צניחה חופשית לתהום

רְשִׁימ֥וֹת־תֹּ֖הוּ | סיקור אלבום - Katatonia – Brave Murder Day

מאת: נופר ברטשניידר-שטרצר

30-7-2017

אתחיל דווקא מהסוף: את האלבום הזה צריך לחיות. עם האלבום הזה צריך לחיות, בידיעה שהוא מציץ אליך ממעמד הדיסקים, וכל שליפה מהירה שלו עלולה להסתיים בצניחה חופשית לתהום.

"The sound of falling when the pictures are moving between the memories" (Brave)

כעת, להתחלה: שבדיה, 1991. צמד תיכוניסטים חובבי מטאל, אנדרס ניסטרום (הידוע בכינויו 'בלאקהיים') ויונאס רנקסה (שהתהדר בכינוי 'לורד רנקסה'), מקימים להקה. טרם יציאת אלבום הבכורה, ההרכב שחרר דמו. כבר אז התבלטה Katatonia ביכולותיה לתרגם את החורף הסקנדינבי לצלילים חודרניים בסגנון עדות הבלאק מטאל ובתוספת העגמומיות של הדום מטאל, ובגישושים ראשוניים לחקר אינטנסיבי של רגש עמוק. אלבום הבכורה שיצא ב-1993, "Dance of December Souls" (להלן – DODS), הוא פרץ של כאב נעורים עטוף בגרסה משויפת של דום–בלאק מטאל: אהבות אבודות, החיים בחורף נצחי ובוז לדת, משולחים בדיסטורשן דק ובקולות מתריסים.

שלוש שנים (בתוכן שני EP's, פירוק והקמה מחדש של הלהקה לנוכח ייאוש מהעמדת הרכב קבוע) נדרשו בכדי לגבש את קפיצת המדרגה, הן בהכבדת הסאונד והן בחידוד התכנים, עד כדי דימום. אם DODS היה המטלית לניגוב הדמעות, הרי ש–) "Brave Murder Day"להלן – BMD) הוא המגף הישר לבטן, ללא רחמים. האלבום, ששמו מהווה את שמות שלושת השירים הראשונים, מורכב כל כולו מהכוויות הקטנות של החיים, המצטברות לכדי כוויה אחת גדולה ואדומה, ומקבלות את הנפח הרגשי שכולנו מייחסים להן – בדרכים שרק השילוש של גיטרה–בס–תופים יכול להוציא אותן מתוכנו.

"We saw it all pass by and you went by and I can't control anything when you said that life can't be what you want and I really want everything" (Rainroom)[1]

בהילחץ כפתור המערכת, יפציעו שישה שירים וארבעים דקות שכולם מערבולת. חריקה קטנה תוביל למקשה יציבה של גיטרות. זו תגרד את קירות הלב ותפרוץ את המחסן השברירי בו הוסתרו הרגשות הכאובים ביותר. כשהם מדדים החוצה ומשתלבים בריף מלודי ו"נקי", אין עדות טובה מזו להמחשת המוזיקה כחלק בל ייפרד מנפש האדם.

לפני הקלטת האלבום, הודיע רנקסה שכוחו לא יעמוד לו לשיר בקולו המגורגר, אלא רק לבצע קולות רקע "נקיים". אי לכך, סולנה של Opeth, מיקאל אוקרפלדט, התגייס לעזרת חבר ותפס את עמדת המיקרופון. באלבום הוא מפגין כמעט רק את יכולתו לשאוג נאמנה את פיסות הכאב ששזרו ניסטרום את רנקסה (את אוקרפלדט ניתן לפגוש גם ב–EP שיצאו כשנה לאחר מכן, "Sounds of Decay", זיקוק של BMD לשלושה שירים שהם לא פחות ממהות היגון).

אותו ניסטרום הוא אחד מיחידי סגולה, גיטריסט הרגש שהתערה בנימי נפשי בצורה בה אף אוחז גיטרה אחר לא יכול לה (ועדיין, לעתים אני בוחרת לסטות מקביעה זו ולהכתיר אותו כגרסה המטאלית והמדויקת לרובין גאת'רי, איש ה–Cocteau Twins). בריפים פשוטים הוא משרטט נופים פנימיים ותבניות רגש מוכרות ואבודות, מוארות ואפלות.

באלבום זה זנחה Katatonia את השפעות הבלאק מטאל, ונשענה כמעט לחלוטין על דום מטאל כבד ואיטי, עם נגיעות דת' מטאל קלות ביותר. מתחילת השיר הראשון, "Brave", ניכר שההרכב מערים קשיים על המאזין – השיר אינו מלודי ביחס לאחרים ואורכו כעשר דקות תמימות. שאר השירים ארוכים יחסית גם הם ובנויים בסגנון מסורתי של בית–בית–גשר–בית, אך בדומה לשיר הפותח וחרף המבנים השגרתיים, אינם משעממים ולו לרגע. המלודיות אינן מתפתחות יתר על המידה, כמין ניסיון עיקש לפצח מהות מסוימת, להעמיק חקור בתחושה הקשה המקננת בעת ההאזנה. אלמנט זה מקנה לאלבום את תחושת האווירה שכה הכרחית לאלבומים מסוגו. מפעם לפעם, באמצע חומות הדיסטורשן, ישנן הבלחות של מלודיה עדינה, לרוב כנגד הפצעת קולו נטול הגרגור של רנקסה. למרות שזהו אלבום אחיד מבחינה ביצועית ובנייה מוזיקלית, שיאו מצוי בדיוק בנקודת האמצע: הפנינה הבלתי מעורערת של האלבום גלומה בשיר הרביעי, "Rainroom", התפרצות יוקדת של גיטרה כעוסה וטקסט יפהפה, עד לקתרזיס העגום וטעמו המר. יוצא דופן הוא השיר השלישי, "Day" – בלדה מאופקת ויפהפייה, נטולת כל זכר למיתרים גסים. כשהיא מגובה בגיטרה יחידה המתפתלת בסאונד כמעט אמביינטי ובתיפוף הנשמע מתוכנת, ניתן לחוות בין שורותיה את הנפילה. זהו גם השיר היחידי באלבום שרנקסה שר לבדו, כשאוקרפלדט מגבה אותו בפזמון בקולות רקע, המאזכרים את עומק הבהירות והצלילות בקולו. לעומת שלל הפסגות שהלהקה התמקמה בהן, הנקודה החלשה באלבום היא סאונד התופים, הנשמע פלסטיקי ומאולץ כנגד געש הגיטרות.  

"I never thought it would rain this way I should be knowing that it used to be me" (Day)

לעניות דעתי, המילים שכתב רנקסה לאלבום הן שירה לשמה. אמנם, בהוצאות שקדמו ל–BMD, מילותיו לא נחשדו בפלקאטיות ובנאליות, על אף שימוש מה בקלישאות הז'אנר, אותן ידע לנצל היטב. אולם במקרה זה, שרתה עליו השכינה והוא הנפיק שרשרת שירים פוצעים וכאובים, כתובים ללא פיסוק, לא עוצרים. זהו תרכיז רגש מריר וכה יפה, בתצוגה אותה לא ידע לשחזר בהוצאות הבאות (למעט ה–EP העוקב שהוזכר קודם).

לא רק בזווית הטקסטואלית, זוהי יצירת מופת של פעם בחיים, של בערה פנימית שאין לכבות. ניתן רק להצטער לגבי מגמת הריכוך שעברה הלהקה. היא עידנה את הסאונד ופנתה לקהלים רחבים בתור להקת רוק עם נגיעות מטאליות, אך ייאמר לזכות צמד מנהיגיה, שניסו להותיר את חתימת הרגש שאפיינה את יצירתם המוקדמת, אם כי ללא הועיל, לדעתי.

 BMD הוא תרגום ישיר לשפת הצלילים, של חוויות אובדן וכאב המוכרות לכולנו, המנוסחות בבגרות וללא משוא פנים. Katatonia לא ניסו לעדן את התוצאה, הנוטפת עצבות וצער מכל כיוון, אלא הישירו את המראה בפנינו. האזנה לאלבום לא תותיר את המאזין כפי שהיה לפניה, שכן נדירים האלבומים שחוצבים וצורבים בנפש בצורה בה BMD עושה זאת.

"Let's stay here for a while…" (Day)

הביקורת פורסמה במקור ובגרסה מעט שונה במגזין "השרת העיוור" ב-2006, תחת שם העט Jobst.

*
נופר ברטשניידר-שטרצר
יולי 2017

[1] חוסר החלוקה לשורות והיעדר פסיקים, כך במקור.