איך אומרים חשכת הלילה באיסלנדית?

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | Sólstafir - Otta | ביקורת אלבום

מאת: ירון שפונד

13-11-2015

איסלנד... ארץ של נופים קסומים והרי געש שחוסמים מדי כמה שנים נתיבי טיסה אירופאים. ארץ קרה וצבעונית וקסומה. ומסתבר גם שזו ארץ של לא מעט מוזיקה טובה.

האי צפוני שהוא ביתם של בערך כ-350,000 איש הוציא מתוכו לא מעט מוזיקה מיוחדת: ביורק וסיגור רוס למשל הם מהידועים ביותר. וגם במטאל איסלנד מתבלטת לטובה. ואפשר כבר להגיד את זה:

סולסטאפיר הם הסיגור רוס של המטאל.

הלהקה שהתחילה בתור סוג של ויקינג מטאל לקחה בהמשך ימיה כיוון של פוסט מטאל/רוק אטמוספרי ברמה שלא הרבה להקות מגיעות אליה. למען האמת? לפעמים קשה לחשוב שזה בכלל מטאל. זה הרבה דברים, ונדמה שזו אמנות רחבה במיוחד הצומחת מתוך תשתית של מטאל.

"Otta" (פחד או חשכת הלילה באיסלנדית) הוא אלבום הבנוי על קונספט מעניין סביב השיטה האיסלנדית לציון חלקי היום, המתפרסת על שמונה חלקים שונים.

האלבום מתחיל ברצועה Lágnætti (חצות) שקליפ שלה שוחרר זה מכבר עם הפתיחה אוירתית ומפחידה למדי שממש מזכירה לילה קר ואפל באיסלנד, והמתפתחת לשיר יותר קיצבי כל הדרך עד סופו. בסופה מתחברת הרצועה הזו ישר לתוך שיר, הנושא את שם האלבום באותה דרך של שילוב עדין אך עוצמתי של גיטרות המייללות לצלילי כלים יותר עדינים כגון פסנתר ובנג'ו הכל ארוג יפה עם השירה הנעה בין לחישות לצעקות רמות יותר של הסולן איילביורן .

בהאזנה שניה ושלישית ויותר עירנית לאלבום מתחילים להבחין בגווניו של הקונספט באלבום. אני למשל שמתי שהקונספט של שעות היום קשור מאוד לאופי ומבנה השירים עצמם: שירי ה"לילה" הרבה יותר אוירתיים ומורכבים, בעוד ששירי "היום" קלים יותר.

כך למשל Miðdegi (צהריים) הוא שיר פוסט רוק/ אלטרנטיבי שהיה יכול למצוא את עצמו מושמע אפילו בתחנות רדיו יותר מיינסטרימיות ומכיל מספר אלמנטים מוזיקליים שיכולים להפוך אותו לסינגל של ממש.

Non (ערביים) ממשיך את הקו היותר קיצבי באלבום אך משלב גם מן האוירתיות בחיבור עניין של עוצמה ורוגע. האלבום מסתיים בשיר Náttmál (לילה) הנגמר בשילוב מעניין ומיוחד במינו של קלידים יחד עם ריפים של רוק ומשאיר את המאזין עד הסוף המפתיע מחובר למנגינה. 

ההרכב המיוחד הזה Solstafir, שנוי במחלוקת לא קטנה. הדעות כלפיו נעות במרווח הזה שבין אהבה לקו המיוחד של הבוקרים האיסלנדים ועד לטענה ל'אובר פלצנות' או תיחכום מיותר. מה שלא תהיה העמדה כלפיהם, את זאת לא ניתן יהיה לקחת מהם: Solstafir לחלוטין לא מייצרים מטאל סטנדרטי. וכמו שציינתי כבר קודם לכן – לפעמים מופיעה התחושה שלא מדובר פה בכלל בלהקת מטאל, אלא אולי באומנים דוגמת סיגור רוס שהחליטו לשחרר עצבים או לקחו מנה של סטרואידים לפני ההקלטות. ואני מוצא את עצמי מוכרח להוסיף בנימה אישית יותר – בתור אחד שזכה לראות אותם בהופעה חיה: באופן יחסי למטאל ואפילו לרוק – Solstafir הם בהחלט משהו מחוץ לגבולות הסטנדרטי. אני מוכרח להודות שבהופעה החיה עצמה, הרגשתי באותו הדבר שחשתי בו בהאזנה לאלבום האולפן בבית, והוא שהם בלי ספק להקה של אוירה. התובנה החשובה הזו היא מהותית. מהרגע שהעניין הזה מפוצח ומובן ע"י השומע משנה המהלך הזה של ההפנמה לחלוטין את הדרך בא האלבום נשמע למאזין אליו.

בסיכומו של דבר, ש לנו כאן חתיכה של פוסט מטאל טוב ואיכותי עם אוירה כמו שרק אנשים שחיים באחד המקומות היותר מיוחדים בעולם יודעים לעשות, אבל גם אלבום שדורש מהמאזין לתת סוג של יותר מרק שמיעה על מנת להבין את האלבום והקונספט שלו עד הסוף (כמו למשל קצת ידע של איסלנדית והבנת התרבות שלהם). ברגע שמצליחים בזאת, מקבלים את אחד הדברים היותר מעניינים ומתוחכמים שיש כיום במטאל.

הדרישה הזו של האלבום מהמאזין אליו להתאמץ בשבילו. להתאמץ כדי להבין ולהתרשם ממנו באמת היא לדעתי אחד מהחוזקות שלו. זה ה'לא להאכיל את המאזינים שלך בכפית' המשחרר והמאתגר באמת.

בסולם שלי: 4.5/5