האש השחורה על גבי הלבנה

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Har – Visitation

מאת: יוסף בן עוז

19-7-2018

"פולחן הבשר והדם
כמיהה להערצת הידע
הגוף הוא היכל
האש זה הכוח"

(מתוך: A Shadow Henosis)

ה-EP השני - Visitation של להקת Har הוא לעניות דעתי דוגמה קלאסית לצמיחה מעוררת השראה של אלטרנטיבה מטאלית באנדרגראונד בישראל.

אבל צריך להתחיל מההתחלה.

*

אני מודה שהַעֶמדה המוזיקלית המכונה בימינו 'בלאק מטאל אינטואיטיבי'[1], אינה אהודה עלי. משום מה, תמיד עולה בי התחושה המזכירה פתיחת דלת של חדר סרוח שהיה סגור למשך שעות ארוכות. מכה של ריח רע כמעט מן ההתחלה. בועת הסירחון כבר הפכה להרגל והנוכחים לא מרגישים בצחנה. זה ז'אנר שכזה שכמעט תמיד מלווה באיזו שהיא התפתלות מנוסחת היטב של כמה זה נכון 'לחוות את המוזיקה מן הבטן' (או משהו דומה), בעוד שבאוזניי זה נשמע כמו תחליף לעבודה רצינית ולהשקעה המתבקשת בלחן וקומפוזיציה. זה מסוג הטיעונים להקלת העונש שאינם כי אם הסוואה פשוטה לעצלנות. חוסר רצון לתת עבודה וממש להיכנס לעובי הקורה, ללמוד וגם לנגן מוזיקה ראויה לשמה.

מוזיקה איננה סביח עם הכל, ושלופים של רגע אינם יכולים להיות תחליף ראוי לקומפוזיציה מושקעת וקריעת תחתינגים, ובמוזיקה הקיצונית זה עוד יותר חשוב משום שאחרת אין הבדל בין רעש קקופוני סר טעם ותפל לבין בלאק מטאל של ממש. לא שהאינטואיציה צריכה להישאר מחוץ לגדר, יש לה מקום, אבל מקום נכון: כתבלין, לא כמנה עיקרית. אני יכול להבין את הצורך הנפשי העז לחזור אל המחוזות של פעם בהם שלטה הסרעפת והמוזיקה הייתה יותר ייצרית (הימים הראשונים והטובים של המטאל אולי?), אבל מבחינתי סרעפת הייתה ונשארה טובה רק לתפקיד אחד: שאור המתסיס את העיסה ובשום אופן לא הליבה של היצירה.

אלא שלמרות כל האמור כאן – יש להקות שאצלן זה שונה. כשהלהקה יודעת לנגן אזי מהלכים מפוקפקים כמו מה שתואר לעיל, הופכים אצלה לברכה ולא לקללה.

Har, למשל.

למי שטרם נכווה, Har הם הרכב ישראלי המייצר בלאק מטאל משנת 2014. לפאתי הלהקה הגעתי באחת מהופעות הלבונטין 7, הופעות שהפכו עבורי לקלחת החשיפות שלי לכל החומרים החדשים הנרקחים באנדרגראונד הישראלי. לאחר ההופעה בה שולהבתי כמו לפני מלחמה, חיטטתי במרשתת והתברר לי שיש פה EP שלם מאחורי התופעה המסתערת הזו, העונה לשם 'בעל האוב'. אלבום גולמי עד כאב ומחוספס למדי, בטמפו בינוני-גבוה שמצא חן בעיני בעיקר משום שהיה פחות טיפוסי ביחס למרבית הבלאק המסתובב בעולם בימינו הדלוחים. רוב החומרים הקיימים היום ושאינם מחפשים ליצור ז'אנר חדש משלהם, הולכים על הקו המתחפש לבלאק של נורבגיה של פעם. התוצר הוא, לרוב, שטאנצי: בלאק מטאל שטוח למדי, המנסה להעניק יותר אווירה פתוחה מאשר מטחנת מטאל בלתי מתפשרת, כי זה כנראה קל יותר לרכב על אדי התחושה מאשר ממש להשקיע בכתיבת ריפים עם משמעות. לא כוס התה שלי ולכל הפחות לא משהו שאוכל להתמיד איתו אל תוך החיים פנימה.

אבל אצל Har קשה לפספס את הגישה: הנטייה הלא מתנחמדת שלהם נשאה חן בעיני כמעט מיד. הם עשו אז בלאק מטאל דחוס בצורה בלתי רגילה, מסוחרר וחסר מנוח לחלוטין עם הפקה כבויה במיוחד שכמעט ולא מדגישה מאומה באלבום הקצרצר ההוא, הנשמע באיבחה אחת כמו מלחמה של ממש. כדי להבין מה קורה שם (אם לא ויתרת בשמיעה השניה כבר), עליך לעבוד בעצמך. אני מעריך עבודה. היא גורמת לי לחוש שהרווחתי את התגלית שלי ביושר.

אלא שבכל זאת: בעל האוב הציג עמדה מוזיקלית מונוכרומטית מידי לטעמי. זה לא היה בשום מובן אלבום שתופס לך את הלב, על אף יתרונותיו. היצירה שילבה מוטיבים ברורים של דת' מטאל אולם לטעמי אלו היו בעוכריה בסופו של יום, מותירים אחרי ככלות הכל אלבום שלא מיטיב להשיג לא את העוצמה מפרקת הגולגלות שהיא הקסם הפנימי והעמוק של הדת' מטאל ולא את האפיקה הבלתי ניתנת ללכידה שמציע הבלאק מטאל מהאסכולה הנכונה.

ב-Visitation העניין השתנה ודיי לטובה אם יורשה לי להעיז. אמנם, הדלות הכללית של הסאונד נותרה על כנה, אבל השירים...

ראשית כל, מוזיקה: המבנה המוזיקלי של כל שלושת השירים החדשים קיבל תפנית מעניינת בעקבות ההחלטה של הלהקה לצאת מהקיפאון המלחמתי. הם החליטו להרשות לעצמם לשחק עם הטמפו הרבה יותר מבעבר, לשלב מלודיות וקטעי מעבר ובמיוחד לשים ליבם אל משמעותה המהותית של האווירה החשוכה, הרבה יותר מביצירה הקודמת. היצירה הפכה יותר מלודרמטית וממש לא במובן הפוחז של המילה.

כל המהלכים הללו הפכו את Visitation לאלבום מעניין בסדר גודל אחר לגמרי מקודמו. זוכרים את הערותיי למעלה לגבי השקר הלבן של הבלאק-מטאל האינטואיטיבי? ובכן – אצל Har, אימפרוביזציה היא ברכה. ככה זה כשהרכב שיודע לנגן לוקח על עצמו כלים לא פשוטים והולך לטייל בקצה של התהום ולשחק מעט עם קצוות מוזיקליים; התוצאות לא מאחרות לבוא: Visitation הוא יצירה מעניינת יותר, מסקרנת יותר ונדמה שאינה אומרת הכל גם לא לאחר שמיעות רבות. אינך צופה מה יקרה הלאה ומה המהלך המוזיקלי הבא, והיא לא מונוכרומטית בשום מובן.

מבחינת התוכן זהו פרויקט מיוחד במינו לא מעט בזכות הבחירה שלהם להציג עבריות מהצד האפל, דבר שאינו נפוץ בכלל במחוזותינו. במובן זה, נראה ש-Har שייכים לזרם חדש העולה מן המבואות העשנים של המועדונים הקטנים, זרם שבו יוצרי בלאק מטאל ישראלי הולכים ועוסקים בחומרים השייכים לעולם הנסתר (Occult) הרבה יותר ממה שעסקו בו הדורות הקודמים של הבלאק בארץ הן מבחינת ההיקפים והן מבחינת העומקים. אם מוסיפים לזאת את הבחירה התוכנית של הלהקה ללכת על טקסטים עבריים, יש כאן בעיני להקה ייחודית שסוף כל סוף עושה בלאק מטאל מהצד העברי הקדמון והקודר יותר. מה זה אם לא ראש מעל למים העכורים של הבינוניות, ומבט אל האופק? אמנם לנו בארץ אין "ארגוני גג"[2] בומבסטיים כמו ה-Black Circle, ה-LLN או ה-ONSP, אבל האוקולטיסטים הישראליים הם ללא ספק חבורה של ממש, שמחזיקה בחיים כמה פרוייקטים מעניינים למדי של בלאק מטאל ובמיוחד בולטים כאן Har ו-Mortuus Umbra בהקשר הזה שהחיבה לאסתטיקה אפלה מהסוג שפחות מוכר למיינסטרים – אפילו במסגרת הסצינה המקומית – היא נחלתם המשותפת והסגורה. בשיחה שקדמה לסקירה הזו הודה בפני אופק (הסולן) כי לא פשוט למצוא נגנים וכי הרבה מהחברים בחבורה משתתפים יחדיו בפרויקטים השונים. חלק לא קטן מאיתנו מגיע מעולם הפאנק כך שאנחנו מכירים איך עושים דברים בעצמנו, והרוב פה זה DIY – הוא מספר.

אם ניקח את ההתבוננות המשתקפת דרך הפרויקט הזה (Har) אזי נראה שהעובדה שכל הליריקה היא בעברית, היא בפירוש תעוזה. אמנם, הזירה האירופאית המשתעממת והולכת עושה כבר מזמן שימוש בעברית בעבודות בלאק מטאל שלה, עד שיש פה כמעט קו אופנתי של ממש משל היה השטן בכבודו נביא מנביאי ישראל, אבל בכל הנוגע להרכב ישראלי יש ציפיה שהתכנים יהיו בהקשרם המלא ולא רק אורנמנטים של אפלה בלתי מוכרת ותו לא כמו מרבית האקטים של אירופה בנושאים האלו. במקרה של Har יש פחות עיסוק בעבריות כשלעצמה (למרות ששולבו פה ושם ליקוטים מן הקבלה יש לציין), אבל עדיין ניכר מן המילים כי היוצרים עסוקים בנסתר, חלקם אף בפרקטיקה של הדברים.

נדמה כי ברוב המקרים, הנטייה האירופאית לאסתטיקה עברית נובעת דווקא מן הנצרות, הצ'ילבה התרבותית האלמותית של הבלאק מטאל מאז ומקדם. יוצרי הבלאק נוקטים בכיוון העברי הזה אם משום שהם סוברים שהם משיגים בזאת מעין 'חילול הקודש' בהעמדתם של תכנים מתוך 'הקודש' בפוזיציה אפלולית כמין התרסה כלפי תרבות 'יהודו-נוצרית', ואם (וזה נדיר יותר) משום שהם רואים בעבריות אנטי תיזה לעיוות הנוצרי ומשתמשים בה כהתרסת נגד, להכעיס. כך או אחרת – ככל שזה נוגע ליוצרים ישראליים שהעברית היא תרבותם העצמית, המשחק הוא אחר לחלוטין. מבחינת תכנים עבריים, אצל האירופאים הזרות שולטת בכל והבורות ניכרת. כמעט שאין מפלט לכל מי שטיפה מבין בנושאים אלו מלהבחין בעיסה לא ברורה של שימוש סימבולי עבש בלבד ברמה של וועדת קישוט בבית ספר עממי; האירופאים נוטים להתלהב מהר מידי מהעניין הסמלי ואינם טורחים תמיד לרדת ולו במעט אל מעבה ההר, אל עומקי המשמעות והעוצמה החבויה בהם ומעבר להם. אמנם אי אפשר להכליל ויש יוצרים המבינים את דרכם בנסתר בצורה מעוררת השתאות. Therion השבדים הם דוגמה טובה (במיוחד באלבומים הראשונים שלהם הם היו מהסוג המשובח של היוצרים במובן הזה), אך הרוב אינו כזה, בטח לא בזמן האחרון.

להקת Har מנסחת אפלה עברית מן העפר והאוויר כמעט. חלק מחבריה אף מצויים לא מעט בנבכי תורות הנסתר השונות, מהעברי ועד לאריוסופיה. מבט חטוף אל הליריקה חושף את המשיכה העוצמתית אל החיבור שבין המוות לחיים, אל אזורי הגבול שבין השחור והמואר. יתירה מזאת: לפעמים נדמה כי כמעט במן הפוך על הפוך הלהקה מציגה עמדה כמעט דתית בטקסטים – כאשר הכמיהה היא אל השחור והמוות כמעט כמו היו השער לעולם אחר, נכון יותר.

"אני רוצה הכל את הנסתר והגלוי
את המזון ואת הנשמה את האש השחורה והלבנה
[...]
לדעת לשבור לרסיסים לנפץ ולהרוס
מרסיסים לבנות ולתקן עולמות
את כל השפות וכל המפתחות
את הממדים ואת החושים"

(מתוך: Conjure the Black Flame)

*

אניגמתית ורזה, הליריקה יותר מסתירה מאשר מגלה. כמו קוד או לחש כמוס, שרק בעל המפתחות יוכל לבוא בנבכיו:

"על הברכיים נועץ שיניים לומד את התורה
בדרכי האחרונה זאת המצווה

מיסתורין מסדר האש שתי ישויות
אין טוב אין רע יש רק עוצמה"

(מתוך: From the Blood of a Whirling Dagger)

*

אפילו האמנות הויזואלית של האלבום מעידה על אופיה הלא צפוי של היצירה. גווני האפור השולטים בכל ומעניקים נופך קודר לפיסת אמנות שנראית אמביוולנטית: ספק אנטומיה של האדם בגולמיותה ספק מחזה של נוף עגמומי. ואולי יש פה משניהם. אדם החצוב בהר.

הגם שיש להצטער על כך שהלהקה לא מצליחה עדיין לאזור כוח לכדי אלבום באורך מלא, אחד כזה שיוכל להציע מנעד רחב יותר של התפתלויות חשוכות, אין זה משנה את העובדה ש-Visitation מציג קו מעניין ודינמי יותר של להקה שנדמה שהגולמיות שלה היא כמו רחם שעוד ייוולדו ממנו יצירות העולות מעלה מעלה.

[1] בתחילת הדרך אי שם בשנות השבעים, תואר המטאל כמוזיקה אינטואיטיבית, כסוג של קונטראסט כביכול, כהתרסת נגד למוזיקה השמרנית והמוקפדת שאיפיינה את הדורות הקודמים. הייתה באמירה ההיא מעין רעננות נהדרת לפריצתה של אסתטיקה חדשה שהמטאל הוביל. היום המושג הזה סרח והוא נושא עימו חשד בל ינותק למוזיקה שעושים אותה בלי לעבוד קשה ומטייחים זאת בשם בומבסטי המבקש להתהדר בנוצות שאינן שלו.

[2] ארגונים של צעירים העוסקים בבלאק מטאל שראו עצמם כניצבים מחוץ לתרבות הכללית. בהתאמה: בנורווגיה, צרפת ודרום אמריקה.