רווי בדמן של טרגדיות

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Primordial – Spirit the Earth Aflame

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

7-7-2017

אלן אווריל נמת'נגה הוא אירי חסון ורושף מבט. הוא קול חזק ובוטח, תודעה היסטורית מפותחת ויכולת מופלאה לכתוב את משעולי פנים האדם. קיאראן מק'אוליאם הוא שחקן נשמה במגרש הגיטריסטים. אינו וירטואוז, אלא בורא ריפים ונעימות כסיפור שאינו תם. הוא נוטל את המסורת ויוצק אותה מחדש. האיש מנגן את הנפש האירית החוצה.

שניים אלו מתווים את דרכה הייחודית של Primordial, להקת הדום–פולק (וקמצוץ בלאק) מטאל, בין כל השדות הנרחבים, המלאים בעשבים שוטים, בהם שוכנות רוב להקות המטאל העכשוויות. לא בנקל ניתן לאתר להקה בוגרת ורצינית, ולה רפרטואר גדוש בנהי וקינה אודות הסמן הלאומי מצלו הגיחה, לצד מבט מפוכח קדימה.

במונולוג הקבוע שלו בסוף חוברת המילים באלבום השלישי של הלהקה, "Spirit The Earth Aflame", מבאר נמת'נגה את האש הבוערת בו ובחבריו, את ההליכה הרגשית לקראת תהום אלבום חדש ואת השינויים שעברו על ההרכב בדרכו להפיח עוד להבה לעולם – אם בחידוד הסאונד והכבדתו על הלב והאוזן, ואם בהמשך בחישת התמהיל המאפיין את יצירת הלהקה: טרגדיה וחוסן.

"An Irishman's history is a litany of tragedy and I firmly believe the heart of our land is sodden with the blood of tragedies" (Alan Averill Nemtheanga)

 Primordialקמה בדבלין בשנת 1987, בידי הבסיסט פול מק'אמלי, כלהקת קאברים הבי מטאלית ששדרגה את עצמה ללהקת בלאק מטאל, הנושאת בגאווה השפעות איריות מסורתיות. ב–1995 יצא אלבום הבכורה, "Imrama", שצף ראשוני וייחודי של מלנכוליה אגרסיבית, המושתתת על לחני פולק. ברם, לא מדובר בנעימות האיריות המלוקקות כדוגמת "לורד אוף דה דאנס", אלא בנעימות המשקפות את קשת הרגשות של התודעה האירית לדורותיה, בעיקר את צדדיה העצובים. האלבום השני, "Journey's End", קיבע את דרכה של הלהקה – זניחת הקו המנחה הבלאק מטאלי ופנייה לדום מטאל מהיר מהמקובל; זאת לצד האיכות הביצועית, שירתו הנקייה והמגורגרת של נמת'נגה הכריזמטי והטקסטים היפהפיים שכתב, המשלבים את האישי והלאומי; קינת האדם הבודד, קינת העם האירי. מצבה בודדת במורד מדרון ירוק-עד.

האלבום השלישי, שיצא בשנת 2000, "לידה מחדש" כפי שהגדירו נמת'נגה, שיקף את הבחירה לטעת שתילים חדשים בשביל המוכר בו הלהקה צועדת. שבעה שירים בלבד, ארוכים ואנרגטיים, נוטלים את יד המאזין בצאתו למסע לחקר הטרגדיה האירית. מבחינה טקסטואלית, רק שיר אחד באלבום מייצג זווית אישית למהדרין, השיר השלישי והמופלא, "The Soul Must Sleep" – חיפוש עצמי בנבכי הזמן, הנפתח בדקלום של קטע פרי עטו של סארטר, על הצורך ההיולי והתמידי לצאת למסע, לזנוח ולגלות מחדש. שאר השירים מגלמים בתוכם את נקודת המבט של האומה האירית – תחושת הנקמה, היגון, התקווה.

האלבום נפתח באינטרו קצר הנושא את שם האלבום, ובו גיטרות נקיות ההולכות ומתגברות, מתערבלות בתוך עצמן, כמו לסמן את העומס הרגשי המצפה למאזין.

השיר השני, "Gods to the Godless", פותח את צמד השירים האלימים, המתבקעים מעצב וזעם. לפרשנותי, נמת'נגה הביט דרך המונוקל הבריטי עת כתב ותיאר את הברוטליות והיעדר הרחמים כלפי האירים. השיר נפתח בגיטרות אקוסטיות המסתיימות באחת בריף גיטרות מאיים, הממשיך כנעימה פולקית טהורה וביחד עם התיפוף המדויק של סיימון או'לאוייר, היא עלולה, רחמנא ליצלן, אף להרקיד. כמובן, לא במתיקות עסקינן, אלא בכבדות, וכשנמת'נגה שר על רקע העממיות המתנגנת שורות כגון "An ill wind to bring not but decay and the stench of your Slaughtered kin", הצמרמורת מגיעה מאליה. השיר הרביעי והמשלים, "The Burning Season", מתאר טבח על שלביו והתנהלותו המוזיקלית בהתאם, ובראייתי משקף את תחושות הנקמה של העם האירי, ולחילופין יכול גם להתפרש כנדבך נוסף של האכזריות הבריטית. את התקווה המבליחה ממימדי הטרגדיה מגלם שיר מס' חמש, "The Glorious Dawn", הנשען לירית על מוטיב הפניקס. הלחן בוטח ורווי זעם, כעיניים נחושות והמטרה קרובה מתמיד. זהו השיר היחיד באלבום המושר כולו בקול מגורגר, בניגוד לאחרים, בהם נמת'נגה הפליא לשיר בקולו הנקי והמצמרר.

אתנחתא מהטבילה בדם ההיסטוריה של האי הירוק היא הקטע השישי, "The Cruel Sea", שהוא אינסטרומנטלי ומהווה אינטרפרטציה מטאלית לנעימה אירית מסורתית ידועה.

המהמורה הרגשית האחרונה שטומן האלבום הוא "Children of the Harvest", קינה מצמררת המבוססת על מעשייה מהפולקלור האירי, המספרת על ילדי ליר, שנענשו והפכו לברבורים, נדונים לנדוד 300 שנים לפני שיוכלו לשוב לביתם. נמת'נגה ממשיל את ילדי ליר לעם האירי או לאנושות ככלל, על נדודים כפויים, על געגועים לאבות ומקלט שאינו בנמצא, ולבסוף, בלב כבד ומתפורר – לשוב לבית ריק. גם כאן, הריף המוביל הוא פולקי ומשליך את המאזין למדרונות ירוקים וריקים.

הזעקה המהדהדת בחלל הבית הריק מסיימת את האלבום הטעון. הכאב הבלתי פתיר זועק מכל מיתר, אם בקול ואם בגיטרה, והמאזין נקלע לשותפות גורל, גם אם זמנית בלבד, עם האירים. באותו הקשר אלגורי, מעניין לבחון את מידת ההזדהות עם האלבום ותכניו, מצד מאזינים מעם אחר, למוד תלאות אף הוא (במאמר מוסגר, נציין כי קצרה היריעה לבחינה בביקורת הזו ובעתיד נקדיש מאמר נרחב לעניין זה).

מעבר למטען הרגשי, Primordial קבעו רף חדש ללהקות הנשענות על פולק כנקודת מוצא, ואף יותר מכך. השימוש באותן נעימות אינו סר טעם ומתחנחן, אלא בוגר ורציני ומדגיש את היכולות המוזיקליות הגבוהות, לצד הליריקה המצוינת, המספקת חומר למחשבה עבור התוהים והמתחבטים תמידית בענייני היסטוריה, הווה ועתיד. אין ספק שהלהקה נמנית על יחידות הסגולה, שהאמת הפנימית נחה לרגליהן.

הסיקור פורסם במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst; נערך והועלה מחדש ע"י הכותבת עבור רשימות תהו.

*

נופר ברטשניידר-שטרצר

יולי 2017