגנט שאין לי מולו התנגדות. והם עושים זאת מעולה:

הלחנים מקוריים, המלודיות פנטסטיות ומשובבות, והמטאל עמוק ומעורר מחשבה, אם כי הוא לא השכונה הדת'-מטאלית / בלאק-מטאלית אליה התרגלתי.

בסוף האלבום אף מופיע שיר שמילותיו עוסקות בעקב האכילס של הדמוקרטיה (אולי ה'בייבי' הכביר ביותר של יוון העתיקה) והוא הפיכתה של זו לשלטון הלינץ' של ההמון. שיר זה נושא בתוכו איחוד מושלם של הפילוסופיה והחווייה בהביאו את אגדת מותו של פיתגורס שלפיה נשרף החכם הישיש בתוך מקום המפגש של החבורה הפיתגוראית שהקים כנקמה של ההמון על כך שלא קיבל נבחן מסויים אל החוג הפנימי הזה. הנה כי כן: הדמוקרטיה הפכה לסכין ההתאבדות של החברה שייסדה אותה עצמה בהביאה אל מותם את מיטב מצטייניה בשם הסגידה לסיפוק תאוות ה-Hoi Polloi.

אבל הסוכריה האמיתית שמורה לסוף האלבום ממש.

בתום השיר האחרון באלבום, ובהידום כל הצלילים, נדמה שהכל נגמר אולם ספירת הזמן ממשיכה. ואז, ממש בסוף, מובא חידוש של הלהקה לאחד מהלהיטים החזקים ביותר של אחת בילי אייליש(!), הלוא הוא "בחור רע".

מה כל כך סוכרייתי בזה אתם שואלים?

ובכן!

תשובה מלאה תדרוש (וגם תקבל) מאמר משלה, אך במשפט אחד אפשר לומר כי בעיני מייצגת בילי אייליש מגמה מעניינת המתחוללת מזה שנים בתוך הפופ עצמו, של זליגת הניהיליזם אל המרחב הבידורי של הדור הצעיר. כה עמוקה תהום הספקנות והסלידה הנערית של המילניום החדש מן העולם המודרני ומערכיו, עד שאפילו הבידור הפך להיות שופר ניהיליסטי, ממש כמו אחרוני המוזיקאים של הבלאק או ה-DSBM. במובן מסויים הפגישה ההזויה בין מטאל קיצוני-ניסיוני לבין בילי אייליש היא גם הפתעה וגם לא-הפתעה בה בעת, והעובדה שלהקת מטאל מחדשת יצירה שלה היא בעיני אישוש לתחושתי, שמצאה אותי מאושר להאזין לה.

בשורה התחתונה האלבום הזה הוא נפלא, והוא לא האלבום הנפלא היחיד שיש ללהקה הזו להציע לעולם.

מומלץ בחום רב - לכו להאזין!

Zad - Followers of Tann

"מאמיניו של התן" הינו אחד מהאלבומים המפתיעים של השנה. אחר האזנות מרובות לאלבום הזה הצלחתי ביני לבין עצמי לזהות את מה שאני אוהב לקרוא לו השילוש הבלתי קדוש, ההופך יצירה זו למעולה: אסתטיקה מינימליסטית, ווקאליות נשית חזקה והפשטות הטכנית הכבדה. בנשיכת שפתיים אני מותיר את הקורא וחצי תאוותו בידו ולא ארחיב בשלושת אלו. אבל רק בגלל שכבר עשיתי זאת בסקירה שנתתי לו (הנה כאן).

בסוגות הקיצוניות של המטאל קל מאוד ליפול למלכודות של שטאנציות, במיוחד כאשר לסוגה אותה מנגנים יש שפה פנימית משלה וסימבוליקה מובחנת (משהו כמו: אין יותר שטניסטי מפנטגרם מאויית על רקע שחור, אין יותר מלחמתי מעיזה בועלת קורבן נשי שופע על מזבח ואין יותר דום-גותי מאישה המהלכת בכסות נזירים ביער קודר ובידה גביע עם ויטמינצ'יק אדום).

על הרקע הזה - יכולתו של האלבום הזה לעסוק בתכנים פגאניים בצורה משכנעת היא הישג נהדר כשלעצמו. אולם לא על נקודות אי-הכשל הללו לבדן עומדת איכותו החזקה לטעמי.

באלבום הזה הנכיח ההרכב ווקאליות נשית ייחודית שאין לה מתחרה שאני מכיר בסצינתנו המקומית והיא משתווה יפה יפה גם בזירה העולמית. שירתה משכילה להוליך את האלבום לגבהים אליהם הוא שואף ובהצלחה ראויה לשבח. זאת ועוד: מוזיקלית - ההרכב הצליח בעיני להביא אל הבמה את מה שחשבנו שכבר אי אפשר עוד לייצר מבלי להיות חקיין: דום מטאל עם שוליים של בלאק. ריפים כבדים ובלתי מנחמים המבטאים את קדרותו של היער... קרירותו של התן, מלודיות מולחנות היטב, פשטות אך בשום מובן לא פשטנות, ובעיקר רגש עז הצף ועולה מכל פינה ביצירה הזו.

אין ספק עימי שהאלבום הזה פתוח מחדש את השער אל עולם מוזיקלי שלם שטרם מיצה את עצמו.

אם חשקה נפשכם באלבום שלא מחפש לעשות גוד טיים לקהל שלו, שלא מבקש לקלוע למשבצת שטאנצית שכל פינותיה מוכרות לנו כבר, המנוגן ברמה גבוהה ביותר ושאפשר לעצום איתו עיניים וממש לחוש בהינתקותה של הנפש - זה האלבום שלכם.

IER - うずまき

זהו אחד מהאלבומים הכי פחות צפויים שנתקלתי בהם זה זמן רב. וכמעט הייתי אומר שלא פלא. אם למסעו של אדם בחייו יש משמעות והשלכה על יצירתו (בוודאי שיש) אזי ללא כל ספק התיאור הבא יבהיר את טיבה של המוזיקה טוב יותר אולי מכל תיאור טכני אחר: ההרכב נקרא IER ומקורו בבואנוס איירס שבארגנטינה הרחוקה. אלא שההרכב הוא פרוייקט יחיד ככל הנראה, של בחור ממוצא יפני ששמו ולנטין אלסינה. האלבום נקרא (בהגייה הלטינית שלו) Uzumaki. מעניין לראות שאחת מההשפעות שאותן מונה האמן על יצירתו היא זו של Junji Ito, מנגקה (אמן מנגה) העוסק בעיקר במנגה של אימה.

היצירה כולה היא משוללת כל משמעת לסדר בסיסי של אלבום צפוי: ראשית, מבחינה מוזיקלית מגוון הסגנונות הוא רב במיוחד עד כי מיותר יהיה למנותם. למרות שכותרת המוזיקה של היוצר היא DSBM, קשה לומר שהוא נותר במחוזות הקאלסיים של ה-DSBM האירופאי. יש כאן מנעד רחב המתחיל ברוק פסיכדלי / אינדי / פרוגרסיב מטאל ומגיע עד בלאק מטאל / DSBM / נויז. האלבום כולו משובץ בפניני סימפולים הלקוחים מאימה יפנית שלמשמע אוזן בד"כ מייצרות מן הקפאת דם של כמה רגעים. היו רגעים בהאזנה שנדמה היה לי כי אני שומע את הצלילים מבחוץ ולא מתוך המוזיקה (במיוחד בהאזנה עם אוזניות) למרבה הטבעיות בה שזורות שריטות אורבניות אלו אל תוך היצירה.

שנית, מדובר במשהו שיכול להיקרא EP בקלות משום שהוא מכיל 3 שירים בלבד; אם לא שהשיר ה-1 היה בן מעט מעל 42 דקות, שהוא אורך מלא כמעט לכל אלבום שמכבד את עצמו. שני השירים האחרים אורכם 5, 3 דק בערך אולם אינם נופלים בעוצמתם מן הראשון כלל ועיקר.

באלבום הזה נתקלתי אגב אלבום אחר של היוצר שלכד את עיני, שיצא ב-2018 ובו דמות הנראית כמו הילדה מן הסרט הצלצול כאשר הכיתוב היפני מייד עורר את סקרנותי, שלא נותרה ריקנית: היפנים תמיד ידעו לחולל אימה מקפיאת דם, וכך אירע גם באלבום ההוא.

קיצורו של עניין: צאו והאזינו לדבר הזה. האלבום הזה לא יותיר אתכם נינוחים, בהבטחה.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר

Rraaumm - The Eternal Dance at the Nucleus of Time

מזה שנים מספר, הלייבל הגרמני Van מיצב עצמו כאחד הלייבלים המיוחדים והמסקרנים שפועלים בשוליים; היכולת של קברניטיו לשמור על גיוון ז'אנרי (עם התמחות בבלאק מטאל) ולדלות הרכבים מסתוריים ומקוריים היא נכס בסצנה רוויה. ההרכב המסתורי התורן (תוצרת גרמניה) מנגן מערבולות בלאק, טריפיות וערפיליות. סערה מתחוללת ועננים שחורים מתחשרים, ממטירים פרץ של בלאק גולמי, המופרע לעתים בשתיקות אמביינט. תחת צלה של הפקה מגובבת ועמוסת אווירה, המאזין נשאב מטה, מסוחרר, ואיזה דבר נהדר הוא זה. לצלול פנימה ולגלוש אל עומק התהום בחושים מתערפלים, להיעזב לחסדי המוזיקה. אשרי הבלאק המנחה אותנו מטה.

Laster – Het Wassen Oog

כפי שכבר כתבתי מעל דפים וירטואליים אלו, סצנת הבלאק ההולנדית היא מהמרתקות והפוריות בעולם; Laster היא תוצר מוצלח נוסף. באלבומה השלישי, הלהקה מציגה פן נוסף של תמהיל הבלאק האוונגרדי שפיתחה באלבום הקודם (המצוין אף הוא). נגיעות האוונגרד מתגלות מתחת למעטה הבלאק האווירתי המוגש בהפקה מוקפדת, המאפשרת לקשובים מבינינו להבחין בהן; השירים מבוצעים בישירות, מגובים בחטיבת קצב דומיננטית ובשירה אקספרסיבית, מאצילים מלודיות פתלתלות ובניית שיר שמהדהדת פרוג הפוך על ראשו. אין רגע דל ברחובות הסואנים בראשיהם של ההולנדים הסקרנים. 

הלהקה מגדירה את יצירתה כ"מוזיקת ריקודים קודרת" ותיאור זה אינו בהכרח הלצה יומרנית, כי אם מרמז על החבוי תחת הבלאק האווירתי: מקצבים המניעים את הנפש והגוף בהתאמה והנה המאזין הופך לדרוויש. התיפוף והבס יוצקים את היסודות והגיטרות משנעות את התנועה השחורה הזו אל תוך השרירים והעצמות. בשנה רוויית אלבומים מרובי עניין, הריקוד הייחודי הזה ממקם את Laster בצמרת העשייה המוזיקלית שקנתה לה מקום בהלחם של גופנפש.

Allerseelen – Chairete Daimones

כל אלבום של Allerseelen הוא שיעור באלכימיה. מפגש אלמנטים שיוצר מחול כשפים: מקצבים משכרים העשויים בס ומכונת קצב, עיטורים שראשיתם באינדסטריאל וסופם באמביינט (ולהיפך) ושירה מלאת דרמה ועזוז, הממחישה שהעולם הוא כמו במה עבור Allerseelen. כל אלו הינם תווי ההיכר המובהקים של ההרכב ועם זאת, הם משמשים רק כמצע להתנסויות נוספות בסאונד ובפיסול שירים: עיבודי הבי מטאל וקאנטרי לצד מוזיקה עממית מרחבי תבל, מחוות לימי הקדם התעשייתיים של ההרכב, מקצבים אלקטרוניים מפתיעים ומה לא. זוהי קדירה של עונג לאוהבי מוזיקה שאוזניהם כרויות כפי שאופקיהם מתרחבים תדיר – מוזיקה שהיא לב הולם כפי שהיא אסתטיקה מפעימה.

*

נעה ארצי

Aoratos - gods without names

בלאק מטאל הוא ז'אנר הידוע בנטייתו לספוג אל תוכו את טעמי ארצות המוצא של יוצריו, לרוב עם קריצה למורשת קדומה של אלפי שנים. זהו ללא ספק אחד ההיבטים שהופכים תת-סוגה זו למעניינת וקרובה במיוחד לליבי. אך מה עושים יוצריה בני הארצות הצעירות יותר, כדוגמת ארצות הברית?

כצפוי לא נתקלתי בהרכבי מטאל אמריקאים רבים שלוכדים את רוח ארצם מבלי ליפול לקלישאות של דקאדנס עירוני או תרבות רוקנרול – אלו דברים שהפכו זה מכבר לכדי תופעה בינלאומית. ובאשר ללהקות הבלאק מטאל: למרות שחלקן מצוינות, חלקן הגדול גם נשמע כתעתיק של הגרסה האירופאית.

כששמעתי את Aoratos, ידעתי שאסור לאבד תקווה. פרויקט צד זה של איש Nightbringer משתמש בשפה הסמיכה, המהדהדת והייחודית של הרכב האב כדי לספר סיפור קצת יותר רלוונטי לארץ מוצאו.

אמריקה של אאורטוס היא הארץ שנדחקה אל שולי האימפריה המתפוררת, הרחק מכל "ציוויליזציה של ערים גדולות, עיתונים, קדחת וחוסר תכלית". זוהי הארץ כפי שתוארה בסיפורים של סטיפן קינג, ה.פ לאבקראפט או ניל גיימאן, על מרחביה האינסופיים הצופנים בחובם מציאות העולה על כל דמיון.

כי ככל שהארץ גדולה יותר, כך רב יותר המקום לפינות אפלות עבור שלל אמונותיה התפלות ותמהוניה - מי מסוכן יותר ומי פחות – אך מרתקים יותר מכל אלו הם אלוהיה שאיבדו את שמם. האם זה בגלל שלא נותר עוד איש על אדמה זו היודע לקרוא בשמם? או שמא קיבוץ גלויות זה, שאליו הם נגררו בעקבות מאמיניהם, גרם אף להם לאבד את זהותם?

את החותמת הייחודית של מיתוס קיבוץ הגלויות המתפורר אפשר לשמוע כבר מהרגע הראשון. פטיפון מזייף מעוות נעימה מתקתקה לכדי יבבה מתערבלת, דלתות חורקות, פצפוץ דמוי רעש סטטי על טייפ ישן, אורגן לא מכוון בכוונה תחילה, אבק, קורי עכביש וערימות של גרוטאות חלודות ודהויות מספקים תפאורה מושלמת לתחושת ייאוש, חוסר שורשים וחוסר תכלית הדוחקים אדם לכדי טירוף. ומסך הצלילים המטרידים האלה תמיד נמצא שם ברקע, כמו רוח רפאים הרודפת בלאק מטאל רועד ומייבב בנוירוטיות – כאדם המתהלך על סף שפיותו. ברוכים הבאים למקומות הטרופים ביותר בעולם. אומרים שהדברים שהכי מרתיעים את האדם משקפים צל גדול המודחק בנפשו. כן, הבנתם נכון. אתם יכולים לישון בשקט בידיעה מלאה שהטירוף הזה הוא גם חלק מכם...

בטרם אחתום את דבריי, הנה נקודה נוספת למחשבה: אם ארה"ב הצליחה לעשות את זה, על אחת כמה וכמה ארצנו יכולה לעשות זאת גם כן. אחרי הכל, המקום הזה קיים קצת יותר מ-70 שנה. על המרחב המצומצם אפשר לפצות בזמן, ובתווך הזמן שהמקום הזה קיים, אפשר למצוא הרבה מאוד טעמים לבלאק מטאל מקומי.

Sun Worship – Emanations of Desolation

לפעמים די בדבר הבנוי לתלפיות כדי לספק אותי, גם אם אין מאחוריו קונספט מפתיע או פורץ דרך. האלבום האחרון של Sun Worship הוא בדיוק כזה. כמו ספר טוב שחוזרים לקרוא בו שוב ושוב, הוא כתוב היטב, ברצף משכנע, שעוקף את הביצה הדביקה והמתקתקה של הסנטימנט כדי ללטף את האינטלקט ומה שמעליו.

חווית ההאזנה הזכירה לי במידה מסוימת את זו הנוצרת סביב האומנות קלאסית, על התמקדותה בשלמות הצורה ובאיפוק הרגשי. נשמת האומן על כל משקעי תת-הכרתו אינם משתקפים ומעיבים על היצירה, והיצירה עצמה אינה מצריכה את הסובייקט המפרש, אשר לחילופין יטמאה במשקעי תת-הכרתו, שכן יופייה נשאב מאידאות החיות במוחלט.

רגעים מסוימים באלבום גרמו לי להיזכר ב-bolzer, בעיקר בזכות האופן בו השירה מוטחת אל עבר המאזין ובקטעי הקלין המבליחים לפרקים. עם זאת, בצער רב אאלץ להסתייג ולומר שהשירה היא אולי החוליה החלשה באלבום. פשוט אין בה את העוצמה והעומק ההופכים את bolzer למה שהיא.

אך אם מתעלמים לרגע מחסרון קל זה, הייתי אומרת שגוון הבלאק-דת' הבולצריאני שהתווסף לאלבום הזה עושה לו רק טוב. כבר טענתי שהאובססיה של הדת' מטאל לטכניקה ולצורה לא רחוקה בהרבה מזו של הקוביזם. כעת ארחיק ואומר שמבחינה זו אפשר להקבילה אף לקלאסיציזם. ייתכן שזו בדיוק אותה "אהבת צורה" הקלאסיציסטית-כמעט של הדת' מטאל שמשתלבת כל כך טוב עם הבלאק המאופק של Desolate Emanations.

לא הצלחתי למצוא את מילות השירים בשום מקום, אך מהיכרותי עם הלהקה, יכולתי לקלוט בין השורות את אותה יראה מעורבת בבעתה מפני היקום וכל הצפון בו. ושוב עלתה בדעתי עמדתו של ה.פ. לאבקראפט, אשר נדמה כי השליך את רשמיו מהמרחבים האינסופיים של ארצו על הפינות הנידחות ביותר של העולם והיקום כולו... או שמא אלו מרחבי האפשרויות האינסופיים שקיום זה מציע, שטעם החירות העולה מהם קרוב יותר למרירותו של העול ממתיקותו של הניצחון.

אי אפשר לדון באלבום זה מבלי לומר כמה מילים על השיר המסכם. Without End נבנה באיטיות כבדה וסיזיפית כמעט הראויה לרקוויאם. הוא מתפתח כמה צעדים קדימה, רק בכדי לשוב ולסגת אל הנושא המרכזי שוב ושוב. אך אט אט ובאופן בלתי מורגש, הניואנסים הדקים נשזרים אחד אחד, ובדיוק כשנדמה שזה לא הולך לשום מקום, פתאום נשלפים אל מול אוזניך שלל אלמנטים ברצף מעורר השתהות כמטפחות צבעוניות: גיטרות טרמולו, מקצבי מארש, גיטרות נקיות ואף שירה נקייה הרוכבת על נחשול מלא של בלאסטים. יש כאן סוג של הוקוס פוקוס מוזר, שמצריך תשומת לב מרבית כדי להבחין בזריזות הידיים שמאחורי הנס.

לאחר חזרה נוספת לנושא המרכזי, השיר מסתיים בחריקה שהיא אנטי קליימקס ברור. כל הצבעים שהבליחו בליבתו נכלאים לתוך מסגרת מאופקת, שמסתייגת אף מהצורך ליצור קתרזיס ברור - כאילו מתוך ידיעה שהדברים שהונחו בפני המאזין עוצמתיים דיים וכל תוספת תהווה יתירות אם לא לעג לתבונתו.

אלבום זה מזכיר לי שוב שלבלאק מטאל מקשיבים לאט או לא מקשיבים כלל. זוהי עוד תכונה נפלאה של הז'אנר, כי בהולכו נגד תרבות הסיפוקים המהירים וברי החלוף אל עבר ממד מדיטטיבי יותר, הוא מחזיק בפוטנציאל להוליך את רוחנו נגד הזמן.

MGLA – Age of Excuse

האלבום הזה חדר לי כמו חץ אל תוך הלב. קצרה היריעה מכדי להכיל את כל מה שיש לומר על היצירה הזו, שהעוצמה הגולמית שבה קובעת שיא חדש עבור הלהקה ואולי עבור הז'אנר כולו. מעולם לא תיארתי לעצמי שערימת צלילים צורמים יכולה להביע תסכול וכאב קיומי כה עמוק ובאופן כל כך מדויק.

לו הייתי צריכה להדביק יצירת ספרות לאלבום זה, ללא ספק הייתה זו יצירה של קפקא. בדיוק כמו בסיפוריו, סתמיות וחוסר הטעם של הקיום ובפרט של הסבל, שהזמן כמו גלגל משחזר שוב ושוב, נוטפת מכל צליל ומילה באלבום הזה. אתה נע ונד בין התחושה שכל זה קורה במכוון, שהגיבור מתפתל בכאב להנאתה של אוטוריטה בלתי נראית, לבין התחושה שזוהי אינה אלא טיפשותו של האדם "שמוסיפה ודוחפת את העגלה החורקת" בעודו ארור בכמות מספקת של תבונה כדי שיראה את הצער שהוא גורם לעצמו במו ידיו.

כך או אחרת, אתה לא יודע לאן זה הולך ולרוב חושש לחשוב על כך. הגעת לשלב שכבר עייפת מלהעמיד פנים שאתה הולך ויודע את הדרך, או יודע בכלל לאן תרצה להגיע, או אם אתה בכלל יכול... והספק כעכברוש מורעב, מכרסם לך ברגליים ההולכות ונמקות עם כל יום שעובר, ולא עושה עמך חסד.

בבואך לומר שכך נראית ההוויה האנושית לאחר מות האלים, אתה עוצר ותוהה אם אי פעם היו אלים בכלל. ביהירותך נהגת ללעוג לניהיליסטים האבודים, במחשבה שאתה צריך להיות דפוק בשכל כדי להיקלע לביש המזל ההווייתי שבו הם מדשדשים. ביהירותך נהגת ללעוג לדתיים האדוקים, במחשבה שאתה צריך להיות אימפוטנט רוחני כדי להסתפק באמונה. עכשיו אתה קולט שהשלית את עצמך ואתה כבר לא בטוח מה נכון. ייתכן שאין שום דבר שראוי להשליך עליו את יהבך... והמילים מספקות קתרזיס מוזר למצב הנפשי הזה, כאילו שמישהו שלף לך מחשבות מהמוח וניסח אותן באופן רהוט למדי.

“Erzatz,revolt,
Erzatz, rebellion”

הלאה אל מהפכת הדמיקולו, לאחרית הימים בה כבשים יצמיחו שיני זאב... או שמא ימים אלו כבר כאן, והיו כאן מאז ומתמיד?