צער. צער העולם.

ראשית, וידוי: אני מתקשה לכתוב על האלבום הזה. הוא ברשותי 16 שנים. הוא צרב בי, חרך אותי והותיר בי משקעים. חרף הקושי לרדת לעומקו, אנסה לעשות זאת כמיטב יכולתי, משום שאני סבורה שיש לחקוק במחילות התת-קרקעיות בהן אנו תועים את מקומה של מהות קודרת זו שהתכנסה לכדי אריך נגן.

אותו אלבום הוא השלישי למניינו מתוצרת הרכב הדום האיטלקי Void of Silence, או בקיצור, VoS. מראשית ימיו, עסק ההרכב – ליתר דיוק, היוצרים הראשיים ריקרדו קונפורטי ואיוון זארה, באפלה ובתהומות אותן היא פוערת ברוח האדם, אולם לטעמי, זוהי החקירה העמוקה והעגומה ביותר ברפרטואר שלהם.

VoS יוצרים דום מטאל ייחודי, רובו ככולו פיונרל מבית אבא Skepticism בואכה Heirophant, המגובה בעיטורי דארק אמביינט, אולם המאזין הקשוב יאתר את השפעות הדום הבריטי משנות התשעים המוקדמות, לצד אלמנטים בולטים יותר, כגון הבלחות מוזיקה תעשייתית ועיצוב אווירה המאלחש בלאק מטאל.

לאחר שעזב הסולן וכותב הטקסטים בשני האלבומים הראשונים, Malfeitor Fabban – איש Aborym, פנו קונפורטי וזארה למיקור חוץ ושילבו בחזונם את סולנה של Primordial האירית ויוצר הבקי בנבכי כאב אישי וקולקטיבי, אלן אווריל נמת'נגה (Namtheanga). נמת'נגה לא תרם רק את קולו המחוספס והשביר, אלא הסמיכו אותו להפוך לחלק בלתי נפרד מהחזון, כאשר בדומה לקודמו, כתב את כל הטקסטים באלבום. השינוי בעמדת הסולן הטיל צל חדש על VoS – המנעד התרחב והפך אפי, בבחינת היכולת לנוע לאורכו ולרוחבו של הסיפור ולהביא לידי ביטוי מיטבי את פלטת הצבעים השוכנת בגרונו של נמת'נגה.

כפי שניכר ביצירותיו עם Primordial, נמת'נגה מעניק מדמותו ומגישתו, אולם פרשנותו לזעם הטבול בנהי - ולהיפך, מעניקה לאלבום חלק ניכר מכובד משקלו הרגשי. שיתוף הפעולה מצית תמהיל של קור מצמית ולהבות חורכות. האירים והאיטלקים, שני עמים הנתפשים כרוויי אש ולהט, מזריקים את אותו תמהיל לשלד האלבום, והאלבום הזה יונק בעדינות ובחספוס את הכמיהה האנושית לחום ולמגע, המעיזה להרים ראשה תחת האכזבה והפניית העורף לעולם.

באלבום הקודם והמצוין גם הוא, "Criteria ov 666" העניק ההרכב כר נרחב להשפעות המוזיקה התעשייתית ונוצרה מוטציה מעניינת בדמות דום מטאל אחוז אינדסטריאל ונגיעות בלאק מטאל. ביצירתם השלישית, נדמה כי על פניו קונפורטי וזארה פסעו לאחור כאשר הקטינו את שיעורה של את המניפה התעשייתית והתמקדו בליבת הדום (ניתן לאתרה בסימפולים הבאים והולכים, כהדים) מתוך חקר נוקב של שפלות רוח האדם מתוך בתי לוויות. כסירנה הדואה מעל הרס וחורבן, מעל העולם האפור והקודר נמשחות הגיטרות, כבדות ומקרטעות כמי שגפיו כבר לא יכולות לתנועה. מרבדי האמביינט מחדדים כי זוהי שעת האפס ופה לא יימצאו עופות חול קסומים.

האלבום הזה הוא טקס אשכבה, המושר בידי אדם רושף ודואב. הוא מפליא לצמרר הן בקולו הנקי, הן בצווחותיו ובשאגותיו, סוחט את מיתרי הקול והנפש כאחת. האלבום הזה מנוגן בידי אנשים שהלחינו את כאבם, את צער העולם.

האלבום כולל ששה קטעים, מתוכם ארבעה שירים מלאים ושני מעברים אווירתיים ומצמיתים. הריפים הדומיים הינם מהטובים בהם נתקלתי: כבדים ומטונפים, עמוסי נכאים ורגבי אדמה חרוכה. האמביינט המרחף מעליהם מסייע בהורדת הגשם החומצי המטמא את שרידי העולם. אין זו האווירה השורה בדום שלעתים מלאת הדר עגמומי, אלא זו המורידה ראשו של האדם למען ייווכח כי עיניו ורגליו נטועות עמוק בביבים. יתר על כן, ניתן לזהות בנקל השפעות ליטורגיות בעיצוב הסאונד ובעבודת הקלידים (מוטיב חוזר באלבומי ההרכב; אלבום הבכורה נפתח בשירת מקהלה), דבר המוסיף רובד אירוני לרוח האלבום. שכבות הקלידים העשירות עוצבו לפרקים כדמויות מקהלה גרגוריאנית, לצד רגעים בהם צצה שירה דתית או סימפולי מקהלה, המבליחים ונעלמים כמו זיכרונות של תקווה, ולפרקים עוצבו כזעמו של האל, אותו האל אשר מותקף תדיר כחלק אינטגרלי מהנושאים בהם עוסקת היצירה; האל שנטש, שאכזב, שהפקיר. כך מתחברת האלגיה הנצחית, הממשיכה להתנגן גם בתום האלבום.

ההפקה מעניקה מרחב בו מתלכדים מרכיבים אלו ואינם באים האחד על חשבון השני. הגיטרות לעתים מובילות ולעתים מובלות בידי ערפילי האמביינט. השירים מתמשכים, מתארכים ואין ולו ניצוץ בקצה המנהרה, אולם לטעמי הם נעדרי בדל שעמום, שכן קונפורטי וזארה מדגימים כיצד בניית שירים חכמה מתעלה מעל יסודות מוזיקליים הנדמים לעוסים: חלוקה בהובלת השירים בין הגיטרות והקלידים, הפצעת גיטרות אקוסטיות ושינויי מלודיה מזדחלים. שלווה מדומה טרם הסערה ושקט רפאים לאחריה.

האלבום נפתח בסימפול של קריין דובר איטלקית הפונה לאומה שסועה ומדממת ומזליף מעל שלוליות הדם קילוחין בדמות שמות קורבנות המלחמה (איזו מלחמה? עטיפת האלבום רומזת ותוכן החוברה מגלה את הריסות הערים אי-שם בתוך המחצית הראשונה של המאה ה-20), עוד ועוד אל תוך תחילת השיר עד שהוא נמוג במערבולת תופים כמעט צבאית ובסימפולים מכניים. כשהקלידים והגיטרות מפציעים, קמים מתוך ההריסות ואפילו לא מוחים את האבק, אני מוצאת עצמי נסחפת במערבולת, אולי משום שלבבות דואבים פועמים מהר יותר מכל צליל אחר. השיר הראשון, הנושא את שם האלבום ואורכו כעשרים דקות, הינו קינה בשלושה חלקים: The Dream ends", "Empty Prayers", "Black Propaganda"". אותה קינה אפית מזדחלת עמוק אל תוך התהומות חסרי התחתית של הייאוש הקיומי האוחז את האנושות בגרונה.

הגיונו הפנימי של הטקסט פותח בשפיפות המחשבה והרוח ומסתיים בקריאה למרי – מרי כנגד הדת המטמאת כל והמושך בחוטיה בשמיים, מרי כנגד העיוורון שהיא חורטת בעדרים האנושיים, מרי כנגד השקרים בהם מואבס האדם הקטן בלב העדר. האם, שואל הדובר, תיתכן תקומת האדם מתוך הריסות חייו? אולי בהשבת מלחמה שערה כנגד מחוללי ההרס? נדמה כי רבות התהיות מאשר התשובות, ואכן השיר תם בסימן שאלה.

הערכתי ל-Primordial כוללת גם את הפן הלירי של הלהקה, עליו אמון נמנת'נגה. המוזיקה זכתה בשיעור קומתה גם בשל הליריקה העוצמתית שנשזרה בה. יש לו החוש לכתוב את הליריקה המהדהדת את רוחו וניגונו של האלבום. ב-Primordial עבודתו הלירית נסמכת על מוטיב מרכזי בדמות הקינה האירית בעבר ובעתיד, תקוות וחרטות ואף קריאה לפעולה, באלבום זה הוא השאיל את מוטיב הקדוש המעונה; זה המשפיל מבטו וזה הזועק, והניח לאוזנינו ערמת מילים שחורות, מאובנות, אותן סדקו שיקוצי העולם. כאשר כמה מהשירים מוכי היגון והעגומים שנכתבו פוגשים בתלי המילים הרעועות והכואבות הללו, בתוככי כישלון, חרטה ומוות, נדמה שאכן הביאו הסירנות את קץ העולם. מן הראוי לציין, כי קונפורטי וזארה בחרו לסיים את האלבום בקטע השישי והאחרון בטקסט הלקוח מ"פרחי הרע" לבודלר בתרגום לאיטלקית, אותו מדקלם ברשף ופאתוס היאה לאלבום, Atraus, סולנה של הרכב הבלאק התעשייתי Tronus Abyss.

השיר השני, ""Grey Horizon (MPH MMIV), מתרחק מהנימה הכללית של קודמו וצולל אל תוך תקוותיו המרוסקות של היחיד, המביט בעיניים כלות בעתידו המתפורר לנגד עיניו, צל אחד מני רבים. 

פסגת האלבום ויצירה אלמותית, לטעמי, היא שיר שאינו אלא פצצת מצרר רגשית, מאכלת-כל – "To a sickly Child", המדדה בגו שפוף לאחר קטע המעבר נטול השם (שובה של המקהלה ותפילת האשכבה), המהווה חיץ בין האופק האפור לבין ההווה השחור. לשם מה נחוצה אותה מחיצה, שאלתי את עצמי, האם על מנת לגרד את השאריות שנותרו כדי לנתצן בשנית? בפשטות, השיר שבר את לבי. יכולה לחלוף תקופת מה מבלי שאאזין לו. הלא את האנושי מקיף האלבום, ומה אנושי כמו אדם המבקש לעקוף את שיכול לפצוע אותו. עבורי, השיר הזה משונן; המלודיה, הטקסט והשירה מלב החידלון, הגיטרות הכאובות וקלידי האמביינט התוחמים ביגון. הנה צץ הקושי, להסביר מדוע שילוב המרכיבים הבנאלי לכאורה במרחבי הדום מטאל מצייר בי צלקות. אולי תקיעת הקרן, אותה תקיעה פותחת המבשרת את בוא הרעד; כל הבא בעקבותיה ידוע מראש ובכל פעם מפתיע, כמו לא ראיתי את הקריסה ממשמשת ובאה, כמו מדובר בסוד שיש להיאבק כדי לגלותו, רק כדי להיוותר בידיים בוערות.

כיצד ניתן להמשיך לאחר השבר הזה? אולי באמצעות אפוס נוסף בן 16 דקות העונה לשם "Dark Static Moments", כשמו כן הוא. הוא מתפרץ ללא מרווח לאחר הנשימה האחרונה בשיר הקודם וממשיך לחנוק. שוב החידלון, שוב הריקנות, העומדים במרכז חשבון הנפש הנערך עמוק לתוכנו. השבר מעמיק אחיזתו, פוער ומרחיק, ומה רוצה הנפש המתרוקנת? להניח ראשה. בתוך ההריסות, מעל התהום, אין זה משנה.

בראייתי, מדובר באלבום שהינו אבן דרך בדום מטאל ככלל, ובתת הז'אנר הלווייתי בפרט, בשל רקיחת תמהיל מכל טוב מרכיבי הז'אנר שהתעלה מעל סך מרכיביו ושרטוט גבולות חדשים בעבור כל המבקשים להעז ולשלוח יד למעמקים שאינם מאפשרים חזרה כפי שהיינו קודם לכן. זוהי אבן דרך בהעמדת מראה המשקפת עולם שחור. לא רק בדום מטאל, אלבום זה נמנה על אותם מתי מעט אשר משלחים רגשות נאים, מהקירות השרוטים בלבבות בני האדם, ועומדים באתגר שימור חוויית ההאזנה הראשונית. האלבום הזה כבד כפי שרק לב יכול להיות.

קונפורטי וזארה ראו כי טוב והמשיכו במיקור החוץ; באלבומים הבאים התארחו סולניהם של Axis of Perdition ו-Arcana Coelestia. אלו שני אלבומים טובים מאוד, אולם לא היה בכוחם להושיט יד לפסגה החד-פעמית שנוצרה עם החבירה לנמת'נגה ושילחה לעולם את יצירת המופת, האנטיתזה האנושית. והעולם? העולם בשלו, מתקצר לכדי קנה אקדח.

נופר ברטשניידר-שטרצר
אוגוסט, 2020

*
מבוסס על ביקורת שנכתבה למגזין Avantgarde Metal ב-2007.