סאבטקסט של המציאות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Lehavoth - Grinder

מאת: יוסף בן עוז

6-4-2017

רגע לפני שכבר הלך, הסתובב אלי ואמר:

"אני אגיד לך... אתה שואל אותי מה זה גריינדר? גריינדר זה הסאבטקסט של המציאות. זה כל העניין בעצם."

*

פיקסל כבר באמת היה חייב ללכת. הייתה זו כבר השאלה האחרונה והוא התנצל ואמר שממהר לאנשהו חשוב והותיר את יובל ואותי לסוף הראיון ולשיחה שאחריו, אבל אני? אני הייתי לגמרי הפי. לפעמים מתרחש מן קסם כזה שלמרות תכנון מועט מידי מצידך, עדיין יוצא לך מצויין: די בתחילת הראיון עם שני הלהבות הללו התברר לי שהם פשוט טיפוסים מרתקים לשיחה מעניינת. משפטים ותשובות שנאמרו במהלך השיחה נדמו כמחזיקים יותר ממה שנאמר והסקרנות הורגשה באוויר החדר. אפילו שהכל התחיל כסוג של היקלעות מקרית שהרי, בתחילה לא תכננתי בכלל לראיין את יובל וגל אלא להסתפק באייטם קצרצר, עדיין הראיון חשף תוכן פנימי מורכב ושני מוזיקאים שחוויית היצירה שלהם עוברת דרך עולם תוכן עשיר.

אבל על זה אני אבקש להרחיב בראיון שעתיד לעלות כאן בהמשך, אם ירצה השש.

הגריינדר כגריינדינג – המוזיקה כמראה של האנטי אפרוריות

נתחיל מההתחלה: גריינדר (Grinder) הוא יצירה קצרה של להבות' (Lehavoth), הרכב ישראלי שהקריירה שלו הייתה תוססת בין 1995 ל-2005 (מבחינת הופעות בוודאי, הגם שריליסים היו מעטים מידי לדעתי). זהו EP המונה ארבעה שירים בלבד שעושה דת'-גריינדקור בכלים של הארדקור/אינדאסטריאל מטאל ושקצת מזכיר את הסאונד של פעם (לטובה) הגם שקצת יותר טכני ועם השפעות אלקטרוניות פה ושם. עבור הלהקה ה-EP הזה הוא משמעותי כיוון שהוא משיב אותם לחיים למעשה אחרי שתיקה ארוכה מאז 2003.

לדברי פיקסל האלבום הזה (וביתר שאת גם ההוא שיבוא אחריו, כך הוא מבטיח) הוא 'ניסיון' או שמא יש לומר אפילו 'תקווה' לחידושה של התחושה ההיא שהופיעה אצל כולנו בעצמות וזחלה בעור המתברווז כששמענו לראשונה דת' מטאל, או לפחות: זו העמדה שממנה הוא יוצר. אלא שלמרות הכוונות הטובות זה פחות עובד בכיוון הזה לטעמי: הדיסטורשן מסגיר זאת דיי מייד. קשה להתגבר על התחושה העזה שהיצירה היא שבורה ומלאת שריטות ובהתאם יוצאת גם טכנית למדי. דת' מטאל הוא סוגה שלא יכולה לטעמי להישען על טכניקה וירטואוזית. יש מתי מעט שהשיגו את אותה התחושה שפיקסל דיבר עליה באמצעות הטכניקה, וגם אלו היו להקות של ימי הייווסדו של הז'אנר. היום זה פחות עובד. בטח עבורי.

אבל יש לי הסתייגות מההסתייגות שלי.

כי למרות שאצלי במילון טכניקה משתלטת דווקא מורידה ניקוד, להבות הם לא דאווינרים בכלל. אמנם לא השתלהבתי כי פחות מצאתי את האולדסקול שהובטח (במיוחד בגלל הכיוון ההארד-קורי שדיברתי עליו) אבל לאחר כמה שמיעות טובות אני סבור שמבחינה מוזיקלית הוא בהחלט נשען על feel עמוק יותר מאשר על טכניקה פומפוזית כך שבסופו של דבר היא תופסת את מקומה הנכון במארג הכולל ומצליחה להפוך ליתרון במיקומים מסויימים. לא שומעים כאן דת' מהסגנון הישן והעבה כמו שעשו Hypocricy או Goreguts (הישנים בלבד כמובן) אבל כן שומעים כאן משהו שמזכיר את האינדאסטריאל מטאל של שנות התעשים המהוללות; במיוחד עלה אצלי קצת Machinehead והרבה Fear Factory שלמרות שאינם בדיוק על אותה המשבצת מבחינה מוזיקלית, הטכניקה והשילוב של הצלילים המכאניים הללו הזכיר לי אותם ואת הריגוש שעבר בי כששמעתי אותם לראשונה.

תחושת העומק הזו, הנשענת על היכולת לייצר מוזיקה מאלמנטים תעשייתיים עולה כשהחומרים הם עשויים היטב. כלומר כשהם נטועים בתוך עולם רגשי ותוכני שאיננו טיוח, שהוא אותנטי. כי כשהאינדאסטריאל מטוייח ונעשה לשם השגת איזה שהוא קצה, כמו יש תחרות למי יש יותר גדול (=מי יותר קיצוני במטאל), זה פחות מעניין. אבל כשהמוזיקה נעשית באלמנטים מתועשים ומחזיקה בתוכה עניין מהותי שקשור לאלמנטים הללו, שעולה מתוכם כמו סתירה הרמונית, זה יוצר לטעמי את התחושה המסקרנת שלז'אנר הזה יש להציע.

ואצל להבות ה-feel שאני מדבר עליו הוא בהחלט לא ריקני. התוכן והיסודות הכנים שעליהם האלבום יצוק עולים בהחלט בקנה אחד עם המוזיקה המנוגנת כאן.

התוכן

מבחינת התוכן, חשוב לומר, יש לאלבום עולמות שלמים של דימויים (כלשונו של יובל ושמעט קווים מתוכם התבררו לי בראיון) שמתוכם הוא נוצר ועל ברכיהם נולד. לעניות דעתי: תוכן, בניגוד לטכניקה, ביכולתו לצעוד איתך דרך ארוכה. אני חושב שעד היום הרבה יצירות נחקקו על לוח ליבי בגלל התוכן שלהם או ההגשה האישית או הנוקבת שעמדה בבסיסן ואני גם חושב שבמטאל זהו מרחב תמרון נפלא היות ושיקולי הפופולריות מקבלים מעמד נמוך וניתן להיות מעניין ובלתי שטחי מבלי לשלם על כך מחיר ברייטינג שכן הרייטינג ממילא מעניין למטאליסטים את הישבן בערך. זו בהגדרה זווית קיצונית של שוליים ולכן אין משמעות למה יאמרו האנשים.

אני מודה שהשירים קצרים מידי בעיני והליריקה מעט אניגמתית, אבל בהחלט ניכר שאינה רופסת כי אם עשירה באותה הרוח הלא מתגייסת שהמשפט האחרון של פיקסל שהבאתי בראשית דברי לכד בדיוק כה רב האופייני לבחור המסקרן הזה.

מאחורי היצירה הזו יושבים עמודי תווך של תוכן שהשפיעו על הלב של היוצרים: אחד הבולטים הוא ללא ספק ספרו האלמותי של ג'ורג' אורוול – 1984, המשרטט עולם קודר של אנושות הנסוגה לתוך קיבעון מגה-אימפריאלי של טכנוקרטיה שלטונית אפלה ורומסת. אצל אורוול המרד הוא אהבתם של וינסטון וג'וליה. קצת כמו בחיים שעליהם מדבר האלבום, מהווה הספר הזה מעין נקודת אוכף נפשית: דוגמה קרה ואכזרית לתחושות המלוות את הבטן בכל הקשור לפער הזה שבין מה שהאדם היה רוצה להיות בעולמו לבין מה שהוא בפועל. יובל מציין השפעות נוספות כגון: ד"ר סטריינג'לאב, עולם חדש מופלא, מטריקס, מועדון קרב ואפילו פינק פלויד ו-Behemoth. כל המונומנטים הללו הם דוגמאות קרות לעמדה פסימית במיוחד כלפי מה שבמסננת הזו נראה כמו ערכים קפואים וסרי טעם וריח שהחברה האנושית מטפחת אף כי הפער בינם לבין המציאות צורם.

אני חושב שלא בכדי חתמו להבות את שירם האחרון 'Beast' עם דברי הנביא ישיעיה בביקורתו החברתית הנוקבת על הממלכה הישראלית של ימיו ששלטונה הפנימי הפך רקוב לחלוטין: להבות מציירים במכחול מוזיקלי עולם קר ומנוכר שבו השחיתות האנושית הופכת בון טון אנושי. מביאים אותו למרכז הבמה. מבחינתם ישעיה הוא פשוט מכשיר לתיווך המסר הזה של הגריינדר גם פנימה אל הישראליות והישראלים.

אהבתי את הנקודה הזו ולא רק כי יש לי חיבה לנביאים (אההמ!).

אהבתי בגלל עוד משהו: אני באמת חושב שלא מספיק יוצרים מוכנים לצאת מהקונכיה שלהם ואשכרה להתייחס במוזיקה שהם עושים לסביבה המיידית של היצירה שלהם, אבל להבות עושים זאת וזו בעיני תכונה חיובית. בכלל, הנטיה המקומית במטאל היא לטעמי הרבה יותר אירוצנטרית ממה שאני מוכן לבלוע: זה לא שמטאל אירופאי הוא רע, ממש ההפך מזה האמת, אלא שמטאל אירופאי הוא טוב בין היתר דווקא בגלל שאירופאים עושים אותו. כלומר הנכונות לתת במה לתרבות העצמית שלך היא חלק בל ייפרד מהאותנטיות של היצירה שלך בעיני. כשאני שומע מטאל נורבגי כמו שעושים Enslaved או Kampfar אני נהנה בין היתר משום שאני זוכה להטות אוזן לצליליה האותנטיים של התרבות הזו כמו שעושים אותם בניה המקוריים, ולא איזה חיקוי מדוייק אבל רחוק מן המקור. ולכן כשישראלים עושים הצגה מרהיבה ותפלה עם קורפס פיינט ושירי goat-lord-full-moon-cold-white-snow ושאר טובין, אני פחות אצליח להתרשם מכיוון שכשאני אוהב את החומרים האלו אני אוהב אותם כשהם מגיעים מיוצרים שאלו הם הדברים המהותיים להם, ולא קניין חיצוני לצרכי תצוגת תכלית. לצערי, מעט מידי יוצרים מודעים למנגנון הזה ונוטים ליפול לתוך הביצה החקיינית במקום לשבור את השטאנץ ולהעיז להתייחס לעצמם כאל דבר בעל ערך ביצירה ופחות כאל אינסטרומנטים.

קשה לומר שגריינדר הוא מייצג אותנטי של מטאל ישראלי (במובן הזה שהזכרתי פה) לפחות לא ב-EP הזה שעוסק במישרין דווקא בעניין שהוא אוניברסלי יותר, אבל עצם הנכונות לתת במה לביקורת פנימית היא ראויה להערכה.

כ-EP המגיע מבין אצבעותיו של הרכב ששתק כמעט 14 שנים ולמעשה הרבה יותר (פריצונת ב-2001-2003 לאחר שתיקה מאז הדמו המיתולוגי שלהם "ברית העורבים" אי שם בשנת 1996) זו בהחלט נקודת פתיחה לא רעה. אמנם הסגנון הוא בסופו של דבר לא ממש כוסית הערק שלי אבל עודני נהנה להאזין לו וחוזר אליו מפעם לפעם. אני כבר מחכה לתת שמיעה לפרק הבא שהובטח ולו רק כדי לבחון האם המגמות שהובטחו להתממש אכן תצלחנה לקרום עור וגידים.

כי ביננו? פרט לאנדרגראונד – דת' מטאל ועוד ישראלי – הפך בזמן האחרון לסגנון הולך ונעלם, והלב... נחמץ.